לוקס מציג שלושה מצבים שונים של אנשים המבקשים ללכת אחרי המשיח ישוע. נראה שלוקס בחר להציג שלושה מקרים אלה משום שהם מסמלים שלושה היבטים של המחויבות למשיח ישוע. תשובותיו של המשיח ישוע עשויות להיראות, ממבט ראשון, מרתיעות ואף מייאשות. אף שהרצון ללכת אחרי המשיח ישוע עשוי להיראות ראוי להערכה, הרב מסביר באמצעות שלושת המקרים האלה שמחויבות זו נשארת קשה. אנו מבחינים שכל אחד משלושת האנשים הללו מעלה תנאי או היסוס.
קטע זה מתוך הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.57-62 הוא קריאה רדיקלית ללכת אחרי המשיח ישוע ללא פשרות. הוא מציג שלושה אנשים המביעים רצון ללכת אחריו, אך כל אחד עם תנאי או היסוס. הנה קריאה אפשרית:
האיש הראשון אומר:
המשיח ישוע משיב לו שלבן האדם אין מקום להניח בו את ראשו. הדבר מדגיש שההליכה אחריו כרוכה בוויתור על נוחות וביטחון חומרי. ברור שהבעיה המוזכרת כאן מתייחסת למצבו של אדם זה. לא כל הפרטים סופרו על ידי לוקס. המשיח ישוע היה בדרכו לירושלים, שם יומת הרב; לא היה לו בית מגורים.
השני רוצה תחילה לקבור את אביו. ישוע אומר:
תשובה זו, אף שהיא מפתיעה ממבט ראשון, פירושה שהכרזת מלכות אלוהים חייבת להקדים אפילו את החובות המשפחתיות הקדושות ביותר. זוהי קריאה להעניק עדיפות מוחלטת לבשורה. הרב משתמש במילים זהות לאלה ששימשו לקריאת תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 5.27) כדי להזמין את האיש הזה.
אילו אביו כבר מת, כנראה היה נוכח בהלוויה, ומכאן אפשר להסיק שאביו היה גוסס. האם רצה להמתין כדי לקבל את ירושתו ולהסדיר את עניני העיזבון? את אפשר לפרש כך: הנח לאלה שאינם ניצולים או שהם מתים מבחינה רוחנית לטפל בענינים אלה, אך אתה, הקדש את עצמך להכרזת החיים באדם המשיח ישוע.
השלישי רוצה להיפרד ממשפחתו
המשיח ישוע מסביר שמי שמביט לאחור אינו ראוי למלכות, באמצעות הדימוי של החורש שעליו להביט ישר קדימה כדי לחרוש תלם ישר. ללכת אחרי ישוע דורש אפוא נחישות ללא עיקופים. עם זאת, אליהו התיר לאלישע לשוב אחורה (1 מְלָכִים 19.19-20), כי ההקשר לא היה אותו הדבר. נבחן השוואה זו ביתר פירוט בהמשך.
לסיכום:
טקסט זה מציע הרהור על המחויבות האישית: האם אנו מוכנים להעריך הכול מחדש ולשקול שינויים משמעותיים כדי להשיג מטרה מסוימת? אין מדובר בהתעלמות מאחריותנו הנוכחית, אלא בהכרה בכך שסדרי עדיפויות מסוימים עשויים לדרוש תשומת לב מלאה ומחויבות ללא סייג.
ההקבלה בין הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.57-62 ל־1 מְלָכִים 19.19-21 מרתקת.
בספר מלכים א קורא אליהו לאלישע בכך שהוא משליך עליו את אדרתו – מחווה סמלית חזקה, המציינת את העברת הקריאה הנבואית. אלישע, מופתע, מבקש לשוב ולהיפרד ממשפחתו. אליהו משיב לו:
זו אינה סירוב, אלא דרך לומר: "אני לא מכריח אותך לשום דבר, אך הרהר היטב במה שהדבר כרוך בו".
בניגוד למשיח ישוע בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.57-62, אליהו משאיר לאלישע מידה מסוימת של חופש. ובכל זאת אלישע, לאחר שהקריב זבח עם בקרו (סימן לניתוק מחייו הקודמים), הולך אחרי אליהו ללא שוב. הוא עושה בחירה רדיקלית, אך חופשית.
ניגוד זה מאיר שני דברים:
קריאת אלוהים יכולה להיות דחופה או עדינה, אך היא תובעת תמיד תשובה שלמה.
המשיח ישוע, אצל לוקס, מגלם דחיפות אסכטולוגית: המלכות כאן, יש להחליט ללא דיחוי. ואילו אליהו, בברית הישנה, פועל בהקשר שבו זמן ההחלטה נראה מרווח יותר.
אף שהמעשים המדויקים של אנשים אלה אינם מתועדים, לוקס מדגיש את חשיבות המחויבות המפורשת למשיח ישוע. יש לציין שהמשיח ישוע פנה לירושלים, ואם אנשים אלה לא פעלו במהירות, היה ממשיך בדרכו. סביר שהם הודיעו לקרוביהם על כוונתם ללכת אחרי הרב, בתנאי שהחליטו לעשות זאת.