בפרק 8 של הבשורה על פי יוחנן מסופר על אישה שנתפסה בשעת מעשה בניאוף. אנשים דתיים אחזו בה וגררו אותה ללא רחמים לרגלי ישוע, שלימד אז בבית המקדש, מוקף המון רב. לא רגשות של טוב לב וסליחה הניעו אותם, אלא כוונות ערמומיות.
הם רצו להטמין לישוע פח ולנסותו בפומבי: ״משה צוה אותנו בתורה לסקול אישה כזאת, ואתה מה תאמר?״ האדון לא ענה מיד. מבלי לאבד את שלוותו כתב באצבעו על הארץ, ולפתע אמר בפשטות, בגדלות לב רבה: ״מי מכם שאין בו חטא, ישליך בה ראשון אבן״.
הדברים המעטים האלה נגעו עמוקות במצפונם של האנשים הדתיים. נבוכים, כולם נסוגו, והשאירו אצל ישוע את האישה, נדהמת כולה על שנמלטה מה.
מאז הפך המשפט שאמר ישוע לפתגם. להטיל אבן במישהו פירושו לגנות אותו, להעלות נגדו האשמות, בעוד שאנו עצמנו אינם נקיים מכל דופי. במאה ה-15 התפשט ביטוי דומה נוסף: ״לזרוק אבנים בגנו של מישהו״, כלומר להאשים אותו, לתקוף אותו בדברים.
ישוע, לעומת זאת, אינו מאשים ואינו מרשיע. הוא היה היחיד שיכול היה להטיל אבן באישה הנואפת, משום שהיה ללא חטא, ולפיכך חף מכל דופי. די היה לו בכמה מילים של רחמים כדי להאיר את קדושתו ולפעול מעשה של שחרור, כי אף שהוא הצדיק והקדוש מעל כול, הרי רחוק מלבוז לחוטאים, בא ״לבקש ולהושיע את האבד״ (לוקס 19/10). כך נטל על עצמו מרצונו את גינוי החטא, בנתנו את חייו למעננו על צלב הגולגותא. ״הוא אוהב, הוא מנחם, הוא משמח אותי״, אומר הפזמון.
עתה, משהשלים את מפעל אהבתו וסליחתו, הוא מותיר לנו, כמו לאישה הנואפת, את הצוואה האלוהית שלו: ״לכי ואל תוסיפי לחטא״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.11).
הכומר Daniel GUILLET