השיחה בין הכהן הגדול לפטרוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28-33)
לאחר מעצרם ושחרורם הנסי, מובאים השליחים בפעם השנייה בפני ה. לוקס מתאר אז עימות תיאולוגי ורוחני של ממש בין , המיוצגות על ידי הכהן הגדול — כנראה קיפא — לבין השליחים בראשות פטרוס.
-
האשמת הכהן הגדול: סמכות שנויה במחלוקת
הכהן הגדול פותח בהזכרת האיסור שכבר הוצהר קודם לכן:
«הלא הזהרנו אתכם בתוקף שלא ללמד בשם הזה?» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28).
הבעיה העיקרית כאן אינה הנס או התחייה עצמה, אלא הסמכות. ה סבור שיש לו סמכות לאסור את ההכרזה הזאת. בהמשיכם את שליחותם, השליחים מערערים על הסמכות הדתית העליונה של ישראל.
הכהן הגדול מוסיף:
«מילאתם את ירושלים בתורתכם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28).
הערה זו היא, שלא במתכוון, הודאה בהצלחה יוצאת הדופן של ההכרזה השליחית. למרות האיומים והמעצרים, הבשורה הנוצרית נפוצה ברחבי העיר.
לבסוף הוא מוכיח את השליחים:
«אתם רוצים להביא עלינו את דם האיש הזה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28).
עובדה בולטת: קיפא מסרב אפילו להגות את שמו של ישוע ומדבר רק על «האיש הזה». ובכל זאת, במשפטו של ישוע, אותו כהן גדול הצהיר:
«הוא חייב מיתה» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.66).
כמה שבועות קודם לכן ענה ההמון אף הוא:
«דמו עלינו ועל בנינו» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.25).
ה מסרב עתה לשאת באחריות שהוא עצמו תבע לעצמו.
-
תשובת פטרוס: לשמוע לאלוהים לפני בני האדם
פטרוס משיב בשם השליחים:
«צריך לשמוע לאלוהים יותר מאשר לבני אדם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29).
משפט זה הוא אחד מעקרונות היסוד הגדולים של התיאולוגיה הנוצרית. פטרוס אינו מטיף למרד ברשויות האזרחיות או הדתיות; הוא רק קובע שכאשר הציוויים האנושיים עומדים בניגוד ישיר לצוויו של אלוהים, הנאמנות לאלוהים צריכה לגבור (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.19-20).
-
הכרזה שמרכזה בתחייה
לאחר מכן פטרוס חוזר לעיקר:
«אלוהי אבותינו הקים לתחייה את ישוע» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.30).
בדברו על «אלוהי אבותינו» הוא מדגיש שאינו מטיף דת חדשה הזרה ליהדות, אלא את התגשמות ההבטחות שניתנו לאבות (שְׁמֹות 3.15).
-
האשמה ישירה
פטרוס מוסיף:
«אשר אתם הרגתם בתלותכם אותו על עץ» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.30).
בניגוד לכהן הגדול, המתחמק מלהזכיר את ישוע בשמו, פטרוס מצביע בבירור על אחריותם של מנהיגי היהודים.
הביטוי «תלוי על עץ» מפנה כנראה אל דְּבָרִים 21.22-23 ומדגיש שישוע נשא את הקללה השמורה לאשמים, נושא שפאולוס יחזור אליו מאוחר יותר (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 3.13).
-
הרמתו של המשיח
פטרוס ממשיך:
«אותו הרים אלוהים בימינו לנגיד ולמושיע» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.31).
נעשה שימוש בשני תארים חשובים:
- נגיד (ארכגוס): מנהיג, מחולל, מוביל הישועה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15);
- מושיע: תואר השמור בדרך כלל לאלוהים בברית הישנה (יְשַׁעְיָהוּ 43.11).
כך מייחס פטרוס לישוע, במובלע, כבוד אלוהי.
-
מטרת הישועה
הרמתו של המשיח נועדה:
«לתת לישראל תשובה וסליחת חטאים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.31).
גם לאחר הצליבה, הצעת הישועה נשארת מופנית אל עם ישראל. אין זו בשורת גינוי סופי, אלא קריאה לשוב בתשובה.
-
העדים
לבסוף פטרוס מסכם:
«אנחנו עדים לדברים האלה, וכן רוח הקודש» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.32).
מוזכרות שתי עדויות:
- עדות השליחים, עדי ראייה לתחייה;
- עדות רוח הקודש, שהתגלתה בנסים ובשובם של רבים לאמונה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16).
-
תגובת הסנהדרין: הזעם
לוקס מספר:
«כשמעו זאת געשה חמתם והם רצו להמית אותם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.33).
הפועל היווני שנעשה בו שימוש מבטא רוגז פנימי עז. חברי ה מבינים היטב את משמעות דבריו של פטרוס:
- הם מואשמים באחריות למות המשיח;
- ישוע חי;
- אלוהים נטל את צד השליחים;
- סמכותם שלהם מוטלת בספק.
הוצאתם להורג של השליחים נראית אז קרובה.
-
התערבותו של גמליאל (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.34-39)
ברגע קריטי זה מתערב , מכובד ומורו של פאולוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 22.3).
-
עמדה מתונה
בעוד שולטים בכהונה, מבקש שהשליחים יורחקו לרגע.
עמדתו מגלה זהירות ושלוות נפש. הוא מסרב לקבל החלטה תחת השפעת הכעס.
-
הדוגמאות של תודס ושל יהודה הגלילי
הוא מזכיר שתי תנועות משיחיות קודמות:
- תודס;
- יהודה הגלילי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.36-37).
מנהיגים אלה עוררו התלהבות עממית מסוימת, אך תנועותיהם נעלמו לאחר מותם.
טיעונו של הוא היסטורי בעיקרו:
מפעלים אנושיים גרידא נעלמים תמיד בסופו של דבר מעצמם.
-
עיקרון של זהירות תיאולוגית
מסכם:
«אם מעשה זה או מפעל זה הוא מבני אדם, יתבטל; ואם הוא מאלוהים, לא תוכלו לבטלו; אל תסתכנו בכך שתיוותרו כלוחמים באלוהים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.38-39).
הצהרה זו היא כנראה אחד הרגעים הבולטים ביותר בספר מעשי השליחים.
אינו מצהיר על אמונתו בישוע; הוא אינו הופך לתלמיד. הוא נוקט דווקא עמדה של איפוק וממליץ להניח לזמן לגלות את המקור האמיתי של התנועה הנוצרית.
מחשבתו נשענת על הכרה יסודית של הברית הישנה: אלוהים מנהיג את ההיסטוריה, ושום כוח אנושי אינו יכול למנוע את התגשמות תכניותיו (יְשַׁעְיָהוּ 14.27; דָּנִיֵּאל 4.35).
סיכום
העימות בין פטרוס ל מבליט שתי תפיסות מנוגדות של סמכות. המנהיגים הדתיים מסתמכים על כוחם המוסדי, ואילו פטרוס מצהיר על ושל המשיח שקם לתחייה.
ברגע שבו הרשעת השליחים נראית בלתי נמנעת, מציג עיקרון מופלא של זהירות: ההיסטוריה עצמה תגלה אם מפעל זה הוא ממקור אנושי או אלוהי.
באירוניה, כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, תנועותיהם של תודס ושל יהודה הגלילי נעלמו, ואילו הכנסייה שצמחה מההכרזה השליחית התפשטה בכל העולם. בעיני לוקס, התפשטות זו היא בדיוק האישור לכך שהמפעל שהחל ישוע אינו בא מבני אדם, אלא מאלוהים עצמו.