יש קשר חזק מאוד בין שתי הקביעות האלה, חזוֹן יוֹחָנָן 1.18 ו־דָּנִיֵּאל 2.21, והוא אף אחד מחוטי השני המקשרים בין ההתגלות לדניאל: ריבונותו המוחלטת של אלוהים על ההיסטוריה האנושית.
נקודות מפגש בין ההתגלות 1 לספר דניאל
- אלוהים כאדון הזמן וההיסטוריה
ההתגלות 1: אלוהים הוא ״זה שהוא, שהיה ושיבוא״ (חזוֹן יוֹחָנָן 1.4 ו־חזוֹן יוֹחָנָן 1.8). הדבר מבטא את שליטתו בעבר, בהווה ובעתיד. דבר אינו חומק משליטתו, אפילו לא המוות (חזוֹן יוֹחָנָן 1.18).
דניאל : אלוהים ״משנה עיתים וזמנים, מסיר מלכים ומקים מלכים״ (דָּנִיֵּאל 2.21). תולדות הממלכות בידו, גם כשנדמה שהכוחות עצמאיים.
- המשיח / בן האדם כדמות מרכזית
חזוֹן יוֹחָנָן 1.13-16 : Le Christ apparaît « au milieu » des Églises, souverain, lumineux, tenant les clés de la mort.
דָּנִיֵּאל 7.13-14 : Le « Fils de l’homme » reçoit de l’Ancien des jours la domination, la gloire et le royaume, que nul ne peut lui ravir. → Dans les deux cas, la figure messianique est placée au centre de l’histoire, garantissant que le chaos des nations est limité par la souveraineté divine.
- הפדגוגיה של ההתגלות
ההתגלות : המטרה היא לעצב קוראים ושומעים אמיצים ונאמנים, המודעים לכך שההיסטוריה מוחזקת בידי אלוהים.
דניאל: החזיונות (פסל, חיות, רצף הממלכות) מלמדים שהאימפריות חולפות, אך אלוהים מקים את מלכותו . ← שני הספרים רוצים להעניק ביטחון ותקווה לקהילות שנחלשו בגלל רדיפה או אי־ודאות.
- מפתח תאולוגי משותף
אלוהים שולט בהכול (ההתגלות) ואלוהים מעמיד מלכים (דניאל) הם שני פנים של אותה אמונה: ההיסטוריה האנושית, על כוחותיה ומשבריה, אינה נתונה למקרה. היא מכוונת על ידי הרצון האלוהי, המכין את מלכות המשיח הסופית.
לסיכום, ההתגלות חוזרת על המסר של דניאל ומרחיבה אותו: הממלכות הארציות זמניות, אך אלוהים ריבון והמשיח שלו מחזיק בסמכות העליונה.