CHR010

כרונולוגיית חייו של ישוע, סיכום

המאמר חותם סדרה על כרונולוגיית חייו של ישוע, ונוקט גישת מיעוט כדי ליישבה עם ההיסטוריה ועם המקרא. הוא מציע תארוך חדש למותו של הורדוס ומטיל ספק בבחירות הכרונולוגיות המסורתיות.

30 דק׳ כרונולוגיה ישוע נבואה דניאל הורדוס 34 פסוקים 28 ספרים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

לימוד זה חותם את סדרתנו שהוקדשה לקביעת כרונולוגיה של חיי המשיח ישוע על סמך נבואת שבעים השבועות של דניאל (דָּנִיֵּאל 9.24-27). אנו מבארים בו את בחירותינו ואת הסיבות שהביאו אותנו להעדיף דרך של מיעוט. עם זאת, העובדה שאפשרות זו היא עמדת מיעוט אינה הופכת אותה כלל למוזרה — ההפך הוא הנכון.

להלן הרשימה המלאה של תשעת הלימודים, בצירוף הקישורים המתאימים.

בסוף מסע זה קראנו זה לצד זה את כתבי הברית הישנה והברית החדשה כדי להאיר את כרונולוגיית חייו של ישוע. הדרישה הראשונה שלנו הייתה ההרמוניה: לא הרמוניה מפוברקת, אלא זו העולה כאשר הכתבים, כפי שהם אומרים, מוצאים מעצמם את מקומם הנכון, כחלקי פאזל עצום.

לכן שימש הטקסט המקראי נקודת ייחוס, וההיסטוריה החילונית נקראה לא כדי להפריך אותו, אלא כדי לבחון את עקביותו ובעת הצורך, לכוון את נקודות הייחוס הקיימות. מדרך זו עלו מסקנות מפתיעות לעיתים, אך הנשארות בתחום הסביר מבחינה היסטורית. סיכום זה מציע תמצית של המסע ובעיקר של הקשרים שהכבידו עלינו ביותר.

I. המכשול המתודולוגי העיקרי

נתקלנו בנקודה מכרעת: תאריך מותו של הורדוס הגדול. כמו רבים, אימצנו תחילה את שנת 4 לפנה״ס כנקודת ייחוס ״היסטורית״. ברם, תוך כדי בדיקות התברר שתאריך זה נותר השערה אחת מני רבות, ולא עובדה מבוססת.

יש להודות: אין מסמך בן הזמן הקובע בוודאות את שנת מותו של הורדוס. ההצעות הנפוצות נשענות על הסקות (ליקויים, חגים, רצפים פוליטיים) שעודן שנויות במחלוקת. לפיכך, משאימצנו את ההשערה המהימנה לא פחות של מוות בשנת 1 לפנה״ס, התבהר התיק כולו: חלקי הפאזל התיישבו במקומם בקלות חדשה.

במסגרת זו, המתחים הנתפסים בין דניאל, מתי ולוקס נפתרים בלי לעוות את משמעות הכתבים; האירועים מוצאים את מקומם הטבעי. אמנם בחירתנו, כמו זו של שנת 4 לפנה״ס, נשארת השערה מחוסר עדות ישירה. אך עולה שאלה: מדוע להעדיף את שנת 4 לפנה״ס, היוצרת חסמים כרונולוגיים, על פני שנת 1 לפנה״ס, המציעה ישוב עקבי של המסגרת המקראית עם נקודות הייחוס ההיסטוריות הקיימות?

II. הבחירה ה״שרירותית״ של תאריכים מסוימים

ברור שהכתבים אינם קובעים שישוע נולד באוקטובר של שנת 2 לפנה״ס; הצעה זו נובעת מהסקות מרמזים טקסטואליים והקשריים. אף שהיא השערה, היא לא נבחרה באקראי אלא נגזרה מהנתונים שמספקות הבשורות.

כמה נקודות ייחוס מכוונות אל חלון סתווי סביר:

  • נוכחותם של רועים ״שבילו את הלילה בשדה לשמור על עדריהם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.8) רומזת על תקופה שאינה עומק החורף ביהודה, בהתאם לסוף הקציר ולנדידת הצאן הסתווית.
  • אזכור ״מפקד אוכלוסין״ המביא את יוסף ומרים לבית לחם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.1-5) סביר יותר בעת נוחה מבחינה לוגיסטית (אחרי הקציר והבציר), תקופה שבה הנסיעות היו קלות יותר.
  • המסגרת הפולחנית של לוקס 1 מעגנת את התעברותו של יוחנן, ובעקיפין גם של ישוע, בקצב הכהונה: זכריה ממשמר אביה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.5) משמש במקדש; בהצלבת סדר 24 המשמרות (1 דִּבְרֵי הַיָּמִים 24.7-19) עם הפער ״בחודש השישי״ להריונה של אלישבע כשמרים מתעברת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.24-26; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.36), מגיעים ללידת ישוע כתשעה חודשים לאחר הבשורה, מה שמציב את האירוע באופן סביר בסתיו. אמנם לוח המשמרות המדויק בימי הבית השני לא השתמר במלואו, אך המבנה הפנימי של לוקס מספק מסגרת יחסית יציבה.
  • מתי מציב את הלידה בימי הורדוס הגדול (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1), עם ביקור האשפים, בהלתו של הורדוס וטבח ילדי בית לחם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.16); רצפים אלה מניחים כמה שבועות עד כמה חודשים, מה שמתיישב טוב יותר עם לידה לפני החורף אם מביאים בחשבון נסיעות ממושכות.

מתוך מודעות למגבלות, אנו מעדיפים ״תקופות״ על פני ימים קבועים. כך, כאשר הטקסט מזכיר חג בן שבעה ימים — למשל חג הסוכות, (וַיִּקְרָא 23.34-36; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.2) — מותר מבחינה מתודולוגית להציע יום בתוך חלון זה אם רמזים מתכנסים מצדיקים זאת. מכאן שההצעה ל-12 באוקטובר 2 לפנה״ס אינה מוחלט, אלא נקודה מייצגת בתוך טווח עקבי. אירוע זה יכול היה בהחלט להתרחש יום קודם או יום אחר כך; לכן חשוב להבחין בקפדנות בין מה שהטקסט קובע במפורש לבין מה שנובע מהשחזורים ההשערתיים שלנו.

עקרוננו נשאר שהטקסט המקראי הוא נקודת הייחוס הראשונה. הבשורות מספקות עוגנים היסטוריים מדויקים — שליטים הנקראים בשמם (הורדוס, ארכלאוס, קיריניוס, פילטוס, קיפא, הורדוס אנטיפס) (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.22; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.2; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2) — וכן הקשרים גאוגרפיים ופולחניים ברורים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.22-24; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.5-6) — המעידים על כוונה עובדתית. אמינות זו עולה, לדעתנו, לא פעם על זו של היסטוריונים קדומים שמספריהם יכלו להתעוות לצורכי רטוריקה; לכן אנו משווים את נתוניהם מבלי להעניק להם בכורה שיטתית על פני הכתוב.

בסופו של דבר, לפני שטוענים כי להפניות הבשורות חסרה אמינות היסטורית, יש לשקול:

  • את העקביות הפנימית של הסיפורים עם ההקשר היהודי של הבית השני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1-2; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 1-2),
  • את הסבירות העונתית של התמונות המתוארות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.8),
  • ואת המבנה היחסי של האירועים כפי שהטקסטים מספקים אותו (משמרות כהונה, משכי הריון, צווים, נסיעות) (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.5; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.24-26; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.36; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.1-6).

מרכיבים אלה אינם מכריעים ״יום רשמי״, אך הם תוחמים כרונולוגיה סבירה, שבה התארוך המוצע אינו שרירותי, אלא פרי קריאה קשובה בכתבים המתיישבת עם הקשרם.

III. הדיוק המוצע בתאריכים

קוראים מסוימים אולי תמהו לראות תאריכים עתיקים מאוד מדויקים ״עד היום״. כאשר טבלאות המרה אמינות הציעו יום מדויק, שמרנו אותו, תוך הבחנה בין מה שהטקסט המקראי קובע במפורש לבין מה שההמרה המודרנית משחזרת.

  • במקרים מעטים היום נקבע בידי הטקסט עצמו. למשל, הצליבה מתרחשת ביום מסוים בלוח העברי, בזיקה לערב הפסח ול החגיגית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14,31; ראו גם רצף הפסח: הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26-27; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14-15; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22-23). כאן אין מדובר ב״המרה מקורבת״, אלא בזיהוי נכון של התאריך העברי ושל מקבילו.
  • לגבי אבני דרך אחרות, כגון צו ארתחשסתא המסופר אצל עזרא, דיוק היום נשען על האזכור המקראי של א׳ בניסן (עֶזְרָא 7.11-26; השוו היציאה בא׳ בניסן: עֶזְרָא 7.9) ואחר כך על המרה אסטרונומית-לוחית ללוח האזרחי שלנו. בניסוח אפשר שזהיר יותר לומר ״תחילת אפריל״ מאשר לקבוע ״1 באפריל 458 לפנה״ס״ כאילו היה זה ציון ייחוס גרגוריאני בן זמננו. הטקסט אומר ״א׳ בניסן״; השנה (458 לפנה״ס) נגזרת מהכרונולוגיה הפרסית ומהתאמות היסטוריות.

הלכה למעשה:

  • השתמשנו במחשבונים ובטבלאות תאריכים מוכרים;
  • התאמנובעת הצורך, לפי דרישות הלוח העברי (למשל, שהפסח חל באביב, בי״ד בניסן: וַיִּקְרָא 23.5; בְּמִדְבַּר 9.2-5);
  • ציינו, כשהוודאות לא הייתה מאותו סדר, ניסוח רחב יותר (״תחילת אפריל״, ״סוף החודש השביעי״) במקום תאריך אזרחי מדויק מדי.

דבר לא נבחר באקראי: הלכנו בשיטות חיצוניות עקביות, תוך שנתנו לנתון המקראי לגבור כשהוא קובע בבירור נקודת ייחוס, וציינו את חלק ההסקה כשהוא תלוי בהמרות לוח מודרניות. משמעת זו מאפשרת לכבד את הטקסט — ואת דיוקו הוא — מבלי להפריז בוודאות במקום שבו היא פרי חישוב.

IV. השערות כרונולוגיות אחרות

אנו מכירים בקיומן של תבניות כרונולוגיות אחרות, בייחוד אלה המציבות את לידת ישוע בשנת 5 או 6 לפנה״ס. עמדתנו נובעת מבחירה מכוונת, מוצהרת ושקופה. היא אינה פרי אידאולוגיה, אלא מעיקרון מתודולוגי ברור: לצאת מהטקסט המקראי כמקור ראשון, ואז להעמיד אותו מול הנתונים ההיסטוריים הקיימים. נקודת הייחוס העליונה שלנו נשארת אפוא הכתוב, בהתאם לרוח הקביעות של הברית החדשה המציבות את ההתגלות ותכנית הישועה שלה במרכז הפרשנות הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17.

ניתוחינו, ולא העדפה מגזרית, הם שהביאו אותנו לאמץ מבנה כרונולוגי שונה מזה שחוקרים רבים מגינים עליו. היות ההשערה עמדת מיעוט אינה מלמדת על חוסר תוקפה; להפך, היא מזמינה לבחון את יציבותה הפנימית ואת יכולתה לשלב נתונים טקסטואליים והקשריים. דרכנו מורכבת משתי תנועות: 1) ליישב את העדויות המקראיות (תוך התחשבות בסוגות הספרותיות, בסנכרון הבשורות ובנקודות הייחוס הסיפוריות המפורשות), 2) ואחר כך להעמידן, באופן ביקורתי, מול מקורות היסטוריים חיצוניים (כרונולוגיות פוליטיות, נתונים אסטרונומיים, מנהגי לוח).

בחנו את התזות המתחרות כדי לבדוק את עקביותן וסבירותן. בחינה זו העלתה כמה אמות מידה העומדות ביסוד בחירותינו:

  • עקביות טקסטואלית: ההצעה שנבחרה מסבירה ללא מתח משמעותי את נקודות הייחוס הפנימיות (רצפים סיפוריים, סמני זמן, הזיקה בין שירותים לחגים).
  • המשכיות תאולוגית: משק הישועה המתואר בטקסטים מתגלגל בהתקדמות הנעשית ברורה יותר עם הכרונולוגיה שאומצה, מבלי לכפות על הפרשיות ומבלי לבודד באופן מלאכותי קטעים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).
  • התכנסות חיצונית: מול אבני דרך היסטוריות, ההשערה שלנו נמנעת מאנכרוניזמים, מכבדת מנהגי לוח ידועים ומשלבת רכיבים שניתן לתארך בלי ספקולציה מופרזת.
  • קמצנות פרשנית: כשיש כמה קריאות אפשריות, אנו מעדיפים את זו הדורשת הכי פחות השערות אד הוק ושומרת על קריאה רציפה של הטקסט.

אף אחת מבחירותינו אינה מקרית: הן נובעות ממסקנות רציונליות, מנומקות וניתנות לתיקון לאור הטקסטים והעובדות. לכן אנו מזמינים את הקורא לעקוב בקשב אחר הצגת התזה שלנו, כדי להעריך את עקביותה הפנימית, את נאמנותה לעדות המקראית ואת חוסנן של נקודות המפגש שלה עם ההיסטוריה. בקיצור, הצעתנו אינה מתיימרת לסגור את הדיון; היא מבקשת להראות שכרונולוגיה המיושבת מבחינה מקראית והמעודכנת מבחינה היסטורית נותרת אפשרות רצינית, מובנת ופורייה להבנה הכוללת.

סיכום

לאורך מחקר זה הועמדה השיטה במבחן על ידי מגוון המקורות ועדינות נקודות הייחוס הזמניות. הכתבים מגייסים סוגות שונות — נבואה, סיפור, ייחוסים — ומנהלים שיח עם לוחות שאינם חופפים תמיד: חישוב יהודי ורומי, שנות מלכות, תקופות מקומיות, מבלי לדבר על הפרשי יום. לכך מתווספים סינכרוניזמים שבריריים: הצלבת הבשורות עם דניאל, עם הרישומים ה ועם עדויות יהודיות פירושה להתמודד עם פערים ועמימויות לגיטימיים. לכן בחרנו, בכל פעם, לתת לטקסט המקראי לקבוע את המסגרת ולבחון את עקביותו אל מול ההיסטוריה, ולא להפך.

בחירה זו חייבה כמה הכרעות. עיגון שירותם של יוחנן ואחר כך של ישוע במסגרת הטיבריאנית, קריאת דניאל 9 וקביעת נקודת המוצא של ״השבועות״, תארוך מלכות הורדוס ונקודות הייחוס הקשורות למותו, וכן כרונולוגיית הייסורים — בעיקר שאלת הסעודה האחרונה ויום הצליבה — נבחנו בפירוט. כמו כן הוחזרו התארים והתפקידים (חנן וקיפא, פילטוס, הורדוס אנטיפס) להקשרם כדי למנוע אנכרוניזמים. בכל אחד מהתיקים הללו לא הייתה המטרה לכפות על הטקסטים להתאים, אלא לבדוק אם הם יכולים, כשקוראים אותם כפי שהם אומרים, להתיישב עם מה שההיסטוריה החילונית קובעת בוודאות הרבה ביותר.

בסיומו של חקר זה מצטיירות בבירור כמה נקודות הסכמה. שירותו הציבורי של ישוע ממוקם בבירור בימי טיבריוס, רצף האירועים הגדולים יציב, ונתוני הייחוס ה והיהודיים משיבים זו לזו די הצורך כדי לתחום כרונולוגיה אמינה. שוליים של אי-ודאות נותרים, וכנות מחייבת להודות בהם: השנה המדויקת של הצליבה עודנה שנויה במחלוקת, הקריאה העדינה ביותר של דניאל 9 מצריכה זהירות, ואת לידת ישוע ניתן לתחום טוב יותר בטווח צר מאשר בתאריך יחיד. אך אזורי אפור אלה אינם פוגעים בעקביות הכוללת; הם מציירים דווקא את גבולותיה הסבירים.

עבודה זו אינה ממצה את השאלה. נתונים חדשים — אפיגרפיים, אסטרונומיים, או מ של מקורות עתיקים — עשויים עדיין לחדד אבני דרך מסוימות. עם זאת, התמונה המצטיירת איתנה: בלי לעוות את משמעות הטקסטים אפשר לחבר את הברית הישנה והברית החדשה עם נקודות הייחוס של ההיסטוריה החילונית ולהציע כרונולוגיה של ישוע נאמנה ומתקבלת על הדעת מבחינה היסטורית כאחת. הרמוניה זו, המבוקשת יותר מאשר מפוברקת, נותרת התרומה העיקרית של לימוד זה, תוך השארת מקום להעמקה עתידית בנקודות השנויות ביותר במחלוקת.