תאריך הולדתו של ישוע המשיח

כדי לקבוע את תאריך הולדתו של המשיח ישוע, דרכנו נשענת על קריאה קפדנית של שבעים השבועות הנבואיים שדניאל בישר (דָּנִיֵּאל 9.24-27). ארבע מאות ותשעים השנים הללו יוצרות מסגרת כרונולוגית המקשרת בין בניין ירושלים לבוא המשיח ולדחייתו.

נקודת המוצא שנבחרה היא צו ארתחשסתא המסופר בעֶזְרָא 7.1-28, שתאריכו תחילת אפריל 458 לפנה״ס. בהוספת 490 שנה — תוך התחשבות בהיעדר שנת אפס — מגיעים לשנת 33 לספירה, הקשורה בדרך כלל לצליבת המשיח ולתחייתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.3-4). התאמה זו מדגישה את הדיוק המופלא של נבואת דניאל.

כשחוזרים אחורה שלוש שנים וחצי (1,260 יום, חזוֹן יוֹחָנָן 11.3), אנו מציבים את טבילת ישוע בסביבות אוקטובר 29 לספירה (תשרי 3790), באמצע השבוע השבעים, והיא מסמנת את תחילת שירותו הציבורי. והנה הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23 מציין שהיה אז „כבן שלושים“, דבר המוביל להולדה בסביבות אוקטובר 2 לפנה״ס.

אולם תיארוך זה מעורר קושי: מתי מציב את ההולדה „בימי המלך הורדוס“ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1), שלפי יוספוס פלביוס מת, כמקובל, בשנת 4 לפנה״ס. עם זאת, רצף האירועים המתוארים בין הליקוי לבין חג הפסח (מחלה, הוצאות להורג, הלוויה, מעבר שלטוני) מתאים יותר לליקוי של 9 בינואר 1 לפנה״ס, וכך נשאר פרק זמן מספיק. לפיכך מות הורדוס בשנת 1 לפנה״ס נראה קוהרנטי יותר (השוו נספח ANN011).

השערה זו מאפשרת ליישב את סיפורי הבשורות, את מלכותו הממשית של הורדוס בעת הולדת ישוע ואת הכרונולוגיה המובילה לשנת 33. מכאן שהולדה באוקטובר 2 לפנה״ס מתיישבת עם הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.5 ועם ההקשר הפוליטי בימי ארכלאוס.

זאת ועוד, מהימנותו של לוקס מתחזקת בזכות שיטתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.3) ועיגונו ההיסטורי המדויק (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2), וכן בזכות מעמדו של עד מיודע (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 4.14, 2 טימותי 4.11).

לאור נתונים אלה אפשר למקם את הולדת המשיח בהסתברות גבוהה בסביבות אוקטובר 2 לפנה״ס, אולי בחג הסוכות (וַיִּקְרָא 23.34-43), בהדהוד להבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14. כך הכרונולוגיה הנובעת מדניאל, המאושרת על ידי הבשורות, מגלה את הלימת התכנית האלהית: ”וכאשר מלאו הימים שלח האלהים את בנו“ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 4.4).

דניאל מבהיר ש„בחצי השבוע“ ישבתו הזבח והמנחה (דָּנִיֵּאל 9.27). לפי פירושנו, ביטוי זה מתאים לרגע שבו המשיח משלים במלואה את שליחותו הגואלת.

אנו מציעים את המבנה הכרונולוגי הבא:

• מחצית ראשונה של השבוע השבעים: שירותו של יוחנן המטביל, המכין את דרך המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.16-17);
• מחצית שנייה: שירותו הציבורי של המשיח ישוע עד מותו ותחייתו.

קריאה זו מובילה להעלות על הדעת שירות ציבורי של כשלוש שנים וחצי לישוע, משך שנראה שהפסחים השונים המוזכרים בבשורת יוחנן מאשרים אותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.13; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.4; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.55).

יש מחברים שהצביעו גם על מקבילה אפשרית בין משך זה לבין התקופה הסמלית של 1,260 יום המוזכרת בהתגלות (חזוֹן יוֹחָנָן 11.3). אף שיש לנהוג בהשוואה זו בזהירות, היא נותרת מעניינת במסגרת קריאה נבואית כוללת של הכתובים.

המבשר לוקס מדגיש כבר במבוא ליצירתו את רצינות גישתו ההיסטורית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). הוא מציב את תחילת שירותו של יוחנן המטביל „בשנת החמש עשרה למלכות טיבריוס קיסר“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2).

בדרך כלל מוצעות שתי שיטות חישוב:

• או מאז מותו של אוגוסטוס בשנת 14 לספירה, דבר המוביל לסביבות 28-29;
• או תוך התחשבות בשלטון המשותף של טיבריוס עם אוגוסטוס כבר מהשנים 11-12 לספירה, השערה המתיישבת עם הנוהגים הפוליטיים העתיקים.

לפי השערה שנייה זו, שנת החמש עשרה של טיבריוס תתאים ל-26-27 לספירה, דבר שיאפשר למקם:

• את תחילת שירותו של יוחנן בסביבות שנת 26;
• את טבילת ישוע בסתיו שנת 29;
• ואחר כך את הצליבה באביב שנת 33.

שחזור זה מציג הלימה מופלאה עם נבואת דניאל וכן עם משכו המשוער של השירות הציבורי של ישוע.

לוקס מבהיר שישוע היה „כבן שלושים“ כשהחל את שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23). אם מקבלים טבילה בסתיו שנת 29 לספירה ושירות של כשלוש שנים וחצי, אפשר למקם את הולדת המשיח ישוע בסביבות סתיו שנת 2 לפנה״ס.

תקופה זו תתאים לחג הסוכות, המכונה גם סוכות — הצג את ההגדרה של INF208, הנחגג מ-15 עד 22 בתשרי (וַיִּקְרָא 23.34-43). חג זה היה אחת משלוש העליות לרגל השנתיות הגדולות שהוטלו על בני ישראל, יחד עם פסח ושבועות. ירושלים וסביבותיה קיבלו אז המון רב של עולי רגל מכל הארץ ואף מן התפוצה.

בהקשר זה, הערתו של לוקס ש„לא היה להם מקום בפונדק“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.7) נעשית מובנת במיוחד. נראה שמחסור הלינה מוסבר באופן טבעי יותר בזרם הגדול של עולי הרגל בחג דתי גדול מאשר בהשפעתו הפשוטה של מפקד אוכלוסין מנהלי.

להשערה זו יש גם עניין תאולוגי חשוב. חג הסוכות הנציח את נוכחות האלהים בתוך עמו בעת המסע במדבר. והנה יוחנן משתמש באוצר מילים מעורר במיוחד כשהוא כותב:

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14

”והדבר נהיה לבשר וישכן בתוכנו.“

ניתן לתרגם את הפועל היווני מילולית „לנטוע את אהלו“ או „לשכן במשכן“. חוקרים אחדים רואים בביטוי זה רמז אפשרי לסוכות — הצג את ההגדרה של INF208 ולנושא הנוכחות האלהית הבאה לשכון בקרב בני האדם.

כך הולדת המשיח בחג זה תציג הלימה סמלית חזקה:

• סוכות — הצג את ההגדרה של INF208 חגג את נוכחות האלהים עם ישראל;
• התגלמות המשיח מראה את האלהים בא לשכון בקרב בני האדם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 1.23).

קריאה זו אינה מהווה כמובן הוכחה מוחלטת, אך היא מציעה ישוב מתואם במיוחד בין:

• הנתונים הכרונולוגיים;
• הנוהגים היהודיים של המאה הראשונה;
• והתאולוגיה המפותחת בבשורות.

לפי השערה זו אפשר למקם את הולדת ישוע בסביבות 12 באוקטובר בשנת 2 לפנה״ס, בחג הסוכות.

בשורת לוקס מספקת גם רמז כרונולוגי חשוב נוסף בהבהירה שזכריה, אביו של יוחנן המטביל, השתייך למשמר אביה הכהני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.5).

עשרים וארבעה משמרות הכהונה סודרו בימי המלך דוד (1 דִּבְרֵי הַיָּמִים 24.1-19). משמר אביה תפס את המקום השמיני (1 דִּבְרֵי הַיָּמִים 24.10).

חוקרים אחדים ניסו לשחזר את לוח משמרות הכהונה עד חורבן המקדש בשנת 70 לספירה. לפי כמה משחזורים אלה, שירותו של זכריה יכול להיות ממוקם בסביבות קיץ שנת 3 לפנה״ס.

לוקס מספר שיוחנן המטביל הוּרה זמן קצר אחרי תקופה זו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.23-24). כמה חודשים אחר כך המלאך גבריאל מבשר למרים שאלישבע נמצאת אז „בחודשה השישי“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.36). בהוספת שישה חודשים להולדתו המשוערת של יוחנן, מגיעים חוקרים אחדים כך להולדת ישוע בסביבות סתיו שנת 2 לפנה״ס.

ואולם יש להדגיש ששחזור זה נשאר חלקית השערתי. הנתונים על משמרות הכהונה במאה הראשונה אינם שמורים באופן מושלם, ויש הפסקות היסטוריות שייתכן ששינו את סדירותם.

עם זאת, השערה זו מציגה הלימה מעניינת עם:

• ההנחיות הכרונולוגיות של לוקס;
• הולדת ישוע בעת סוכות — הצג את ההגדרה של INF208;
• והכרונולוגיה הכללית המוצעת במחקר זה.

כך, גם אם חישובים אלה אינם מאפשרים ודאות מוחלטת, הם מחזקים את הרעיון שהולדת המשיח בסתיו שנת 2 לפנה״ס נשארת סבירה מבחינה היסטורית ומקראית.

אחד הוויכוחים המרכזיים סביב כרונולוגיית הולדת ישוע נוגע לתאריך מותו של המלך הורדוס הגדול. מתי מציב במפורש את הולדת המשיח בתקופת מלכותו של שליט זה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1) ואחר כך מספר על ביקור החכמים, על טבח ילדי בית לחם ועל הבריחה למצרים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.13-18).

והנה רוב ההיסטוריונים המודרניים מציבים כיום את מות הורדוס בשנת 4 לפנה״ס, בעיקר בעקבות עבודותיו של אמיל שירר במאה התשע עשרה. תיארוך זה נשען על פירוש ההנחיות שמספק יוספוס פלביוס, ובמיוחד על זיהוי ליקוי ירח שקדם למות המלך.

ואולם שחזור זה אינו מקובל פה אחד. חוקרים אחדים סבורים שליקוי אחר, זה של 10 בינואר 1 לפנה״ס, מתאים יותר לסיפורו של יוספוס ולאירועים שהוא מתאר בין ליקוי זה לבין חג הפסח.

לפי השערה זו:

• הורדוס היה מת בתחילת שנת 1 לפנה״ס;
• ישוע יכול אפוא להיוולד בסתיו שנת 2 ועדיין להיוולד אכן „בימי המלך הורדוס“ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1);
• לביקור החכמים ולאירועים שמתי מספר עליהם היה פרק זמן כרונולוגי קוהרנטי יותר.

חשוב להדגיש שכתבי יוספוס פלביוס אינם מספקים שום תאריך מוחלט לפי לוחנו המודרני. השחזורים שההיסטוריונים מציעים נשענים אפוא על חישובים ופירושים כרונולוגיים מורכבים לעתים:

• משך המלכויות;
• שלטונות משותפים אפשריים;
• זיהוי הליקויים;
• שיטות עתיקות לספירת השנים.

בנסיבות אלה אין להציג את התאריך של 4 לפנה״ס כוודאות היסטורית מוחלטת, אלא כהשערה היסטוריוגרפית רווחת מבין אפשרויות אחרות.

לוקס מאשר בעקיפין את עדותו של מתי כשהוא כותב:

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.5

”בימי הורדוס מלך יהודה היה כהן ושמו זכריה…“

כך, הן מתי והן לוקס מציבים בבירור את האירועים סביב הולדת המשיח בתקופת מלכות הורדוס הגדול.

זאת ועוד, נראה שמחברים נוצריים עתיקים אחדים וכן אבות כנסייה מסוימים שקלו הולדה של ישוע בסביבות השנים 3 עד 2 לפנה״ס. כרונולוגיה זו לא הייתה אפוא זרה למאות הראשונות של הנצרות.

הוויכוח נותר פתוח כיום בחוגים מיוחדים מסוימים. מטרתנו אינה לטעון שאנו פותרים סוגיה מורכבת זו סופית, אלא להראות שמות הורדוס בשנת 1 לפנה״ס נשאר סביר מבחינה היסטורית ומתיישב עם כלל הנתונים המקראיים והכרונולוגיים שנחקרו במחקר זה.

מרכיב מופלא נוסף בכרונולוגיה זו טמון בהתאמה האפשרית בין שלבי החיים הגדולים של המשיח ישוע לבין החגים העיקריים של הלוח המקראי.

לפי שחזורנו:

• הולדת ישוע תתרחש בחג הסוכות (סוכות — הצג את ההגדרה של INF208), החוגג את נוכחות האלהים בתוך עמו;
• טבילתו ותחילת שירותו הציבורי ימוקמו בעת יום כיפור, חג הסליחה והפיוס;
• צליבתו תתרחש בחג הפסח, בקשר ישיר לסמליות כבש הפסח (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7);
• תחייתו תתאים לחג הביכורים, המבשר את הקציר הראשון המוגש לאלהים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.20).

אין להבין הלימה זו כהוכחה מתמטית מוחלטת, אך יש בה אחדות סמלית ותאולוגית חזקה.

חגי ישראל בישרו כבר, בצורה דמותית, כמה היבטים של מעשה המשיח:

• הפסח בישר את הקורבן הגואל;
• הביכורים בישרו את התחייה;
• סוכות — הצג את ההגדרה של INF208 העלה את הנוכחות האלהית בקרב בני האדם.

מנקודת מבט זו ישוע מופיע כהגשמת הדמויות והסמלים של התורה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.17).

ישוב זה בין:

• הלוח המקראי,
• אירועי חיי המשיח,
• נבואות הברית הישנה,
• וסיפורי הבשורות,

מחזק את הרושם של הלימה כוללת מופלאה במיוחד בין חלקי הכתובים השונים.