הוויכוח על מועד מותו של ישוע

שני התאריכים שהמחקר המודרני מחזיק בהם נובעים מהתכנסות בין אילוצי לוח השנה היהודי לחישובים אסטרונומיים הנוגעים ללוח הירחי. הבשורות מציינות שישוע נצלב ביום שישי, בערב sabbat — afficher la définition INF089, בהכנה לפסח (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31). מכיוון שחג הפסח נקבע ל-14 בניסן (שְׁמֹות 12.6), אפשר, באמצעות חישוב אסטרונומי לאחור, לזהות את השנים במאה הראשונה שבהן תאריך זה חל ביום שישי.

חישובים אלה מובילים בעיקר לשתי אפשרויות התואמות את המסגרת ההיסטורית של שלטון פונטיוס פילאטוס (26–36 לספירה): השנים 30 ו-33. כך, 7 באפריל שנת 30 ו-1 באפריל שנת 33 לספירה מתאימים שניהם ל-14 בניסן החל ביום שישי לפי שחזורי לוח השנה.

Toutefois, le choix entre ces deux dates ne repose pas uniquement sur des données astronomiques. Il dépend également de reconstructions historiographiques plus larges, notamment en ce qui concerne la date de la mort d’Hérode le Grand, généralement située en -4 av. J.-C., ainsi que l’interprétation des indications chronologiques des Évangiles, en particulier l’âge de Jésus (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23) et le début du ministère de Jean-Baptiste (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2). En conséquence, chacune de ces dates s’inscrit dans un modèle explicatif global, qui articule différemment les données bibliques et historiques.

תיארוך מותו של ישוע המשיח הוא אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בכרונולוגיה של הברית החדשה. מקובל להציע שני תאריכים עיקריים: 7 באפריל שנת 30 ו-1 באפריל שנת 33 לספירה. הראשון זכה לא פעם להעדפה בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעיקר בגלל השערה כרונולוגית אחרת, והיא מות הורדוס הגדול בשנת 4 לפני הספירה.

ברם, מבנה זה מעורר כמה קשיים עיקריים כשמעמתים אותו בקפידה עם הנתונים המקראיים.

ההעדפה שניתנת לשנת 30 אינה נובעת בראש ובראשונה מן הבשורות עצמן, אלא ממסגרת כרונולוגית מוקדמת הנכפית על הטקסט. אכן, אם מקבלים שהורדוס מת בשנת 4 לפני הספירה, יש צורך למקם את הולדת ישוע לפני מועד זה, לרוב סביב שנת 6 או 5 לפני הספירה.

Cette reconstruction pousse ensuite à privilégier une crucifixion en 30 afin de conserver à Jésus un âge « d’environ trente ans » au début de son ministère (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23).

במילים אחרות, התאריך 7 באפריל שנת 30 אינו נגזר פשוט מן הטקסטים המקראיים; הוא תוצאה של שרשרת השערות חיצוניות לטקסט, הנכפות עליו אחר כך. לשיטה כזו יש סיכון ברור: להפוך את קריאת המקרא לתלויה במודל מוקדם, במקום לאפשר למקורות הכתובים עצמם לעצב את הכרונולוגיה.

L’objection la plus forte à la date du 7 avril 30 réside dans les indications chronologiques très précises fournies par Luc. L’évangéliste ne se contente pas d’un cadre vague ; il inscrit le commencement du ministère de Jean le baptiste dans une série de repères historiques convergents : la quinzième année du règne de Tibère, le gouvernement de Ponce Pilate en Judée, celui d’Hérode en Galilée, de Philippe en Iturée et Trachonitide, de Lysanias en Abilène, ainsi que le sacerdoce d’Anne et Caïphe (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2).

Cette accumulation de synchronismes montre clairement que Luc entend proposer une datation sérieuse, vérifiable, et non une simple approximation littéraire. Si l’on adopte la date du 7 avril 30 pour la crucifixion, et si l’on conserve la structure de la dernière semaine de Daniel en deux périodes égales de 3 ans et demi (דָּנִיֵּאל 9.27), alors le baptême de Jésus doit être reporté environ à l’automne 26, et le commencement du ministère de Jean le baptiste vers 22 ou 23 selon les calculs retenus. Une telle conclusion entre directement en contradiction avec les indications de Luc, puisque Ponce Pilate n’exerce pas encore sa charge à cette date.

לפיכך, התאריך 7 באפריל שנת 30 יוצר לא רק מתח משני: הוא פוגע בעקביותה של המסגרת ההיסטורית המפורשת שנתן המבשר.

Certains auteurs tendent à minimiser la portée historique de הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2, comme si ces notations ne servaient qu’à donner une couleur historique générale au récit. Une telle lecture paraît réductrice. Luc adopte ici une méthode caractéristique de l’historiographie antique : il situe un événement en fonction des autorités civiles et religieuses en place. Ce procédé vise manifestement à ancrer le récit dans l’histoire réelle.

Ce point est d’autant plus important que Luc affirme au début de son œuvre avoir enquêté avec soin sur les faits afin d’en exposer un récit ordonné (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). Il serait donc méthodologiquement incohérent de reconnaître à Luc une intention historiographique dans son prologue, tout en relativisant ensuite les précisions chronologiques qu’il fournit lorsqu’elles deviennent contraignantes pour certaines hypothèses modernes.

במילים אחרות, אם מתייחסים ללוקס ברצינות כהיסטוריון, קשה לשמור על שחזור המקדים את תחילת שירותו של יוחנן המטביל לאבני הדרך שהוא עצמו קבע בקפידה.

לעומת זאת, התאריך 1 באפריל שנת 33 לצליבה ו-3 באפריל שנת 33 לתחייה מציע יתרון שיטתי בולט: הוא מאפשר לשלב ללא סתירה גדולה את נבואת דניאל ואת נתוני הבשורות.

La structure des 70 semaines (דָּנִיֵּאל 9.24-27) conduit à une dernière semaine divisée en deux moitiés. La seconde moitié s’achève avec la mort du Messie, « retranché » selon la formulation prophétique (דָּנִיֵּאל 9.26). En plaçant ce terme au printemps 33, on obtient un commencement du ministère de Jésus à l’automne 29, ce qui correspond beaucoup plus naturellement au cadre donné par Luc (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-3) et à l’indication selon laquelle Jésus avait alors « environ trente ans » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23).

התאריך 33 מאפשר אפוא קריאה מתואמת של המקורות, ואילו התאריך 30 מחייב לתקן או לרכך או את דניאל, או את לוקס, או את שניהם.

La date du 7 avril 30 entraîne également une autre difficulté : elle tend à raccourcir excessivement le ministère public de Jésus, ou à obliger à reconfigurer artificiellement la succession des fêtes rapportées par l’évangile de Jean. Or, cet évangile mentionne plusieurs montées à Jérusalem et plusieurs repères festifs, notamment diverses Pâques (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.55). Cette trame suggère un ministère s’étendant sur plusieurs années, et non sur une période trop brève.

אמנם הפרשנות לגבי מספרם המדויק של הפסחים נותרה שנויה במחלוקת. עם זאת, התאריך 33 מאפשר בנקל רב יותר לשלב את אבני הדרך השונות הללו ברצף עקבי. התאריך 30, לעומת זאת, דוחס את הסיפור היוחנני ומצמצם את מרחב הפרשנות.

ההישענות השיטתית על שנת 4 לפני הספירה לתיארוך מות הורדוס ראויה לבחינה זהירה. אף שתיארוך זה הוא כיום דעת הרוב בהיסטוריוגרפיה, אין לראות בו אקסיומה שאין עליה עוררין שהטקסטים המקראיים חייבים להתאים עצמם אליה. משהתקבל ללא דיון, הוא מתנה את כל הכרונולוגיה של הולדת ישוע, אחר כך את זו של טבילתו, ולבסוף את זו של צליבתו.

Or, plusieurs chercheurs ont proposé une autre hypothèse situant la mort d’Hérode en l’an -1, généralement au printemps, après l’éclipse lunaire du 10 janvier -1. Cette approche, défendue notamment par certains spécialistes des données chronologiques de Flavius Josèphe, permet de mieux harmoniser plusieurs éléments historiques et évangéliques, en particulier les indications relatives à la naissance du Messie Jésus et à l’âge approximatif qu’il avait au début de son ministère (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23).

בנסיבות אלה אין לראות את הסוגיה כמוכרעת סופית. הוויכוח נותר פתוח, בעיקר משום ששחזורים כרונולוגיים נשענים במידה רבה על פרשנות נתוניו של יוספוס, תקופות המלכים והתופעות האסטרונומיות הקשורות לליקויי הירח המוזכרים במקורות העתיקים.

לכן יש להזכיר דרישה שיטתית יסודית: השערה היסטורית, אפילו מקובלת ברבים, אינה יכולה לבטל מערך עקבי של נתונים טקסטואליים ללא בחינה מחדש ביקורתית. כאשר השערה חוץ-מקראית מובילה להחלשת כמה קביעות פנימיות של הבשורות או לפרש אותן מחדש, מוצדק להטיל ספק בחוסנה של ההשערה עצמה.

בעומק, הוויכוח בין התאריכים 30 ו-33 אינו מצטמצם להבדל בחישוב. הוא מעלה שאלה יסודית יותר: איזה מקור צריך לארגן את השחזור הכרונולוגי?

שתי דרכים אפשריות:

• או לצאת מסכמה היסטוריוגרפית מוקדמת, ואז להתאים את הטקסטים המקראיים למסגרת זו;
• או לצאת מהרמזים הפנימיים של הכתובים, ואז לעמת אותם עם הנתונים ההיסטוריים הזמינים.

השיטה הראשונה מובילה לא פעם להקטנת דקדקנותו של לוקס, לפיצול אחדותה של נבואת דניאל או לריכוך פרטים מסוימים בבשורות. השנייה, לעומת זאת, נותנת את מלוא הערך לעדות הטקסטים ומבקשת לשמר את עקביותם הכוללת.

מנקודת מבט זו, התאריך 1 באפריל שנת 33 נראה לא רק סביר, אלא בעיקר מבוסס יותר מבחינה שיטתית, משום שהוא מכבד יותר את ההגיון הפנימי של המקורות המקראיים.