אבנה את קהילתי

הנה הטקסט המלא. לא מרקוס, לא לוקס ולא יוחנן מספרים את דברי הרב הללו.

בקטע זה ישוע משבח את פטרוס על שהכיר בזהותו האמיתית:

הוא מייחס את ההתגלות הזו למקור אלוהי ולא להבנה אנושית. אחר כך המשיח ישוע מצהיר:

הוא מעניק לו סמכות מיוחדת בכך שהוא נותן לו “את מפתחות מלכות השמיים”, עם הכוח לאסור ולהתיר על הארץ ובשמיים.

טקסט זה מתפרש בדרכים שונות בידי הפרשנים, וצריך להודות שהסברו נשאר מורכב. לפיכך, לימוד מעמיק של דברי הרב הללו ושל ההקשר שבו נאמרו הוא הכרחי כדי להבין את כוונותיו של המשיח ישוע.

פטרוס זה עתה ענה על שאלתו של המשיח ישוע:

והנה תשובתו:

פטרוס נוטל את רשות הדיבור, כפי שקורה לא פעם. אולם האם דבריו משקפים את עמדת הקבוצה או רק את דעתו האישית? לאור תשובת הרב, נראה סביר יותר שפטרוס זכה להתגלות אישית, שללא ספק אושרה בידי שאר התלמידים.

אנו נמצאים אפוא בהקשר מיוחד שבו הבנת התלמידים מואצת תחת השפעה אלוהית. הדבר מזכיר את העיקרון של העיוור מבית צידה — הצג את ההגדרה של INF105 (ראו את הפריקופה PER187 : העיוור מבית צידה) שחזר לראות בשני שלבים. ברגע זה התלמידים עושים יחד צעד משמעותי. הם מצליחים לבטא בבהירות את מחשבותיהם. פטרוס הוא שיוזם את הצעד הזה.

פרט אחד בתשובת הרב ראוי לציון. הוא קורא לפטרוס בשם הלידה שלו, שמעון, במקום בשם שנתן לו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.42). בנוסף, אנו לומדים שאביו של שמעון נקרא יונה.

הזכרנו קודם שהמשיח ישוע השתמש בשמו הקודם של פטרוס, שמעון. כעת הוא משתמש בשמו החדש, כיפא בארמית, שמתורגם פטרוס.

בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.17 המשיח ישוע משתמש בשם שמעון כדי להזכיר את זהותו המקורית של פטרוס לפני שליחותו. בקוראו לו שמעון בן יונה, הוא מציין שההתגלות הזו אינה נובעת מירושתו האנושית אלא מאלוהים.

אחר כך, בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.18, המשיח ישוע משתמש בשם פטרוס (Petros ביוונית), שפירושו סלע, כדי לסמן נקודת מפנה בתפקידו. השינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121 הזה מסמל את השליחות שהמשיח מפקיד בידי פטרוס: להיות יסוד לכנסייה. שיטה זו נפוצה במקרא, שבהן שינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121 מלווה לעיתים קרובות שינוי רוחני (למשל, אברם שהופך לאברהם בבְּרֵאשִׁית 17.5, או יעקב שהופך לישראל בבְּרֵאשִׁית 32.27 ובבְּרֵאשִׁית 35.10).

בתרגום Segond 21 — הצג את ההגדרה של INF082 המונח פטרוס נבדל מהמונח סלע.

אכן, ביוונית המקורית של הפסוק מתי 16.18 יש הבדל ניכר בין המונחים פטרוס וסלע.

פטרוס מתורגם מהיוונית “Petros” (Πέτρος), שמציין אבן או חצץ, ולעיתים קרובות מפורש כאבן ניידת או מנותקת.

סלע מתורגם מהיוונית “Petra” (πέτρα), שמציין סלע מסיבי, יסוד איתן ובלתי מתערער.

לכן אפשר לראות את הכנסייה כנשענת על יסוד איתן. אולם יסוד זה אינו פטרוס, המייצג רק חלק קטן מהמכלול. פטרוס תורם לבניית הכנסייה מבלי להיות עמודה הראשי.

לפי מסקנתנו, הבשורה על פי מתי, שיועדה בראש ובראשונה לקהל יהודי, נכתבה תחילה בארמית ואחר כך תורגמה ליוונית, אולי בידי מתי עצמו. בארמית משחק מילים ניכר בבירור, אך ביוונית הוא מיטשטש.

בשחזור לארמית, הדברים היו נשמעים כך: “אתה כיפא, ועל כיפא זו אבנה את הכנסייה שלי.” אותו מונח (כיפא) מציין גם את השם שניתן לשמעון וגם את ה“סלע”. מדובר אפוא במשחק מילים אחדותי: השם הפרטי ודימוי היסוד משיבים זה לזה ללא גוון נפרד.

תת-טקסט ארמי זה (כיפא/כיפא) מראה שישוע מכוון לכך ששמו של פטרוס ודימוי הסלע יחפפו. הוא מקשר את פטרוס ליסוד, לא כיסוד האחרון — שנשאר המשיח — אלא ככלי פותח בשירות היסוד האמיתי: ההודאה שישוע הוא המשיח, בן אלוהים. הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 2.6-8 אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 2.20-22

החלק השני של פסוק זה מציין שהכנסייה שייסד ישוע לא תובס בידי המוות או כוחות הרע. הנה כמה הסברים:

“שאול” (הדס ביוונית) מתייחס לממלכת המתים, ולעיתים קרובות מפורש כסמל לכוח המוות או לכוחות הרע.

“השערים” מסמלים סמכות וכוח. בעת העתיקה שערי עיר ייצגו את שלטונה ואת עוצמתה. המשיח ישוע הוא הדלת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.9)

“לא יגברו עליה” פירושו שהכנסייה תישאר מנצחת למרות התקפות הרע והמצוקות.

נבואת הרב התגשמה וממשיכה להתגשם; הכנסייה היא לעיתים קרובות מטרה להתקפות, אך היא נשארת עמידה ואינה נחלשת. המונח כנסייה אינו מציין תנועה דתית.

בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.18 המילה היוונית שמתורגמת “כנסייה” היא ἐκκλησία (ekklesia). מונח זה מורכב מ“ek” (מחוץ ל) ו“klesis” (קריאה), ופירושו המילולי “אלה הנקראים החוצה”. באותה תקופה ekklesia ציינה אסיפה או התכנסות של אזרחים. בהקשר הנוצרי היא מתייחסת לקהילת המאמינים שנאספו במשיח.

מונח זה אינו יכול בשום אופן להיות קשור רק לתנועה דתית, אף כי זו חלק ממנו.

אנו מבחינים שאותו ניסוח מופיע בהמשך הטקסט, אך הפעם מופנה לכל התלמידים ולא רק לפטרוס. יש לציין שהחלק הנוגע למפתחות המלכות אינו חוזר במפורש.

אולם יוחנן עוסק בבעיה של נזיפה בחבר שחטא ואף של הרחקתו מהכנסייה אם הוא מתעקש על טעותו, דבר שיכול להתאים לרעיון של מתן מפתחות המלכות.

הפסוק בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.19 ראוי לציון משום שנראה שהוא מעניק לפטרוס סמכות מיוחדת. הצהרה זו, המופיעה גם בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 18.1, מצביעה על מושג של סמכות רוחנית שהמשיח ישוע מעניק לתלמידיו. לפיכך סביר להסיק שסמכות זו ניתנת לכל תלמיד ולא רק לפטרוס, כפי שקריאה מבודדת של הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.19 עלולה לרמז.

הנה הסבר כלשהו:

_ לאסור ולהתיר : במסורת היהודית השתמשו חכמים במונחים אלה כדי לציין את הסמכות לאסור או להתיר מנהגים מסוימים. ישוע מחיל עיקרון זה על הכנסייה ומעניק לה אחריות דוקטרינרית ומשמעתית.

_ פעולה בהתאם לשמיים : הניסוח “יהיה אסור בשמיים” רומז שההחלטות שמתקבלות על הארץ חייבות להיות בהרמוניה עם הרצון האלוהי. לא האדם מכתיב לאלוהים, אלא הכנסייה פועלת בהתאם למה שכבר נקבע בשמיים.

_ יישום מעשי: כוח זה נוגע בעיקר להוראה, למשמעת כנסייתית ולמחילת עוונות (ראו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.23).

את ניתוח הטקסט של הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.23 נעשה בהמשך.

בכל הנוגע למושג מפתחות המלכות, חיוני להבין שאין זה מתקבל על הדעת שלאדם תהיה היכולת לקבוע את ישועתו או אבדנו של אדם לנצח. זכות זו שמורה אך ורק למשיח ישוע. תפקידו וכוחו של האדם, ובמיוחד של התלמיד, מצטמצמים לאשרר את החלטות השמיים.

האם קביעה זו תקפה על פי המקרא?

רק המשיח ישוע יכול להושיע אדם

בהקשר זה ראוי לשאול מדוע המשיח ישוע מודיע לפטרוס שייתן לו את מפתחות מלכות השמיים. יש לשים לב שהפועל הוא בלשון עתיד, ומציין כך שכוח זה אינו קיים כעת אלא יוענק בהמשך. הצהרה זו ניתנת לקישור לקטע מדברי השליח פאולוס:

השליח פאולוס מזכיר למאמינים שהקדושים ייקראו לשפוט את העולם, ומעודד אותם ליישב את מחלוקותיהם ביניהם ולא לפנות לבתי דין חיצוניים. לפיכך אפשר לראות באופן דומה את מתנת מפתחות המלכות ואת השיפוט הזה.

הנביא יְשַׁעְיָהוּ 22.22 מדבר על אדם מכובד, אליקים, שאליו יימסרו מפתחות בית דוד.

מפתח זה מסמל את הסמכות והכוח לפתוח ולסגור דלתות באופן סופי. בהקשר הקרוב של הפרק מדובר באליקים, עבד נאמן שמחליף את שבנא כממונה על ארמון המלך.

פסוק זה מפורש גם כנבואה משיחית, המתייחסת למשיח ישוע, אשר מחזיק במפתחות מלכות השמיים וסמכותו מאושרת בחזוֹן יוֹחָנָן 3.7.

ובכל זאת אכן מדובר באלוהים הנותן את המפתחות לבני אדם, לתלמידים. למעשה אפשר להבין שהתלמיד ממלא תפקיד של שר או שגריר של המשיח ישוע, ולכן הוא מייצג אותו ומגן על האינטרסים שלו.

אפשר לומר שהתלמיד בתפקידו כשגריר מיישם לא יותר ולא פחות את הוראות אלוהים.

קבענו שהסמכות האנושית, ובמיוחד זו של התלמידים, מצטמצמת לאשרר החלטות שמימיות. אין לאף אדם היכולת לסלוח או לעצור את חטאי הזולת; כוח זה שמור אך ורק לאלוהים.

לפיכך אפשר לקבוע שהמשיח ישוע מפקיד בידי תלמידיו את השליחות להכריז את הבשורה, הכוללת את ההודעה על מחילת החטאים למאמינים. תפקידם אפוא להכריז על המחילה הזו, ולא להעניק אותה ישירות. יש תיאולוגים המציינים שפסוק זה קשור להטפה ולקריאה לתשובה.

בהקשר זה, מהי הדעה הראויה לגבי ההתרה הכוהנית הנהוגה אצל כמרי הכנסייה הקתולית?

ההתרה הכוהנית היא מחילת החטאים הניתנת בידי כומר במסגרת סקרמנט הפיוס. לפי התורה הקתולית, רק כומר שהוסמך קיבל את הסמכות לסלוח חטאים בשם המשיח. מחילה זו ניתנת לאחר וידוי העוונות ומעשה חרטה כנה.

ההתרה היא מעשה רוחני שבו הכומר “מתיר” את החוטא החוזר בתשובה מחטאיו, ביישום דברי ישוע לתלמידיו: “אשר תסלחו את חטאיהם, נסלח להם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.23). נוסחת ההתרה שהכומר אומר קוראת לרחמי האל ולפיוס עם אלוהים.

אף אדם, בין אם הוא כומר, פסטור או אחר, אינו מחזיק בכוח לסלוח את חטאי הזולת. הוא יכול רק, על סמך הניסיון והעדות של האדם הנוגע בדבר, לאשר שחטאיו נסלחו בידי אלוהים.

לפי הכנסייה הקתולית, פטרוס נחשב לאפיפיור הראשון, דבר המקנה לו חשיבות רבה במסורת דתית זו. לפיכך פטרוס ייחשב למנהיג הראשון של הכנסייה.

אולם לפי המקרא, ישוע הוא ראש הכנסייה. כמה קטעים בברית החדשה תומכים בפרשנות זו:

פסוקים אלה ממחישים שהכנסייה מושווית לגוף שהמשיח ישוע הוא ראשו, ובכך הוא הסמכות העליונה שלה ומדריכה הרוחני.

בתורה הקתולית המשיח ישוע נחשב לראש העליון של הכנסייה כמייסד וכראש רוחני. האפיפיור, כיורשו של השליח פטרוס שאליו ישוע הפקיד כביכול את השליחות להנהיג את הכנסייה, נתפס כנציגו עלי אדמות.

האפיפיור מחזיק בעדיפות על הכנסייה הקתולית ומשמש מדריך רוחני, הערב לאחדות הדוקטרינרית והרועית של המאמינים. הוא גם ראש קולגיום הבישופים, האחראי להעברת האמונה ולניהול הכנסייה הקתולית.

כך, בתיאולוגיה הקתולית, המשיח ישוע נתפס כראש האלוהי, ואילו האפיפיור הוא ממלא מקומו, האחראי להנהיג את הכנסייה הקתולית עלי אדמות.

ידוע שהפרוטסטנטים אינם מכירים בסמכות האפיפיור ורואים בישוע המשיח את ראש הכנסייה היחיד. לפי פרשנותם, הם טוענים שפטרוס לא קיבל כוח בלעדי ויוצא דופן, אלא שסמכות זו משותפת לכל התלמידים, בהתאם לפסוקים השונים שהוזכרו לעיל.

ראוי לבחון במקרא את עיקרון בניית הכנסייה, הבנויה על סלע. הנה כמה הפניות ראויות לציון:

בהקשר זה הכנסייה מתוארת כמיוסדת על השליחים והנביאים, כאשר ישוע המשיח הוא האבן הפינה — הצג את ההגדרה של INF197.

קטע זה מדגיש שהסלע או היסוד האמיתי מגולם במשיח ישוע עצמו, כפי שמצוין בדְּבָרִים 32.4 וביְשַׁעְיָהוּ 26.4.

פטרוס מציין שהמאמינים נראים כאבנים חיות במבנה הרוחני. הוא אינו מציג את עצמו כיסוד מיוחד.

פרשנים מקראיים שונים מפרשים את מתי 16.18 כהכרה בתפקידו המיוחד של פטרוס בכנסייה, ואילו אחרים טוענים שהמונח “סלע” מתייחס בעיקר לישוע המשיח. לאור הפסוקים שצוטטו, נראה שפטרוס אינו תובע לעצמו שום מעמד מיוחד בכנסייה. להפך, הוא מכיר בעליונותו של המשיח ישוע, הנחשב לסלע האמיתי היחיד.