גירוש המוכרים מהמקדש

שלושת הטקסטים הסינופטיים הדומים מספרים על שבוע הצליבה. מרקוס מדגיש את פרסומו הרב של ישוע. הוא יכול לפעול כך כי רשויות המקדש לא יעזו לעוצרו לעיני מאמיניו.

מתי, מרקוס ולוקס אינם מוסרים פרטים רבים על האירוע עצמו.

לפי הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 11.11, ישוע כבר בדק את המקום ביום הקודם לפני שחזר לבית עניה, שבה גרו מרתא, מרים ואלעזר. בלילה יכול היה לחשוב על דרך הפעולה ולבחור את הזמן המתאים.

המוכרים באכסדרת שלמה גלשו גם לחצר הגויים. לפי הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 11.16, הם חצו את הרחבה למשיכת לקוחות ומנעו התייחדות ותפילה. לכן התערבות ישוע נראית מוצדקת.

האזכור של חורבן המקדש בסינופטיות הוא חלק מנאום שנישא לא ביום הגירוש אלא למחרת, על הר הזיתים — הצג את ההגדרה של INF305.

הרשויות היהודיות — הצג את ההגדרה של INF380 התערבו להרגעת המצב. היה חיוני למנוע הידרדרות להתקוממות עממית, שכן הצבא הרומי היה מדכא אותה במרחץ דמים.

שלושת המחברים מצטטים את דברי המורה, החוזרים על דברי יְשַׁעְיָהוּ 56.7 ו־יִרְמְיָהוּ 7.11.

אפשר לשאול על תועלת המעשה, שכן נראה שכעת דבר לא יעצור תופעה זו.

ובכל זאת ישוע מאשר כך סמכות העולה בהרבה על זו של מנהיגי הדת והכוהן הגדול קיפא, הנשארים פסיביים מול החריגות.

בסופו של דבר, סיפורי מתי, מרקוס ולוקס תואמים, ואילו יוחנן שונה מאוד.

האם ניסה ישוע המשיח לטהר את המקדש פעמיים?

יוחנן כתב מאוחר והכיר את כתבי חבריו. ובכל זאת הוא מוסיף פרט חדש: ישוע מכין שוט ומשתמש בו לגרש את כולם, סוחרים ובעלי חיים.

המחזה הנראה אלים לא הביא להתערבות חיילים רומיים — הצג את ההגדרה של INF004, מה שמרמז על אופיו המצומצם. התלמידים צופים ואינם מתערבים! כשנאמר שגירש את כל המוכרים, הכוונה כנראה לקרובים אליו.

פעולה רחבה לא הייתה אפשרית: חיילים רומיים — הצג את ההגדרה של INF004 ומשמר המקדש היהודי היו מתערבים מיד לעצור את המפריע. הוראות הנציב פונטיוס פילטוס היו ברורות: שום הפרעה לא תותר, ועונשה דיכוי דמים.

הקהל ודאי הסתיר את פעולתו. איש לא עצר אותו, ובניגוד לצפוי התפתח דו־שיח מנומס.

ברור שישוע לא התכוון לגרש את כל הסוחרים, דבר בלתי אפשרי, אלא להעביר מסר לעם.

יוחנן מתאר את המקרה ואז מוסיף תחילה הערה בפסוק הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.17. אחר כך הוא מציין שיחה עם יהודים, כנראה סוחרי המקדש.

אין תגובה של רשויות הדת, דבר המחזק את ההנחה שהפעולה הייתה מקומית מאוד.

יוחנן ממקם זאת בתחילת שירות המורה, באפריל שנת 30 לפי הכרונולוגיה שלנו.

הרשויות הדתיות והרומיות אינן מתערבות למרות ערנותן למרד. אפשר להסביר זאת בהיקף המצומצם של הפעולה, שנעלמה מעיניהן.

שתיקת התלמידים מעלה שאלה אם נכחו. הפסוק הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.17, המציין שזכרו את דברי המורה בהקשר לאירוע, מאשר כנראה את נוכחותם. מספרם אינו ידוע.

גם תגובתם המתונה של הסוחרים והחלפנים מפתיעה. יהודים אדוקים לא קיבלו את אישור קיפא למסחר באכסדרת שלמה ובחלק מחצר הגויים. הסוחרים ידעו על ההתנגדות ורצו להרגיע את המצב לפני שיתדרדר להתערבות אלימה של הצבא הרומי. דו־שיח מנומס היה הפתרון הטוב ביותר.

הפסוק הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.14 מצביע על תדהמה אמיתית לנוכח המוכרים ברחבה. לאחר השיפוץ התיר קיפא להם לתפוס מקום כדי לפקח על בעלי החיים והעסקאות. קודם היו על הר הזיתים — הצג את ההגדרה של INF305. היקף המסחר הפתיע את הבאים להתפלל.

בפסוק הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.15 נאמר שגירש את כולם, ולדעתנו הכוונה לקרובים לישוע. באווירה הנפיצה שיצרו החלטות קיפא, פעולה רחבה הייתה גוררת תגובה קשה של הצבא הרומי המשגיח ברחבה. אך כך לא קרה! רעש שוק בעלי החיים והמיקוח כנראה הסתיר את המעשה מרבים.

ישוע פועל לבדו והתלמידים צופים, מה שמרמז על פעולה מהירה. אף שהכנת השוט ארכה זמן, כמה אנשים ודאי תהו על שימושו. המורה לא הכה את הסוחרים, שכנראה הגנו בגופם על דוכניהם.

הפסוק הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.16 מראה שישוע מאשים את המוכרים בהפיכת מקום התפילה לשוק בהמות. הוא מצטט את יְשַׁעְיָהוּ 56.7 ו־יִרְמְיָהוּ 7.11.

הפסוק הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.14 מזכיר את המקדש, אך הכוונה לרחבה ובייחוד לחצר הגויים.

מן העובדות עולה שהפעולה נותרה מצומצמת ובעיקר סמלית: המורה אישר את סמכותו ולא ביקש מרד. איש לא נפגע; הוא רק רצה להזכיר שהמקדש הוא בראש ובראשונה בית YHWH — הצג את ההגדרה של INF010, יהוה.

האם זו התערבות ראשונה, בעוד מתי, מרקוס ולוקס מספרים על שנייה?

תשובתנו מבוססת רק על הבדלי העובדות. הפעולה האלימה אצל יוחנן, שאינה אצל האחרים, מרמזת על שתי התערבויות.

תגובה מפתיעה וחריגה זו לא הייתה נשכחת, ולכן אנו סבורים שהסינופטיים השמיטו אותה בכוונה.

לפי יוחנן השתתף ישוע בארבעה חגי פסח בירושלים. נראה ברור שבכל פעם התקומם לנוכח אי־הסדר בשוק.

הרעש, לכלוך הפרשות בעלי החיים ובעיקר המסחר לא תאמו את קדושת המקום, גם בחצר הגויים שמחוץ לקודש. לכן ייתכן שישוע התערב בכל פעם!

ארבעת המחברים מוסרים גם נאום הקשור למקדש.

אך כאן מסתיים הדמיון, וההבדלים מקשים להניח שמדובר באותו אירוע.

חמש נקודות מדגימות את ההבדל:

_1 התאריך: שנת 30 אצל יוחנן ו־33 אצל מתי, מרקוס ולוקס.

_2 אין התערבות רשויות אצל יוחנן, ואילו בסינופטיות הן מחליטות לרצוח את ישוע. המקרה הקטן ביוחנן מקבל ממדים גדולים אצלן.

_3 יוחנן מדבר על בניית המקדש ועל מטפורה — הצג את ההגדרה של INF181 של ישוע לגבי מותו, ועל שלושת ימי יונה בבטן הדג. מתי, מרקוס ולוקס אינם קושרים זאת.

_4 ביוחנן זהו דו־שיח בלבד עם יהודים, לדעתנו הסוחרים, לאחר המקרה בחצר הגויים. בסינופטיות הנאום למחרת על הר הזיתים — הצג את ההגדרה של INF305.

_5 ביוחנן הוא מכין שוט, שלא כמו אצל מתי, מרקוס ולוקס.

לסיכום, האירועים שונים מכדי לראות בהם אותו מקרה.

האם מפתיע שישוע גירש מוכרים או הפך שולחנות פעמיים בחגי הפסח?

בחגים הגדולים נכנסו המוכרים עד לרחבת המקדש כדי למשוך קונים. מקום ההתייחדות והתפילה הפך לשוק רועש. ריחות בעלי החיים, הרעש והגללים החריפו את השינוי. יהודים רבים לא קיבלו החלטה זו של סנהדרין — הצג את ההגדרה של INF003.

כל יהודי אדוק התקומם על המצב, אך רק ישוע העז לפעול.

לפני בניית מקדש שלמה ניהלו היהודים בעצמם את קורבן הפסח. הלויים שחטו והכינו את הבהמות, שכן חלקן נשרף לעיתים קרובות.

עולי הרגל קנו כבש או גדי; רשויות המקדש בדקו את כשרותו והקריבו. נראה שהעולה שחט בעצמו והכוהן אסף את הדם, שאסור לאכול כי הוא מייצג את החיים השייכים לאלוהים בלבד וַיִּקְרָא 17.11.

בשנת 30 לפנה״ס החליטו מנהיגי הדת, בראשות הכוהן הגדול חננאל ויורשו ישוע בן פיאבי שמינה הורדוס הגדול, להעביר את השוק מ־הר הזיתים — הצג את ההגדרה של INF305 אל חצר הגויים במקדש, כשהבינו שמכירת בעלי החיים יוצאת משליטתם.

מ־הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.20 ידוע שבניית המקדש מחדש נמשכה 46 שנים. העבודה שהחלה בשנת -19 או -20 לפנה״ס אמורה הייתה להסתיים בסביבות שנת 28.

קיפא ארגן אפוא את השוק מחדש וניצל זאת להרחבתו. לפי מסקנותינו ישוע מתערב כשנתיים לאחר הרפורמה. נראה שהסוחרים פיתחו במהירות את פעילותם ותפסו עוד שטח ברחבה.

הסוחרים, החלפנים ומנהיגי הדת ידעו שחלק מהעם מסתייג מההתפתחות וניסו להמעיט בחשיבות התערבויות המורה החדש.

הרווח הכספי עלה על כל ציפיות הצדוקים — הצג את ההגדרה של INF001, השולטים ב־סנהדרין — הצג את ההגדרה של INF003.

התוצאה הייתה משתלמת מאוד לכוהנים. הם כפו מטבע מסוים, כנראה השקל הצורי בשל תכולת הכסף הגבוהה. לירושלים לא הותר להטביע מטבע משלה.

הטענה הרשמית שדיוקן הקיסר במטבע אינו מתאים לקדושת המקום נעלמת כנראה מול המציאות הכלכלית!

מרבית מטבעות הכסף, ובייחוד הדינר הרומי שהיה אמת המידה, הכילו רק 80% כסף, לעומת 95% בשקל הצורי. פרט זה לא נעלם מרואי החשבון במקדש.

שער החליפין היטיב עם אנשי הדת, בייחוד כשעולי הרגל החליפו לפני צאתם את השקלים שנותרו במטבעות מוצאם.

המונופול הועיל לכוהנים הגדולים ופגע בנכבדי העיר, ולכן ישוע יכול היה לזכות בתמיכת האופוזיציה הזאת.

אפשר לדמיין את רעש המסחר ליד הקודש המפריע לתפילות היהודים הנאמנים.

העלייה המתמדת במחירים שכפו הכוהנים מנעה מהעניים אפילו קניית זוג יונים.

גינוי הספסרות המקוממת בידי ישוע יכול היה לזכות בתמיכה ממעמדות שונים בחברה היהודית.

סיפור יוחנן שונה מהאחרים: התקיפות תופסת מקום גדול יותר, והכנת השוט מחזקת רושם זה.

האם התנהגות המורה מצדיקה אלימות בתירוץ של טיהור דתי? לצערנו ההיסטוריה מראה שכך קרה לעיתים קרובות מדי. מטרתנו רק לבחון את טקסט יוחנן, לא לפרש היסטוריה.

מלבד מעט עלבון ועבודה, איש לא ניזוק בסיפור יוחנן, לא אדם ולא בעל חיים. נוסף על כך, לבן האלוהים הייתה סמכות ולגיטימיות שאין אדם יכול לקוות להן.

פירוש של גירוש כל המוכרים מוגזם מאוד. המציאות מתונה יותר: כמה סוחרים הופרעו לזמן מה. אין זו מהפכה אלא פעולה סמלית. רוב עולי הרגל והמשמר הרומי לא הבחינו בדבר חשוד.

אילו הבחינו בהתרחשות חריגה כלשהי היו חושדים במרד ומתערבים במהירות ובאלימות. ישוע היה מסיים את הפסח בכלא מצודת אנטוניה.

אי אפשר להתעלם ממעשה תקיף ומפתיע זה מצד — הצג את ההגדרה של INF231 המורה. ״קנאת ביתך אכלתני״, יאמר הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.17, להצדקתו או לפחות להסברו.

אנו נזכרים גם בתוכחת ישוע ל־הפרושים — הצג את ההגדרה של INF002, שכינה צבועים הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 23.13, ובהורדוס אנטיפס שכינה שועל הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 13.32. לתלמידיו אמר: ״דור חסר אמונה ומעוות, עד מתי אסבול אתכם?״ הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 17.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 9.19, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.41.

כל הביטויים התקיפים מראים את הפער בין מחשבת המורה למחשבות סובביו. חומרת המצב דרשה לפעמים תגובה נמרצת כדי לעורר תשובה חיובית מצד — הצג את ההגדרה של INF231 בני השיח.

שימוש בדוגמאות להצדקת אלימות יהיה כמו להצדיק ניאוף באמצעות דוד המלך, האיש כלבב אלוהים, בפרשת אוריה החתי 2 שְׁמוּאֵל 11.1!

יש לבחון היטב לפני השימוש במילה ״אלימות״. הפיכת שולחנות, גירוש בעלי חיים בשוט חבלים ונזיפה במוכרי יונים הם מעשים נמרצים התואמים למצב, אך הכינוי אלימות כפי שמוכרת כיום מוגזם.

התנהגות ישוע לא הפחידה רבים, וכנראה חזרו מיד לעסקיהם הרווחיים.

ישוע רק רצה להכריז מסר חשוב, ובכתיבתו נזכר יוחנן בקשר המרשים בין המעשים לדברי דוד תְהִלִּים 69.9.

אנשי דת אלה הפכו את המקום האחרון המוקדש לאלוהים לאזור עסקים רווחי.

היהודים מזכירים לישוע ולשומעים שבניית המקדש מחדש ארכה 46 שנים. מיוסף בן מתתיהו ידוע שהעבודה החלה בשנת 20 או 19 לפנה״ס. בתוספת 46 שנים מגיעים לסביבות שנת 27 או 28.

חישבנו שהאירוע היה בפסח, ביום שישי 7 באפריל בשנת 30. כיצד מוסבר פער שנתיים־שלוש? העבודות נמשכו עד 63, אך כאן הכוונה לסיום המפעל העיקרי, הבנייה מחדש. אחריו היו עבודות קטנות שלא מנעו כניסת עולי רגל.

אנו מבינים זאת כמשך זמן ולא כתאריך מדויק. לפי ניתוחנו, הבנייה מחדש הסתיימה כשלוש שנים קודם.