ANN020

הסדרת הדיג

המאמר מפרט את הדיג בימי ישוע, במיוחד בכינרת שבגליל, ובוחן את חשיבותו הכלכלית והרוחנית. הוא מתאר את נטל המסים שהוטל על הדייגים ואת המתחים עם הרומאים. האגם חיוני למשאבים המקומיים, אך מתמודד עם אתגרים סביבתיים.

13 דקות הגליל דיג הכינרת מסים 7 פסוקים 4 ספרים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

הבשורות הסינופטיות מתמקדות בעיקר בשירותו של המשיח ישוע בגליל, ובמיוחד באזור כפר נחום. כדי להכיר את פועלו ביהודה, ובמיוחד באזור בית עניה ועינון, יש לפנות לבשורה של השליח יוחנן.

לגליל אקלים נוח מאוד לחקלאות, וכן שפע של דגים באזור , הנקרא גם הכינרת או גנסרת.

לכן רוב השליחים עסקו בפעילויות מקצועיות הקשורות בדיג בים זה.

כל העסקאות המסחריות, כולל הדיג, היו כפופות למסים. אפילו המלח, ששימש לשימור הדגים, הוטל עליו מס.

מחקר זה נועד להדגיש עד כמה הכביד נטל המס על העם, ובכך עורר סלידה כלפי השלטונות, ובמיוחד כלפי .

I. הכינרת

האגם נמצא בצפון-מזרח ישראל, בגליל התחתון, כ-200 מטר מתחת לפני הים. כך הוא אחת הנקודות הנמוכות ביותר על פני כדור הארץ שאינן מכוסות באוקיינוס.

אורכה של הכינרת כ-21 ק"מ ורוחבה 13 ק"מ, ועומקה המרבי כ-43 מטר. זהו אגם המים המתוקים הגדול ביותר בישראל.

האגם מפורסם בשל חשיבותו בברית החדשה. כמה מאורעות מרכזיים בחייו של ישוע המשיח, כגון ההליכה על המים, הרגעת הסערה והדיג הנסי, התרחשו, כפי הנראה, על מימיו או בסמוך להם.

הכינרת ניזונה בעיקר מנהר הירדן והיא חיוני של מים לישראל. היא ממלאת תפקיד מכריע באספקת המים של המדינה.

האגם ידוע במגוון הביולוגי שלו, ובמיוחד במיני הדגים החיים בו, שחלקם מוזכרים בכתבי הקודש, כמו הבינית ו"דג פטרוס הקדוש". הדיג היה זמן רב פעילות כלכלית חשובה לקהילות שחיו סביב האגם.

כמו גופי מים רבים בעולם, הכינרת מתמודדת בימינו עם בעיות סביבתיות, ובהן ירידת מפלס המים עקב ניצול יתר ובצורת, וכן זיהום.

בסיכומו של דבר, הכינרת אינה רק אתר בעל יופי טבעי רב, אלא גם מקום בעל משמעות היסטורית ורוחנית עצומה, והיא חיונית למשאבי המים של ישראל.

II. שפע הדגים

, העשיר בדגים, הוא עיקרי של הפעילות הכלכלית באזור, המפרנס משפחות רבות ומקל על היצוא. סמוך לכפר נחום הוקמו מתקנים לשימור דגים, שבהם הדג מיובש או מומלח בדרך כלל לשימור טוב יותר.

מחקרים ישראליים זיהו עד 27 מינים שונים של דגים בים. בימי השליחים שלטו שלושה מינים: הסרדין, הבינית ודג פטרוס הקדוש. הסרדינים, שנדגו לעיתים קרובות בים זה, היו המזון הבסיסי של האוכלוסיות העניות, וכנראה היו שני הדגים שהנער הביא עם חמשת הלחמים הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.39.

הבינית, החיה בקרקעית המים ויכולה להגיע עד 25 ס"מ, קשה יותר ללכידה ומהווה חלק חשוב בדיג המקצועי ברשתות, כמו דג פטרוס הקדוש.

האחרון, שיכול להגיע לאורך 45 ס"מ ולמשקל 1.5 ק"ג, ממלא תפקיד מכריע באיזון המערכת האקולוגית של האגם הודות לתזונתו המבוססת על אצות.

153 הדגים הגדולים שמוזכרים בבשורה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.11) היו כנראה דגי פטרוס הקדוש, והם מייצגים לכידה יוצאת דופן של כמעט 200 ק"ג.

הדייגים השתמשו בסוגי רשתות שונים. רשתות הטלה הושלכו ביד במים רדודים, ואילו רשתות גרירה שימשו לדיג במים עמוקים יותר.

הדיג נעשה לעיתים קרובות בלילה, והדייגים בילו שעות ארוכות באגם, כפי שמספר סיפור הדיג הנסי, שבו ישוע מבקש מפטרוס להשליך את רשתותיו אחרי לילה ללא הצלחה.

הסירות מאפשרות להגיע לאזורים מרוחקים יותר לדיג שופע יותר. עם זאת, רכישת סירה הייתה לעיתים קרובות מעבר ליכולת הכלכלית, ואילצה חלקם לשכור סירה.

הדיג מן החוף הניב תוצאות פחותות, ורבים עבדו אצל בעלי צי סירות. למרות שפע הדגים באותה עת, היציבות הכלכלית של עסקי הדיג הללו הייתה שברירית.

שני הדיגים הנסיים המתוארים בבשורות ממחישים שלעיתים, גם לאחר שעות ארוכות של עבודה, חזרו הדייגים בידיים ריקות הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 5.5.

הדייגים השתמשו בסירות קטנות יחסית כדי לשוט באגם ולפרוש את רשתותיהם. דוגמה לסירה מסוג זה התגלתה ב-1986 באזור הסובב את , והיא נקראת לעיתים קרובות "סירת ישוע".

אף שאין הוכחה שהיא השתייכה לישוע או לתלמידיו, היא נותנת מושג טוב על גודלן וסגנונן של סירות הדיג באותה תקופה.

העוני הגובר של האוכלוסייה, שנחנקה תחת נטל המסים, גרם בימי המשיח ישוע לנדידות של אוכלוסייה אל הגליל, שם השפע הטבעי סייע לאנשים לשרוד.

למרות הכול, הדיג המופרז באזור הביא לירידה מהירה במשאבי הדגה.

III. השליחים הדייגים

כמה משליחיו של ישוע היו דייגים במקצועם לפני שהלכו אחריו. ביניהם הבולטים ביותר הם שמעון פטרוס ואחיו אנדרי, וכן יעקב ויוחנן, בני זבדי.

אנשים אלה חיו ועבדו על חופי , אזור הידוע בדיג המשגשג שלו.

הדייגים הללו מאזור התקבצו באחוות, שהיו תלויות מאוד בדיג. קהילות אלה היו לעיתים קרובות רשתות הדוקות של משפחות וחברים שעבדו יחד.

בבשורות, ובמיוחד בבשורה על פי הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.18-22, מצוי תיאור הקריאה שלהם. ישוע פוגש את שמעון (שייקרא מאוחר יותר פטרוס) ואת אנדרי כשהם משליכים רשת לים, כי היו דייגים.

הוא אמר להם:

הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.19 (תנ״ך עברי מודרני) :

ויאמר אליהם לכו אחרי ואשימכם לדיגי אנשים׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.17 (תנ״ך עברי מודרני) :

ויאמר אליהם ישוע לכו אחרי ואשימכם לדיגי אנשים׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

זמן קצר לאחר מכן הוא רואה שני אחים אחרים, יעקב בן זבדי ואחיו יוחנן, בסירה עם אביהם זבדי, מתקנים את רשתותיהם. גם אותם הוא קורא, והם הולכים אחריו, ועוזבים מאחוריהם את סירתם ואת אביהם.

חוויית הדיג הזו עיצבה כנראה את אופיים, את כוח העמידה שלהם ואת יכולתם לעבוד קשה. יתרה מזו, והלקחים הנלמדים מן הדיג משמשים לעיתים קרובות את ישוע בהוראתו, והוא פונה אליהם בשפה שהם מבינים היטב.

לדוגמה, הרעיון של "לדוג בני אדם" רומז על איסוף אנשים אל מלכות האלוהים, מושג שיכלו לתפוס בקלות בהתחשב במקצועם היומיומי.

IV. הדיג והמסים

אפשר לדמיין את זבדי, בעלה של שלומית ואביהם של יעקב ויוחנן, כבעל עסק עשיר. יש לו פועלים וכמה סירות, אך אין פירוש הדבר שהיו לו הכנסות פנטסטיות.

ואכן, באותה תקופה הטיל המלך מסים גבוהים מאוד ישירות על הדיג. מתי, גובה המסים, מכיר כנראה את עסקו של זבדי ובניו, שפעל בכפר נחום.

הסצנה המתוארת (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.19-20) מתרחשת בכפר נחום. לוי, הנקרא גם מתי, מחבר הבשורה, מכיר היטב את החקיקה, שכן הוא אחראי גם לגביית המס על הדיג.

כל הסכומים הללו מיועדים למי שמתחזה למלך, הורדוס אנטיפס. השלטון הרומי העניק לו את הטובה לשמור לעצמו את המסים על הדיג, כדי להבטיח את אורח חייו המפואר.

האוכלוסייה של אותם ימים נתונה בלחץ מס בלתי נסבל. בנסיבות אלה אנו מבינים טוב יותר את האקלים המרדני הקבוע ואת פחדם של המנהיגים מפני פרוץ מרד של היהודים.

המשיח ישוע, בעוברו ליד לשכת המכס בכפר נחום, יקרא למתי, הנקרא גם לוי, ללכת אחריו. מקריאה זו אנו מסיקים שהמשיח ישוע כבר קיים שיחה אחת או כמה שיחות עם מתי, אף שלא נותר מכך זכר כתוב.

אנו רואים שיהודים מסוימים לא היססו לעבוד עבור הכובש הרומי, דבר שגרם לדחייתם בידי העם. משתפי פעולה אלה היו שנואים בדרך כלל על בני עמם.

סיכום

דאגתו העיקרית של השלטון הרומי בנוגע לארצות הכבושות הייתה גביית המסים השונים. לכן שמר על שלום פוליטי וחברתי מסוים, שכן כל מרד או התקוממות לא יכלו אלא לפגוע במקורות הכנסה אלה.

האוכלוסייה, בימי המשיח ישוע, נחנקה תחת כל מיני מסים ואגרות לטובת הכובשים (), המלך או הרשויות הדתיות. לכן הדיג היה תחת פיקוח, והצבא הרומי דאג, בעת הצורך, להזכיר לסרבנים את חובת תשלום המסים הללו.

מצב זה הוביל להתרוששות כללית של האוכלוסייה ולנדידות אל מחוז הגליל השופע. מכל המידע הזה אנו יכולים להסיק שהשליחים והמשיח ישוע לא חיו בראווה, כמו הרוב המכריע של אנשי אותה תקופה.

La réglementation de la pêche. L'article détaille la pêche au temps de Jésus, notamment au lac de Tibériade en Galilée, examinant son importance économique et spirituelle. Il décrit les contraintes fiscales pesant sur les pêcheurs et les tensions avec les Romains. Le lac est crucial pour les ressources locales, mais fait face à des défis environnementaux. Introduction. Les Évangiles synoptiques se concentrent principalement sur le ministère du Messie Jésus en Galilée, notamment dans la région de Capernaüm. Pour découvrir son œuvre en Judée, spécifiquement dans la région de Béthanie et d’Enon, il faut se référer à l’Évangile de l’apôtre Jean. La Galilée bénéficie d’un climat très favorable pour l’agriculture, ainsi que d’une abondance de poissons dans la mer de Galilée, également appelée le Lac de Tibériade ou de Génésareth. C’est pourquoi la majorité des apôtres exerçaient des activités professionnelles liées à la pêche dans cette mer. Toutes les transactions commerciales, y compris la pêche, étaient soumises à des taxes. Même le sel, utilisé pour conserver le poisson, était taxé. Cette étude vise à souligner combien la pression fiscale pesait sur le peuple, engendrant ainsi une aversion envers les autorités, et notamment envers les Romains. I. Le lac de Tibériade. Le lac se trouve dans le nord-est d’Israël, en Basse Galilée, à environ 200 mètres en dessous du niveau de la mer. Cela en fait l’un des points les plus bas sur terre qui ne soit pas couvert par l’océan. Le lac de Tibériade mesure environ 21 km de longueur et 13 km de largeur, avec une profondeur maximale d’environ 43 mètres. C’est le plus grand lac d’eau douce d’Israël. Le lac est célèbre pour son importance dans le Nouveau Testament. Plusieurs événements majeurs de la vie de Jésus Christ, tels que la marche sur l’eau, la tempête apaisée, et la pêche miraculeuse, se seraient déroulés sur ou près de ses eaux. Le lac de Tibériade est alimenté principalement par le fleuve Jourdain et est une source d’eau vitale pour Israël. Il joue un rôle crucial dans l’approvisionnement en eau du pays. Le lac est connu pour sa biodiversité, notamment pour les espèces de poissons qui y vivent, dont certaines sont mentionnées dans la Bible, comme le barbeau et le « saint-pierre ». La pêche a longtemps été une activité économique importante pour les communautés vivant autour du lac. Comme de nombreux plans d’eau dans le monde, le lac de Tibériade fait face, de nos jours, à des problèmes environnementaux, notamment la baisse du niveau de l’eau due à la surexploitation et à la sécheresse, ainsi que la pollution. En somme, le lac de Tibériade est non seulement un site d’une grande beauté naturelle mais aussi un lieu d’une immense signification historique et spirituelle, tout en étant vital pour les ressources en eau d’Israël. II. L’abondance de poissons. La mer de Galilée, riche en poissons, constitue la principale source d’activité économique de la région, soutenant de nombreuses familles et facilitant l’exportation. À proximité de Capernaüm, des installations de conserverie de poissons sont établies, où le poisson est généralement séché ou salé pour une meilleure conservation. Des études israéliennes ont identifié jusqu’à 27 espèces différentes de poissons dans la mer. À l’époque des apôtres, trois espèces dominaient : la sardine, le barbeau et le saint-pierre. Les sardines, souvent pêchées dans cette mer, constituaient l’aliment de base des populations pauvres et étaient probablement les deux poissons que le jeune garçon avait apportés avec les cinq pains Marc 6, verset 39. Le barbeau, qui vit au fond de l’eau et peut atteindre jusqu’à 25 cm, est plus difficile à attraper et représente une part importante de la pêche au filet professionnelle, tout comme le saint-pierre. Ce dernier, pouvant mesurer jusqu’à 45 cm et peser 1,5 kg, joue un rôle crucial dans l’équilibre de l’écosystème marin grâce à son alimentation composée d’algues. Les 153 gros poissons mentionnés par Jean 21, verset 11, étaient probablement des saint-pierre, représentant une prise exceptionnelle de près de 200 kg. Les pêcheurs utilisaient différents types de filets. Les filets de jet étaient lancés à la main dans l’eau peu profonde, tandis que les filets de drague étaient utilisés pour pêcher en eau plus profonde. La pêche se pratiquait souvent la nuit, les pêcheurs passant de longues heures sur le lac, comme le raconte l’histoire de la pêche miraculeuse où Jésus demande à Pierre de jeter ses filets après une nuit infructueuse. Les bateaux permettent d’accéder à des zones plus éloignées pour une pêche plus abondante. Cependant, l’achat d’un bateau était souvent hors de portée financière, obligeant certains à recourir à la location. La pêche depuis le rivage offrait des résultats moindres, et beaucoup travaillaient pour des propriétaires de flottes. Malgré l’abondance de poissons à l’époque, la stabilité financière de ces entreprises de pêche était fragile. Les deux pêches miraculeuses décrites dans les Évangiles illustrent que parfois, même après de longues heures de travail, les pêcheurs rentraient les mains vides Luc 5, verset 5. Les pêcheurs utilisaient des bateaux relativement petits pour naviguer sur le lac et déployer leurs filets. Un exemple de ce type de bateau a été découvert en 1986 près de la mer de Galilée et est souvent appelé le « Bateau de Jésus ». Bien qu’il n’y ait aucune preuve qu’il a appartenu à Jésus ou à ses disciples, il donne une bonne idée de la taille et du style des bateaux de pêche de l’époque. La pauvreté croissante de la population accablée d’impôts a provoqué au temps du Messie Jésus des exodes de population vers la Galilée où l’abondance naturelle aidait la population à survivre. Malgré tout, la surpêche dans la mer de Galilée a entraîné une rapide diminution des ressources halieutiques. III. Les apôtres pêcheurs. Plusieurs des apôtres de Jésus étaient des pêcheurs de profession avant de le suivre. Parmi eux, les plus notables sont Simon Pierre et son frère André, ainsi que Jacques et Jean, fils de Zébédée. Ces hommes vivaient et travaillaient sur les bords de la mer de Galilée, une région connue pour sa pêche florissante. Ces pêcheurs de la mer de Galilée, se regroupaient en confréries, qui dépendaient fortement de la pêche. Ces communautés étaient souvent des réseaux serrés de familles et d’amis qui travaillaient ensemble. Dans les Évangiles, notamment dans celui de Matthieu 4, versets 18 à 22, on trouve le récit de leur appel. Jésus rencontre Simon (qui sera plus tard appelé Pierre) et André en train de jeter un filet dans la mer, car ils étaient pêcheurs. Il leur dit : Passage : Matthieu 4, verset 19. Passage : Marc 1, verset 17. Peu après, il voit deux autres frères, Jacques fils de Zébédée et son frère Jean, dans un bateau avec leur père Zébédée, en train de réparer leurs filets. Il les appelle également, et ils le suivent, laissant derrière eux leur bateau et leur père. Cette expérience de la pêche a probablement façonné leur caractère, leur endurance et leur capacité à travailler dur. De plus, les métaphores et les leçons tirées de la pêche sont souvent utilisées par Jésus dans son enseignement, s’adressant à eux dans un langage qu’ils comprennent bien. Par exemple, l’idée de « pêcher des hommes » suggère l’acte de rassembler les gens dans le royaume de Dieu, un concept qu’ils auraient pu facilement saisir compte tenu de leur métier quotidien. IV. La pêche et les taxes. Nous pouvons imaginer Zébédée, le mari de Salomé et le père de Jacques et Jean, comme un riche chef d’entreprise. Il possède des ouvriers et plusieurs bateaux, mais cela ne signifie pas pour autant qu’il ait des revenus mirobolants. En effet, à cette époque, le roi imposait des taxes très élevées directement sur la pêche. Matthieu, le percepteur d’impôts, connaît vraisemblablement l’entreprise de Zébédée et fils, travaillant à Capernaüm. Cette scène de Marc 1, versets 19 à 20, se déroule à Capernaüm. Lévi, qui est aussi nommé Matthieu, l’auteur de l’Évangile, connaît bien la législation car il est également chargé de percevoir la taxe sur la pêche. Toutes ces sommes sont destinées à celui qui se fait passer pour un roi, Hérode Antipas. Le pouvoir romain lui avait accordé cette faveur de conserver personnellement les impôts sur la pêche afin d’assurer son train de vie fastueux. La population de l’époque est soumise à une pression fiscale insupportable. Dans ces conditions, nous comprenons mieux le climat insurrectionnel permanent et la crainte des dirigeants de déclencher une révolte des Juifs. Le Messie Jésus, passant au bureau des péages de Capernaüm, appellera Matthieu, également nommé Lévi, à le suivre. Nous déduisons de cet appel que le Messie Jésus avait déjà eu un ou plusieurs entretiens avec Matthieu, bien qu’il n’en reste aucune trace écrite. Nous constatons que certains Juifs n’hésitent pas à travailler pour l’occupant romain, ce qui entraîne leur rejet par la population. Ces collaborateurs sont, en général, haïs par leurs concitoyens. Conclusion. La principale préoccupation de l’autorité romaine concernant les pays conquis était la perception des divers impôts. Ils maintenaient donc une certaine paix politique et sociale, car toute révolte ou sédition ne pouvait qu’entraver ces sources de revenus. La population, au temps du Messie Jésus, était accablée par toutes sortes d’impôts ou de taxes au profit des Romains, du roi ou des autorités religieuses. La pêche était donc surveillée, et l’armée romaine se chargeait, en cas de nécessité, de rappeler aux récalcitrants l’obligation de payer ces impôts. Cette situation a conduit à un appauvrissement généralisé de la population et à des exodes vers la province luxuriante de Galilée. Nous pouvons déduire de l’ensemble de ces informations que les Apôtres et le Messie Jésus ne vivaient pas dans l’opulence, à l’instar de la très grande majorité des gens de cette époque.