ANN019

האם אלוהים אמר באמת?

המאמר עוסק באמינות הבשורות, בביקורת שהן מעוררות, ומגן על אי־טעותן בהנחיית אלוהים. הוא מבחין בין ביקורת לגיטימית לבין התקפות אידאולוגיות. המחבר מאשר מחדש את סמכות הכתובים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשאלת אלוהים בספר בראשית ובניסיונו של ישוע, ומדגיש את תפקידה של האמונה. המאמר קורא לראות במקרא כתבי קודש בהשראת אלוהים, שונים מהכתבים האפוקריפיים.

9 דקות אמינות הבשורות ביקורת אי־טעות אפוקריפיים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

ייתכן שתחשבו שאנו סוטים ממטרתנו כשאנו מתעניינים בנושא זה. ובכל זאת, יש קשר הדוק בין אי־טעותן של הבשורות, שאנו מגינים עליה, לבין ההערות השליליות המופנות כלפיהן.

בהזדמנויות שונות הזכרנו את הביקורת על הכתבים המקראיים, המערערת על מהימנותם. קטעים מסוימים נחשבים אנכרוניסטיים, בלתי עקביים, אגדתיים ואף כאלה שהתווספו מאוחר יותר על ידי מתרגמים, ואילו אחרים נתפסים כאותנטיים והיסטוריים.

המתנגדים הללו חולקים על יושרם של המתרגמים ומאשימים אותם בשינוי הטקסט כדי לאשר את התזה שלהם עצמם. עמדה זו יוצרת אווירה של חשדנות כלפי כלל הכתבים המקראיים, ואילו קיבלנו את המסקנות הללו, היה קשה להבחין בין אמת לשקר!

אין אנו יכולים גם לקבל הכול מבלי לנסות להבין ולנתח, וזוהי בדיוק מטרתו של אתר זה. התמדתה של הביקורת הזו מעוררת אותנו למחשבה. לדעתנו, היא אינה רק תוצאה של השפעתו הגדולה של המקרא.

ביקורות מסוימות נטולות כל יסוד היסטורי או אמת, ובכל זאת רבים מחשיבים אותן כנכונות. אנו עדים לעבודת חתירה שיטתית ולניסיונות מאורגנים להכפיש. חשיבותן של עובדות אלו הניעה אותנו לכתוב נספח זה.

א. הביקורת

ביקורת היא בחינה הגיונית ואובייקטיבית, המבקשת להצביע על היתרונות ועל החסרונות ומובילה לשיפוט ערכי.
צורה זו נראית לנו טבעית ואפילו הכרחית.

לא כל איגרותיו של פאולוס נכתבו עדיין בעת שאנשים מסוימים בחנו את ההוראות שקיבלו. לכן ברור שהם העריכו גם את מהימנות כתביו של פאולוס. בחינה הגיונית זו, כפי שנהגו בה הנוצרים בעיר ברואה, מרגיעה, שכן האמונה אינה יכולה לקבל הכול בעיניים עצומות. דחיית היא המחשה מושלמת לכך.

אנו ניצבים גם מול התקפות חריפות פחות או יותר על הטקסט המקראי. כאן אנו נכנסים לממד אחר, שבו חיפוש האמת אינו עוד המטרה, אלא רק רצון לפגוע במסר המקרא ולהרוס אותו.

הטיעון אינו נשען עוד על עובדות היסטוריות אלא על אידאולוגיה. הספר בשורת ברנבא ממחיש היטב סוג זה של ביקורת. עצם השימוש במילה ”בשורה“ בכותרתו מטעה!

אנו מבקשים לנתח לא את הביקורת, שאותה אנו מאשרים ומעודדים, אלא את ההתקפות המסתתרות מאחורי מונח זה.

ב. התזה שלנו

אנו מבקשים לגעת בתזה שאנו רואים בה יסודית: הבשורות הן ”דבר אלוהים“ במובן זה שאלוהים עצמו נתן השראה למחברים המקראיים והנחה אותם.

הוא גם הנחה את הנוצרים הראשונים בבחירת הכתבים שיהוו את הקנון המקראי, זה המצוי בכתבי הקודש שבידינו כיום.

אנו מדגישים כי , הנמצאים רק בברית הישנה, נתפסו מראשיתם כנפרדים.

הירונימוס מסטרידון בתרגומו למקרא, הוולגטה, לא התכוון לציין את הכתבים האפוקריפיים הללו.

המקרא הוא אפוא נושא קבוע להתקפות, ישירות פחות או יותר, היריב העיקרי של נפשותינו ושל אלוהים: השטן. לשם המחשה, נבחן שתי דוגמאות המוזכרות בספר קדוש זה.

העיקרון פשוט והוא משתקף בשאלה: ”האם אלוהים אמר באמת?“ מטרתו פשוט לזרוע ספק בלבבות כדי להכפיש את דבר אלוהים.

הדוגמה השנייה, המעוצבת ישירות על פי הראשונה, נמצאת בברית החדשה, ובדיוק בניסיונו של ישוע המשיח.

אנו מבחינים שהעיקרון נשאר דומה: להחדיר ספק בלב השומע. אותה תבנית מופיעה בפירושים מסוימים לבשורות או לכתבים מקראיים אחרים.

איננו עוד בתחום הביקורת אלא בתחום של ערעור מהימנותם של הטקסטים הללו. נראה שניסוחים אלו סותרים את אי־טעותם של הסיפורים המקראיים.

כך, מחבר אלמוני, בתואנה של הכשרה אינטלקטואלית, יכול להציע השערות המנוגדות ישירות לכתביהם של מתי, מרקוס, לוקס או יוחנן. חיוני לעולם לא לשכוח שסיפוריהם אושרו על ידי מספר רב של עדים.

ג. האיזון בין ביקורת לאמונה

הטקסט של המקרא הוא קודם כול מסר שנועד להיות מובן לכל בני האדם, חרף השוני התרבותי ושוני הידע ביניהם.

אין להשוות בשום אופן את המבט הטכני של אדם בן המאה ה־21 למבטו של אדם שחי בעת העתיקה, בימי הביניים או אפילו בעידן הנאורות.

תכלית זו מסבירה באופן טבעי גם את היעדרם של פרטים מסוימים, מה שמוביל אותנו לשקול השערות שונות במצבים מסוימים. כך, לאורך המאות הללו אפשרה האמונה להשלים את חוסר הידע.

האדם המודרני, בכוח ידיעותיו, יכול להבין מסר זה ביתר קלות. הוא מסוגל כעת לגלות ולפרש גילויים שנשארו סמויים במשך מאות שנים. אירועים היסטוריים, בעיקר אלה הקשורים להיסטוריה של היהודים, מספקים הארה הכרחית.

בימינו האמונה מכוונת אחרת; היא מאפשרת לנו לקבל את הבטחות אלוהים. עם זאת, אסור לה בשום אופן להפריע ללימוד העובדות המקראיות. אכן, הרעיון שהאמונה היא הדרך היחידה לפרש את הסיפורים המקראיים אינו, לדעתנו, הדרך אל האמת.

המקרא הוא דבר אלוהים ומגלם את האמת. אין לו מה לחשוש מעימות, לא עם ההיסטוריה החילונית ולא עם המדע.

ד. ההתקפות על הבשורות

אנו מאשרים את עקרון הביקורת על הבשורות, אך לא כשהיא הופכת להתקפה שמטרתה היחידה להכפיש את הטקסטים הללו. בעיון במידע שמוסרים מתי ולוקס על תחילת שירותו של יוחנן המטביל ועל לידתו של ישוע המשיח, אנו ניצבים מול סתירה מוחלטת להשערה שהמלך הורדוס מת בשנת 4 לפנה״ס. קבענו שמוות בשנת 1 לפנה״ס הוא השערה אפשרית אחרת, ושבמקרה מסוים זה ההיסטוריה החילונית מאשרת את כל נתוני לוקס (ANN011 : מותו של המלך הורדוס).

ובכל זאת, דבר אחד מעורר אותנו למחשבה: ההשערה של מוות בשנת 4 לפנה״ס הפכה עם הזמן לעובדה היסטורית שרבים מההיסטוריונים מגינים עליה. אנו יוצאים אז מתחום הביקורת הבונה ונכנסים לניסיון להכפיש את הטקסט המקראי. אכן, המידע על מוות בשנת 4 לפנה״ס נשאר השערה ולא עובדה היסטורית, בדיוק כמו מוות בשנת 1 לפנה״ס.

יכולנו להרבות בדוגמאות, אך מטרתנו כאן היא רק לציין שחוקרים רבים מנסים לכפות את הרעיון של שתי היסטוריות שאינן מתיישבות: זו של העולם, ממשית לחלוטין, וזו של המקרא, דמיונית פחות או יותר. הדבר יוביל את הקורא לבחור בין העולם האמיתי, הממשי, זה של ההיסטוריה החילונית, לבין העולם הדמיוני, האגדתי, זה של ההיסטוריה המקראית!

את התשובה הטובה ביותר אנו מוצאים בדברי ישוע המשיח: ’כתוב גם כן‘!

לכן אפשר, בניגוד לכל הציפיות, להוכיח שכלל הכתבים המקראיים מתיישבים עם ההיסטוריה החילונית. זו אחת ממטרות כתיבת הספר הזה: להראות שרוב רובן של הסתירות המוזכרות ניתנות להסבר פשוט באמצעות לימוד מדוקדק של הטקסטים המקראיים.

’תנו לי נקודת משען ומנוף, ואזיז את העולם‘, ניסח ארכימדס בתיאוריה כשלוש מאות שנה לפני המשיח. ברגע שאנו מקבלים טעות קטנה בטקסט זה, איננו בטוחים עוד בשום דבר.

איש אינו ניטרלי בעניין זה, ואיננו חורגים מכלל זה. עצמאות אינטלקטואלית מוחלטת היא בעינינו אוטופיה. למרות זאת, אנו יכולים לנסות לנתח את הטקסטים המקראיים בפשטות ולראות במחבריהם אנשים ישרים בכתיבתם.

מסקנה

המקרא, המוכר כ’דבר אלוהים‘, נמצא ביושר בלב סכסוך החורג מהבנתנו. יריב האנושות, המכונה לעתים קרובות השטן, משקיע את כל מאמציו כדי להכפיש יצירה קדושה זו. הוא רואה חשיבות עליונה במניעת בני האדם מלגלות את התוכנית הנפלאה שאלוהים תכנן!

בתקופתו אמר המלך שלמה:

אנו יכולים לראות את אמיתות הקביעה הזו בהתקפות החוזרות ונשנות על ’דבר אלוהים‘.

לכן חיוני שאנשי זמננו יעשו מאמץ לנתח את הטקסטים הללו כדי לחשוף את המציאות יוצאת הדופן שנגלתה במקרא, שאותה אפשר לסכם כך: אלוהים שולט בהיסטוריה של העולם!

Dieu a-t-il réellement dit ?. L'article aborde la fiabilité des Évangiles, les critiques qu'ils suscitent, et défend leur inerrance sous la guidance divine. Il distingue entre critiques légitimes et attaques idéologiques. L'auteur réaffirme l'autorité des Écritures, illustrée par l'interrogation divine en Genèse et la tentation de Jésus, soulignant le rôle de la foi. L'article appelle à considérer la Bible comme inspirée de Dieu, distincte des écrits apocryphes. Introduction. Vous pourriez penser que nous nous éloignons de notre objectif en nous intéressant à ce sujet. Pourtant, il existe un rapport étroit entre l’inerrance des Évangiles, que nous défendons, et les commentaires négatifs dont ils font l’objet. Nous avons à différents moments évoqué les critiques à l’égard des écrits bibliques, qui remettent en cause leur crédibilité. Certains passages sont considérés comme anachroniques, incohérents, légendaires ou même rajoutés plus tard par des traducteurs, alors que d’autres sont perçus comme authentiques et historiques. Ces opposants contestent l’intégrité des traducteurs et les accusent de modifications du texte dans le but de confirmer leur propre thèse. Cette position entraîne un climat de suspicion à l’égard de l’ensemble des écrits bibliques, et il deviendrait difficile, si nous acceptions ces conclusions, de discerner le vrai du faux ! Nous ne pouvons pas non plus accepter tout sans chercher à comprendre et à analyser, ce qui est précisément l’objet de ce site Internet. La constance de ces critiques nous interpelle. Selon nous, elle n’est pas uniquement la conséquence de la grande influence de la Bible. Certaines critiques sont dénuées de tout fondement historique ou de vérité, et pourtant, elles sont considérées comme véridiques par de nombreuses personnes. Nous observons un travail méthodique de sape et des tentatives organisées de discrédit. L’importance de ces faits nous a incités à rédiger cette annexe. I. Les critiques. La critique est un examen raisonné, objectif, qui s’attache à relever les qualités et les défauts et donne lieu à un jugement de valeur. Cette forme nous semble naturelle et même indispensable. Toutes les épîtres de Paul n’étaient pas encore écrites au moment où certains individus examinaient les enseignements qu’ils recevaient. Il est donc évident qu’ils évaluaient aussi la crédibilité des écrits de Paul. Cet examen raisonné, tel que pratiqué par les chrétiens de la ville de Bérée, est rassurant, car la foi ne peut pas tout accepter aveuglément. Le rejet des écrits apocryphes en est une parfaite illustration. Nous sommes également confrontés à des attaques plus ou moins virulentes à l’encontre du texte biblique. Nous entrons là dans une autre dimension, où la recherche de la vérité n’est plus l’objectif, mais plutôt une simple volonté de discréditer et de détruire le message de la Bible. L’argumentation ne repose plus sur des faits historiques mais sur l’idéologie. Le livre, l’Évangile de Barnabé, illustre bien ce type de critique. L’utilisation même du mot « évangile » dans son titre est trompeuse ! Nous souhaitons analyser non pas la critique, que nous approuvons et encourageons, mais ces attaques qui se dissimulent derrière ce terme. II. Notre thèse. Nous souhaitons aborder une thèse que nous considérons comme fondamentale : les Évangiles sont la « Parole de Dieu » dans le sens où Dieu Lui-même a inspiré et guidé les auteurs bibliques. Il a également dirigé les premiers chrétiens dans la sélection des textes qui formeraient le canon biblique, celui que nous retrouvons dans nos Bibles actuelles. Nous soulignons que les écrits apocryphes, présents uniquement dans l’Ancien Testament, étaient dès le début perçus comme distincts. Jérôme de Stridon dans sa traduction de la Bible, la Vulgate, n’envisageait pas de noter ces textes apocryphes. La Bible est donc régulièrement l’objet d’attaques, plus ou moins directes, de la part du principal adversaire de nos âmes et de Dieu : Satan. A titre d’illustration, nous examinerons deux exemples mentionnés dans ce Livre sacré. Le principe est simple et se reflète dans la question : « Dieu a-t-il réellement dit ? » Il vise simplement à semer le doute dans les esprits afin de discréditer la Parole de Dieu. Le second exemple, directement calqué sur le premier, se trouve dans le Nouveau Testament, plus précisément lors de la tentation du Messie Jésus. Nous remarquons que le principe reste similaire : instiller le doute dans l’esprit de l’auditeur. Ce même schéma se retrouve dans certains commentaires sur les Evangiles ou d’autres écrits bibliques. Nous ne nous situons plus dans le domaine de la critique mais plutôt dans celui de la remise en question de la crédibilité de ces textes. Ces rédactions semblent contredire l’inerrance des récits bibliques. Ainsi, un auteur anonyme, sous prétexte d’une formation intellectuelle, peut proposer des hypothèses qui s’opposent directement aux écrits de Matthieu, de Marc, de Luc, ou de Jean. Il est essentiel de ne jamais oublier que leurs récits ont été validés par un grand nombre de témoins. III. L’équilibre entre la critique et la foi. Le texte de la Bible est avant tout un message destiné à être compris par toutes les personnes, malgré leur diversité culturelle et de connaissances. Le regard technique de l’individu du 21ème siècle ne peut en aucun cas être comparé à celui d’une personne vivant dans l’Antiquité, au Moyen Âge ou même au Siècle des Lumières. Cette finalité explique aussi naturellement l’absence de certains détails, ce qui nous amène à envisager différentes hypothèses dans certaines situations. Ainsi, la foi a permis, tout au long de ces siècles, de pallier ce manque de connaissances. L’individu moderne, fort de ses connaissances, peut comprendre plus aisément ce message. Il est désormais capable de découvrir et d’interpréter des révélations qui sont restées cachées pendant des siècles. Les événements historiques, en particulier ceux liés à l’histoire des Juifs, fournissent un éclairage indispensable. De nos jours, la foi s’oriente différemment ; elle nous permet d’accepter les promesses de Dieu. Cependant, elle ne doit en aucun cas entraver l’étude des faits bibliques. En effet, l’idée que la foi est l’unique moyen d’interpréter les récits bibliques n’est, à notre avis, pas le chemin vers la vérité. La Bible est la Parole de Dieu et incarne la vérité. Elle n’a pas à craindre la confrontation, que ce soit avec l’histoire profane ou avec la science. IV. Les attaques à l’encontre des Evangiles. Nous approuvons le principe de la critique des Évangiles, mais pas lorsqu’elle se transforme en attaque visant uniquement à discréditer ces textes. En étudiant les informations fournies par Matthieu et Luc concernant le début du ministère de Jean le baptiste et la naissance du Messie Jésus, nous sommes confrontés à une contradiction formelle avec l’hypothèse d’une mort du roi Hérode en l’an 4 avant Jésus-Christ. Nous avons établi qu’une mort en l’an 1 avant Jésus-Christ constitue une autre hypothèse envisageable, et que, dans ce cas précis, l’histoire profane confirme l’ensemble des données de Luc (ANN011 : La mort du roi Hérode). Pourtant, un point nous interpelle : l’hypothèse d’une mort en l’an 4 avant Jésus-Christ est, avec le temps, devenue un fait historique défendu par de nombreux historiens. Nous sortons alors du domaine de la critique constructive pour entrer dans une tentative de discréditation du texte biblique. En effet cette information d'une mort en -4 avant Jésus-Christ reste une hypothèse et non un fait historique, au même titre qu'une mort en -1 avant Jésus-Christ. Nous pourrions multiplier les exemples, mais notre but ici est simplement de noter que de nombreux chercheurs tentent d’imposer l’idée de deux histoires incompatibles : celle, bien réelle, du monde et celle, plus ou moins fantaisiste, de la Bible. Cela amènerait le lecteur à choisir entre le monde réel, concret, celui de l’histoire laïque, et le monde imaginaire, légendaire, celui de l’histoire biblique ! Nous trouvons la meilleure réponse dans les paroles du Messie Jésus : ‘Il est aussi écrit’ ! Il est donc envisageable, contre toute attente, de démontrer que l’ensemble des écrits bibliques est compatible avec l’histoire profane. Voici donc un des buts de l’écriture de ce livre : démontrer que la grande majorité des contradictions évoquées peut être expliquée simplement par une étude minutieuse des textes bibliques. ‘Donnez-moi un point d’appui et un levier, je soulèverai le monde’, avait théorisé Archimède environ trois siècles avant Jésus-Christ. Dès lors que nous acceptons une petite erreur dans ce texte, nous ne sommes plus sûrs de rien. Personne n’est neutre dans cette affaire, et nous n’échappons pas à cette règle. L’indépendance intellectuelle absolue est, à nos yeux, une utopie. Malgré tout, nous pouvons tenter d’analyser simplement les textes bibliques et considérer que leurs auteurs ont été honnêtes dans leurs rédactions. Conclusion. La Bible, reconnue comme la ‘Parole de Dieu’, se trouve légitimement au cœur d’un conflit qui dépasse notre entendement. L’adversaire de l’humanité, souvent désigné comme Satan, déploie tous ses efforts pour discréditer cet ouvrage sacré. Il juge crucial d’empêcher les hommes de découvrir le plan merveilleux élaboré par Dieu ! À son époque, le roi Salomon affirmait : Nous pouvons constater la véracité de cette affirmation à travers les attaques récurrentes contre la ‘Parole de Dieu’. Il est donc impératif que les individus contemporains s’efforcent d’analyser ces textes afin de dévoiler la réalité extraordinaire révélée dans la Bible, que nous pouvons synthétiser ainsi : Dieu contrôle l’histoire du monde !