הספרים האפוקריפיים הם כתבים דתיים שאינם כלולים בקאנון הרשמי של או של הכתבים הנוצריים, אך יש להם ערך היסטורי, תיאולוגי או ספרותי. המונח ״אפוקריף״ פירושו ביוונית ״נסתר״ או ״סודי״. להלן סקירה של כמה מהספרים האפוקריפיים הידועים ביותר:
1. האפוקריפה של התנ״ך
ספרים אלה כלולים בתרגום השבעים ובתרגום הלטיני, , אך אינם כלולים בתוך . בשם ״דאוטרו-קנוניים״ הם נקראים לעתים במסורת הקתולית והאורתודוקסית.
טוביה: סיפור על צעיר שהמלאך רפאל מלווה אותו במסע לשחזור הון משפחתי ולריפוי אביו מעיוורון.
יהודית: סיפורה של אלמנה יהודייה המצילה את עמה בכך שהיא מפתה ומערפת את ראשו של המצביא האשורי הולופרנס.
מקבים א׳ וב׳: תיאורי מרידות היהודים נגד הסלאוקים וסיפורו של יהודה המכבי.
חכמת שלמה: ספר חכמה העוסק בצדק ובאלמוות הנפש.
בן סירא: אוסף עצות מעשיות והגיגים על החיים ועל האמונה.
ברוך: ספר המיוחס לברוך, סופרו של ירמיהו, ובו תפילות ועידוד לתשובה.
2. האפוקריפה של הברית החדשה
כתבים אלה קשורים למסורות נוצריות, אך אינם כלולים בברית החדשה הקנונית.
הבשורה על פי תומאס: אוסף של 114 אמרות המיוחסות לישוע, הנחשבות לעתים קרובות לגנוסטיות.
הבשורה על פי פיליפוס: טקסט גנוסטי החוקר את הסודות הקדושים ואת היחסים בין ישוע למרים המגדלית.
מעשי פטרוס: תיאור הניסים והמוות על קידוש השם של השליח פטרוס.
חזון פטרוס: תיאור חזיונותיו של השליח פטרוס על גן העדן ועל הגיהינום.
הבשורה על פי מרים (המגדלית): טקסט גנוסטי המיוחס למרים המגדלית, המציע תורות אזוטריות של ישוע.
הספרים האפוקריפיים, אף שאינם כלולים בקאנון המקרא הרשמי, יכולים לעתים לתרום להבנת ההיסטוריה הדתית והמסורות התיאולוגיות. עם זאת, סיפוריהם, ובמיוחד אלה של הברית החדשה, שייכים לעתים קרובות לעולם הדמיון ואין לראות בהם שווי ערך לטקסטים הקנוניים של הכתובים. לימודם מאפשר להבחין בין טקסטים אלה, שנדחו על ידי הכנסייה של המאות הראשונות, לבין אלה המופיעים בתנ״ך ובברית החדשה שבידינו כיום.