חכמי המזרח בבית לחם

עובדה מעניינת היא שמתי הוא האוונגליסט היחיד המזכיר את בואם של המאגים. אם נלך אחר סיפורו של לוקס, יוסף ומרים, לאחר לידת ישוע, מקיימים את הטקסים שהתורה קבעה: ברית המילה ביום השמיני, ואחר כך טהרת מרים והבאת הילד אל בית המקדש ביום הארבעים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.21-24). אחרי פרק זה נראה שלוקס מציין חזרה ישירה לנצרת.

קראו את הנספח ANN016: המסע למצרים.

אנו נמצאים אפוא כ־41 יום לאחר לידת ישוע. כבר הזכרנו את הקשיים החומריים של שהות כזו: יוסף נאלץ כנראה לעבוד במקום כדי לדאוג לצורכי משפחתו במשך החודש וחצי הזה. נותרת שאלה חשובה: האם המשפחה חזרה מיד לנצרת, או שנשארה זמן מה בבית לחם?

שני רמזים שמספק מתי מרמזים על פרק זמן ארוך יותר. ראשית, המשפחה כבר אינה גרה במחסה מאולתר אלא בבית. שנית, מתי כבר אינו מדבר על "יילוד" אלא על ילד קטן.

המונח היווני שמשתמש בו מתי הוא paidion, המציין ילד צעיר. לעומתו, לוקס משתמש ב־brephos כדי לדבר על היילוד השוכב באבוס:

הבדל לשוני זה אינו מקרי: הוא מעיד על כך שחלף זמן בין ביקור הרועים (לוקס) לביקור המאגים (מתי). רוב החוקרים סבורים שחלפו כמה שבועות; יש המגיעים עד כמה חודשים.

בסיכום, מתי נשאר תמציתי במכוון. הוא אינו מתעכב על פרטים לוגיסטיים, אלא מתמקד בעיקר: אנשי מדע מן המזרח, מומחים לגרמי השמים, זיהו בשמים אות המבשר את לידת מלך היהודים. הם יוצאים אפוא למסע ארוך כדי להשתחוות לו, ובכך הם מקיימים, בלי לדעת, את הציפיות המשיחיות שהנביאים בישרו (יְשַׁעְיָהוּ 60.1-6; תְהִלִּים 72.10-11).

סיפור זה, הרחק מלהיות אגדה מאוחרת, משתלב בעלילה היסטורית עקבית וברציפות ההבטחות המקראיות, וחושף כבר את ההיקף האוניברסלי של בוא המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).

popup_group]

כדי להבין היטב מה מתי רצה להביע, יש לחזור למונח היווני שבו הוא משתמש: "magos" (סטרונג 3097). אל נשכח שהטקסט המקורי של מתי נכתב בארמית ושהטקסטים היווניים שבידינו כיום הם תרגומים.

מילה זו מופיעה שש פעמים בברית החדשה: ארבע פעמים בסיפורו של מתי על המאגים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.7, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.16) ופעמיים בספר מעשי השליחים, שם היא מתורגמת "קוסם" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.6, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.8). הבדל זה בתרגום מראה שלמילה יכולים להיות כמה גוונים לפי ההקשר.

בבשורה על פי מתי, תרגום "magos" כ"מאגי" נאמן לטקסט, אך מונח זה עלול להטעות כיום. בשפה העכשווית, "מאגי" מעלה בנקל את דמותו של מי שעוסק בכישוף או במדעים אפלים. ואולם רעיון כזה אינו תואם בהכרח את משמעות המילה אצל מתי. בעולם העתיק, ובמיוחד במזרח, יכול היה מונח זה לציין חכמים, כוהנים, אסטרולוגים או יועצים המתמחים בתצפית בכוכבים.

אכן יהיה מפתיע לדמיין שמתי מדגיש, בלי כל הסתייגות, אנשים החיים בנוהגים הנדונים בגלוי בתורת משה (וַיִּקְרָא 19.31, דְּבָרִים 18.10-12). הסיפור אינו מבקש לאשר ניחוש או כישוף. הוא מראה דווקא שאלוהים השתמש באנשים מן העולם הפגאני כדי להוביל אותם אל המשיח. זו נקודה חשובה: מתי מדגיש כבר כאן שבואו של ישוע חורג ממסגרתה של ישראל בלבד, שכן זרים באים להשתחוות לפניו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.11).

המילה "חכמים" הייתה ללא ספק מביעה טוב יותר, בעיני קורא מודרני, את תפקידם של אנשים אלה. מדובר באנשים משכילים, המתמחים כנראה בחקר השמים. במובן זה אפשר להבינם כאסטרונומים של זמנם, המסוגלים לצפות בכוכבים, לעקוב אחר תנועותיהם ולהפיק מהם נקודות ייחוס לזמן, לעונות וללוח השנה. בתרבויות המזרח הקדומות היו תפקידים אלה קשורים לעתים קרובות בבת אחת למדע, לדת ולכוח פוליטי.

סביר גם שעסקו בסוג של אסטרולוגיה, במובן הקדום של המונח, כלומר בחיפוש קשר בין תופעות שמימיות לאירועים גדולים בחיי בני האדם. כך פירשו את הופעת הכוכב כאות ללידת מלך היהודים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.2). מסעם הארוך והיקר מראה עד כמה חשבו שהפירוש הזה רציני וראוי לבדיקה. מתי אינו מתעכב על הפרטים המדעיים של התופעה; מטרתו היא בעיקר תיאולוגית: להראות שהבריאה עצמה מעידה על בוא המשיח.

יש גם להזכיר שהטקסט המקראי אינו אומר בשום מקום שהמאגים האלה היו מלכים. הוא גם אינו מציין את מספרם או את שמותיהם. מתי מזכיר רק שהגישו זהב, לבונה ומור (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.11). העובדה שיש שלוש מתנות אינה מחייבת שהיו שלושה מבקרים. ייתכן שהיו רבים יותר, בליווי משרתים או שיירה. בנקודה זו המסורת רקמה הרבה מעבר למה שאומר הכתוב.

בהדרגה, בתולדות הכנסייה, הוצגו המאגים האלה כמלכים, אחר כך יוחס להם המספר שלושה ולבסוף שמות כמו מלכיור, גספר ובלתזר. אבל כל זה שייך למסורת ולא לטקסט של מתי. יש אפוא להבחין בקפידה בין הסיפור המקראי להתפתחויותיו האגדיות. תוספות אלה אל להן להביאנו לדחות את הטקסט הבשורי כאגדה; הן מזמינות אותנו דווקא לחזור אל הפשטות של העדות המקראית.

המציאות ההיסטורית הפשוטה ביותר היא אפוא זו: מתי מדבר על אנשי מדע מן המזרח, מומחים כנראה בתצפית בשמים, שראו אות יוצא דופן, פירשו אותו כבשורה על לידת מלך, ואז יצאו ליהודה כדי לחלוק לו כבוד (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1-2). משהגיעו אל הילד, הם משתחווים לפניו ומגישים לו מתנות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.11). למחווה זו משקל סמלי חזק: היא מבטאת את ההכרה בכבודו המלכותי של ישוע. קוראים נוצרים אחדים רואים בה גם הד לנבואות כמו (תְהִלִּים 72.10-11) ו־(יְשַׁעְיָהוּ 60.6), שבהן עמים באים להביא עושר למלך שהבטיח אלוהים.

בטיעונו של מתי, נוכחותם של המבקרים האלה מן המזרח אינה אפוא פרט אנקדוטלי. היא באה להראות שישוע הוא ילד יוצא דופן: הוא המשיח המלך, המוכר לא רק על ידי יהודים אלא כבר על ידי פגאנים שבאו מרחוק. בעוד ירושלים והורדוס נבהלים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.3), הזרים האלה מבחינים בגדולת הילד. הניגוד חזק ומכוון.

כך מובן מדוע מרקוס, לוקס ויוחנן, שכל אחד מהם מקדם מפעל תיאולוגי משלו, לא ראו צורך לדווח על פרק זה. היעדרו של סיפור זה בבשורות האחרות אינו פוסל אותו; הוא מראה רק שכל אוונגליסט בחר אירועים מסוימים כדי לשרת את מטרתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30-31).

לבסוף, אמת היא שבעת העתיקה מלכים הקיפו את עצמם ברצון בחכמים, ביועצים ובצופי כוכבים שיסייעו להם בהחלטותיהם. סיפורו של מתי משתלב אפוא בהקשר היסטורי מהימן. אך העיקר אינו להלל את ידיעותיהם. הנקודה המרכזית היא שאלוהים, באמצעים המותאמים לתרבותם ולחיפושם, הוביל אותם אל ישוע. מתי רוצה בכך להראות שהמשיח ראוי שכל העמים יבקשו אותו, ישתחוו לו ויכבדו אותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.19).

בטקסט המקראי אין בידינו אלא הרמז שנתן מתי: "מאגים ממזרח" (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1). אזכור זה נשאר מעורפל במכוון ואינו מאפשר לזהות בוודאות את עיר מוצאם. המסורת הנוצרית חושבת לעתים קרובות על בבל, אך עדויות קדומות מורות שבמאה הראשונה לפנה״ס מצא הגאוגרף היווני סטרבו את האתר שומם ברובו. עם זאת, מרכזים עירוניים חשובים אחרים התקיימו באזור נרחב זה.

הנה גרסה משוכתבת, מובנית יותר ועקבית עם כוונתך — תוך שילוב השערתך על קטסיפון בלי לכפות אותה כעובדה מבוססת:

באותה תקופה כל המזרח המסופוטמי שייך לאימפריה הפרתית. "חכמי המזרח" שמזכיר מתי באים אפוא, ככל הנראה, לפי פירושנו, מהטריטוריה הרחבה הזאת. נוהגים לקשרם לפרס, איראן של היום, ששמה הרשמי הוחלף ב"איראן" רק בשנת 1934, בצו השאה רזא פהלווי. עם זאת, סביר יותר שהגיעו מהאזור המסופוטמי, סביב בגדאד של היום, ובדיוק יותר מקטסיפון, שהייתה אז הבירה המלכותית של הפרתים ומרכז אינטלקטואלי גדול. מיקום זה מתאים יותר להקשר ההיסטורי ולחשיבות המדעית של החכמים האלה.

השליט הפרתי ששלט אז הוא פראטס הרביעי, ששלט שלושים ושש שנים. בנו פראטקס, שנולד מקשריו עם שפחה איטלקייה שהפכה למלכה, מוסה, ירש אותו ושלט משנת -2 עד שנת 4 לספירה. השטח נשאר פרתי, אך הסכמים דיפלומטיים עם רומא והקיסר אוגוסטוס הבטיחו יציבות פוליטית מסוימת.

המאגים שמעניינים אותנו היו ככל הנראה יועצים בכירים בחצרו של פראטס הרביעי. והנה, באותה שנה שבה אנו מציבים את מסעם, ‎-2 לפנה״ס, מת פראטס הרביעי, כנראה נרצח, והשלטון עבר לבנו פראטס החמישי ולאמו מוסה, ששלטו במשותף.

תהפוכה פוליטית כזו גוררת כמעט בהכרח את הדחתם של יועציו הקרובים ביותר של השליט המנוח. בהקשר זה סביר לחשוב שהחכמים האלה, הקשורים למלך הקודם, התרחקו מהשלטון החדש. מצב זה הקל ככל הנראה על יציאתם ועל היעדרותם הממושכת, והופך לסביר לחלוטין שיכלו לצאת למסע של כמה חודשים בלי קושי מיוחד.

נציין לבסוף שלפי תורת משה, כל נוהג כישופי או נחשי היה אסור בתכלית האיסור בישראל (וַיִּקְרָא 19.31; וַיִּקְרָא 20.27). מסגרת זו שוללת אפוא את הרעיון שהמאגים היו מנחשים. הם היו דווקא חכמים בכירים בשירות הרשויות הפרתיות, ובמיוחד המלך פראטס הרביעי. העובדה שאלוהים מתגלה לחכמים זרים, שמוצאם בסביבה שבה התצפית בכוכבים הייתה חלק מהתרבות המדעית, מדגישה עוד יותר את ההיקף האוניברסלי של לידת המשיח.

&nbsהסיפור יוצא הדופן של פראטס הרביעי ומוסה

לנוכח המצב הגיאופוליטי של אותה תקופה, היה קל יחסית לנסוע ממסופוטמיה לארץ ישראל. אולם הדרכים נשארו מסוכנות: להקות שודדים רבות, מאורגנות פחות או יותר, השתוללו באזור. חלקן אף קיימו הסדרים שבשתיקה עם בעלי תפקידים רומיים — הצג את ההגדרה של INF004 מושחתים, בניסיון לשבש את הסחר עם המזרח. הקשר זה מסביר מדוע חשוב היה לכל נוסע לנוע בקבוצה כדי להבטיח את ביטחונו — מציאות מוכרת היטב גם במקרא עצמו, שבו דרכי המזרח הקרוב מתוארות לא פעם כמסוכנות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 10.30).

מעון המלוכה של הפרתים היה ככל הנראה בקטסיפון, הנמצאת כ־35 ק״מ דרום־מערבית לבגדאד של היום. עיר זו, הבירה המדינית והמרכז האינטלקטואלי הגדול של האימפריה הפרתית, היא נקודת מוצא סבירה למאגים. אם אכן באו מאזור מסופוטמי זה, מסעם אל יהודה יכול היה להימשך כמה חודשים, כשישה לפי ההערכות הנפוצות ביותר, מה שמתאים היטב לפרק הזמן שמרמז עליו הורדוס כשהוא חוקר את המאגים על הופעת הכוכב (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.7).

באשר למסלול שנבחר, סביר לחשוב שהלכו בשביל אחת מדרכי השיירות הגדולות שחיברו את קטסיפון לסוריה ואחר כך לירושלים. השערה זו מתיישבת עם תפקידה של קטסיפון כמרכז מינהלי ומדעי, שבו עבדו חכמים רבים בשירות השלטון הפרתי.

ראוי עם זאת להזכיר שהשחזורים האלה, אף שהם נשענים על נתונים היסטוריים וגיאופוליטיים איתנים, נותרים בחלקם ספקולטיביים. הם מציעים בכל זאת הארה יקרת ערך על ההקשר המסתבר שבו חיו המאגים המוזכרים בבשורה על פי מתי, ועל המשמעות הסמלית של בואם אל המשיח.

המאגים, בצפותם בשמים, הבחינו בהופעתה של תופעת אור יוצאת דופן, שמתי מכנה אותה כוכב (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1-2). גם כיום קשה להבין בוודאות כיצד קשרו בין ההתגלות השמימית הזאת ללידתו של אדם מלכותי בישראל. ועם זאת, העובדה נשארת: הגילוי הזה הוביל אותם לצאת למסע ארוך, יקר ומסוכן, כנראה של כמה חודשים.

משלחת כזו מניחה שהאנשים האלה לא היו סתם צופים בשמים. הם היו חייבים להשתייך לעילית משכילה, קשורה ללא ספק לשלטון, שהיו לה בעת ובעונה אחת אמצעים ניכרים, יוקרה מסוימת וחופש תנועה יוצא דופן. מחיר המסע, משך היעדרותם וערך מתנותיהם מראים שהיו אישים בעלי מעמד. המתנות שהביאו — זהב, לבונה ומור — לא היו סימני נימוס צנועים, אלא מתנות הראויות למלך (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.11).

אפשר אפוא לשאול אם המתנות הללו נבעו אך ורק מהונם האישי או שקיבלו גם את תמיכת רשויות ארצם. השערה זו אינה בלתי אפשרית. נראה שההקשר הפוליטי הפרתי של התקופה עבר תהפוכות חשובות, וניתן להעלות על הדעת ששינוי שלטוני אִפשר לחכמים או ליועצים מסוימים להקדיש את עצמם בחופשיות רבה יותר למחקריהם. מבחינה זו, ייתכן שיציאתם הייתה נסבלת, ואף נתמכת. זו נשארת השערה, אך היא מזכירה שסיפורו של מתי משתלב במסגרת היסטורית מסתברת.

הנקודה המפתיעה ביותר נותרת עם זאת הפירוש שנתנו לכוכב הזה. מדוע ראו בו אות ללידת מלך היהודים? משהגיעו לירושלים שאלו אכן: "איפה מלך היהודים שנולד?" (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.2). שאלתם מראה שלא התעלמו לא מקיומו של הורדוס הגדול ולא מהחשיבות המדינית של האזור. סביר שחשבו תחילה על לידת יורש עצר. ועם זאת, דרכם מגלה שחשו משהו גדול יותר מלידה נסיכותית פשוטה.

אפשר להעלות כמה הסברים, מבלי שאף אחד מהם יוכל להיות מוכח בוודאות.

הראשון הוא של התגלות על־טבעית. הבשורה על פי מתי מדווחת אכן שמאוחר יותר הוזהרו המאגים מאת אלוהים בחלום שלא לחזור אל הורדוס (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.12). אם אלוהים דיבר אליהם באותו רגע, אין זה בלתי אפשרי שהאיר את עיניהם גם בתחילת דרכם. הסבר זה מתיישב עם ההיגיון של הסיפור המקראי, שבו אלוהים יכול להתגלות ללא־יהודים כדי להשלים את תכניתו.

ההשערה השנייה היא של מגע עם הקהילות היהודיות שהתיישבו במזרח. מאז הגלויות הרצופות נשארו יהודים רבים מחוץ לארץ ישראל, בעיקר במסופוטמיה ובאזורים הסמוכים. הם הקימו שם קהילות המחויבות לאמונתן ולתקווה המשיחית. המאגים יכלו אפוא לשמוע על הנבואות המבשרות את בואו של מלך, של משיח שהבטיח אלוהים (יְשַׁעְיָהוּ 9.6-7) (מִיכָה 5.2). אפשרות זו רצינית. עם זאת, אם המידע הזה הגיע ישירות מיהודי התפוצות, אפשר להתפלא שהמאגים אינם נראים כמי שיודעים מראש את מקום הלידה המדויק. הרי המנהיגים הדתיים שהורדוס התייעץ בהם מציינים בלי היסוס את בית לחם, בהתאם לנבואת מיכה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.4-6) (מִיכָה 5.2).

ההשערה השלישית נשענת על קריאתם שלהם בשמים. המאגים היו כנראה חכמים מזרחיים, מומחים בתצפית בכוכבים ובפירושם הסמלי. בתרבויות הקדומות נקשרו גרמי שמים מסוימים לרעיונות של מלכות, פוריות או עוצמה לאומית. אם אירעה תופעה נדירה במיוחד, ייתכן שהבינו אותה כבשורה על לידת מלך בישראל. מבלי שאפשר לקבוע זאת בוודאות, קריאה זו מתאימה היטב לדמותם של האנשים האלה: הם בוחנים אותות, מפרשים אירועים ומסיקים מהם מסקנות.

אגב, אין צורך להעמיד הסברים אלה זה מול זה לחלוטין. המאגים יכלו להיות מושפעים בבת אחת מידיעותיהם האסטרונומיות, ממסורות יהודיות מוכרות במזרח ומהתערבות ישירה של אלוהים. סיפורו של מתי מניח בדיוק לראות את ההתכנסות הזאת: אות בשמים, חיפוש כן, עיון בכתובים, ואחר כך הכוונה אלוהית מדויקת יותר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1-12).

לבואם יש גם משמעות תיאולוגית חשובה. האנשים האלה מן המזרח מכירים בישוע כמלך הראוי להשתחוויה, בעוד ירושלים והורדוס מגלים בהלה או איבה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.3) (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.11). מתי מדגיש כך, כבר בראשית בשורתו, שהמשיח אינו מיועד רק לישראל אלא מושך אליו גם את העמים. רעיון זה מתחבר לטקסטים מקראיים אחרים המבשרים שעמים יבואו אל אור אלוהים ויביאו את עושרם (יְשַׁעְיָהוּ 60.1-6) (תְהִלִּים 72.10-11).

בסופו של דבר, אין בידינו די נתונים לשחזר בפירוט את המניעים המדויקים של המאגים. נקודות רבות נותרות השערתיות: טיבו המדויק של הכוכב, מעמדם המדויק, מקור מתנותיהם, או האופן שבו הבינו את משמעות האות. ועם זאת, הסיפור כולו נשאר עקבי: אנשי מדע מזרחיים קולטים אות יוצא דופן, יוצאים לדרך עם מתנות מלכותיות, מחפשים את מלך היהודים, ואז מגלים בישוע הרבה יותר מיורש ארצי פשוט (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1-11).

הסביר ביותר הוא שהבינו תחילה שנולד זה עתה מלך חשוב, מבלי לתפוס מיד את מלוא היקף האירוע. אולי רק עם הגיעם למקום, דרך הכתובים, הדרכת הכוכב וחוויית ההשתחוויה, הבינו שהם ניצבים לפני מי שמלכותו עולה על כל ציפייה אנושית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.9-11).

בעיון בסיפור המאגים סביר להניח שהייתה להם ידיעה מסוימת בתרבות היהודית, שנרכשה כנראה מהמגעים ההיסטוריים בין המזרח לקהילות היהודיות המפוזרות. ואולם, אילו התייעצו באמת עם חכמים יהודים לפני צאתם, היו לומדים במהירות שהמשיח אמור להיוולד בבית לחם, בהתאם לנבואת מיכה (מִיכָה 5.2). העובדה שהם הולכים תחילה לירושלים וצריכים לחקור את הרשויות המקומיות מראה בבירור שלא היה להם מידע זה.

יתרה מזו, דרכם הראשונית — סריקת השמים כדי להבחין בהם באות — אינה תואמת את הנוהגים היהודיים המסורתיים. התצפית בכוכבים נקשרה לעתים קרובות בניחוש, נוהג הנדון בהתורה — הצג את ההגדרה של INF032 (דְּבָרִים 18.10-12). אין זה אומר שכל תצפית אסטרונומית נאסרה, אך הדבר מראה שגישתם לא נבעה מהיהדות. שיטתם משקפת דווקא את הידע האסטרולוגי והאסטרונומי של המזרח הקדום.

התגלות על־טבעית נשארת אפשרית, ביתר שאת מאחר שאלוהים מזהיר אותם בחלום שלא לחזור אל הורדוס (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.12). עם זאת, דבר אינו מעיד שהחלטתם לצאת ליהודה נשענת אך ורק על חזיון או על דבר אלוהי. משלחת כזו הייתה דורשת מניע מובנה יותר, הקשור כנראה בפירושם לתופעה שמימית יוצאת דופן.

ההשערה העקבית ביותר היא שהם צפו בצירוף כוכבים המסמל אמהות, אבהות ומלכות, בצירוף הופעת גרם שמים חדש. בתרבותם יכלו אותות כאלה לבשר לידת מלך גדול. דרכם משתלבת אפוא בקריאה סמלית של השמים, ולא בנוהג של ניחוש במובן המקראי של המונח. ייתכן שהתייעצו עם רשויות מקומיות או עם חכמים יהודים לאחר שהגיעו ליהודה, אך אמונתם הראשונית נשענה על כישוריהם שלהם כאסטרונומים־אסטרולוגים.

אפשר אפילו שחשבו תחילה על לידת יורש להורדוס, בלי לדעת על מצב בריאותו הדועך של המלך ועל חוסר היציבות הפוליטי הצפוי. מסעם מערבה, מלווה כנראה בשיירה להבטחת ביטחונם ולהובלת רכושם, מוסבר אז כשליחות דיפלומטית או מדעית, ולא כעלייה לרגל דתית.

מות שליטם, שבא אחריו שינוי פוליטי בארצם, יכול היה להקל על יציאתם ולהסביר את משך היעדרותם. אף שלא סביר שלקחו עמם את משפחותיהם, למשלחתם היה ללא ספק אופי רשמי, שהעמיד על הכף את מעמדם ואחריותם.

כך, המסע הזה מתגלה כמפעל גדול, שמניעו הוא פירוש תופעה שמימית יוצאת דופן ולא אגדה מאוחרת. נוכחותם בירושלים, ואחר כך בבית לחם, מעידה על חיפוש כן ועל דרך העולה בקנה אחד עם הידע והנוהגים של תקופתם. ובדיוק בדרך זו משתמש אלוהים כדי להובילם אל הילד, ובכך להגשים את הכתובים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.1-11).

כשהמאגים מגיעים לירושלים, עיר המלוכה, הם שואלים את התושבים בחיפוש אחר מידע על לידת מלך, מתוך הנחה טבעית שאירוע חשוב זה לא יכול היה לחמוק מתשומת לב הציבור. המלך הורדוס, שריגליו התריעו לו על חיפושם, מתייעץ אז עם הרשויות הדתיות היהודיות. הניבוי על מלך אינו הפתעה בעיניהן, והן אף מגלות את מקום הלידה המצופה של המלך הזה, בית לחם.

אף שירושלים כבר נסערת בעקבות חקירות המאגים, בוחר הורדוס לזמנם בסתר. בחירה זו מוסברת ברצונו שלא להעניק לשמועה לגיטימיות נוספת ולא להסתכן במרד עממי.

מבחינת הורדוס, השליט הלגיטימי היחיד של ישראל, חשוב למזער את השפעת החדשה ולמנוע מהאוכלוסייה לקשור את הילד הזה למשיח שהיהודים מצפים לו. מרד עממי, המוזן בתקווה משיחית, מהווה סכנה למעמדו.

כך מספק הורדוס למאגים את המידע הדרוש לאיתור בית לחם, אך עושה זאת בדיסקרטיות כדי לא לעודד את הרעיון של יריב אפשרי לכס. בית לחם, פחות מאוכלסת וזולה יותר מירושלים בתקופת חג, נראית מקום הגיוני למשפחת ישוע למצוא בו מקלט, ובמיוחד שיש להם שם שורשים. ברגע זה כל עולי הרגל חזרו לביתם והחיים שבו לקצבם הרגיל.

ואולם תגובת הרשויות הדתיות היהודיות נראית מתונה באורח מפתיע נוכח חדשה כה גורלית. היעדר ההתלהבות או העניין שלהן באירוע זה מעורר שאלות.

המאגים, בראותם שהכוכב ממשיך לזרוח מעליהם, מבינים שהם קרובים ליעדם. הם מקימים כנראה את מחנהם ביציאה מירושלים או אולי לכיוון הורדיון, שם נמצא ארמונו המפואר של המלך הורדוס הגדול.

למחרת, חמושים במידע שקיבלו מהורדוס, הם הולכים לבית לחם ומתחילים חיפוש דומה לזה שערכו בירושלים. בכפר קטן זה אין קשה לגלות משפחה עם תינוק, והדבר מוביל אותם לבסוף אל ישוע.

השאלה אם הורדוס גילה תמימות בטיפולו בביקור המאגים ראויה לניתוח קפדני. ברור שהורדוס לא לקח ברצינות מספקת את המידע שהביאו המאגים, ואף לא את פירושם של החכמים היהודים על לידת המשיח בבית לחם. זלזול זה הוביל להיעדר תגובה מיידית מצדו ומצד הרשויות הדתיות היהודיות.

הורדוס בחר שלא לשלוח מרגלים או חיילים לבית לחם כדי לאמת את המידע. החלטה זו נראית מונחית על ידי כמה גורמים. מצד אחד, לא רצה לייחס חשיבות לשמועה על מלך חדש אפשרי, מחשש לעורר תסיסה בקרב אוכלוסייה שכבר סערה בתקווה משיחית. מצד אחר, סביר שהורדוס היה טרוד בבעיות דחופות יותר, ובעיקר בבריאותו הדועכת ובשאלות הסובבות את הירושה.

באשר לחכמים היהודים, גם היעדר תגובתם לחדשות המאגים מפתיע. למרות ציפייתם למשיח, לא ראו צורך ללכת לבית לחם כדי לאמת את הדברים, אולי מתוך ספק באמינות מקורות זרים.

הורדוס החליט אפוא לדחות, בהמתנה לשובם של המאגים לקבלת מידע נוסף. נראה שהיעדר תגובה מיידית זה הוא שילוב של ספקנות, דאגות אישיות ואסטרטגיה שנועדה למזער את השפעת החדשה.

באשר למקום הפגישה בין הורדוס למאגים, מתי אינו מספק פרטים מפורשים. ייתכן שפגישה זו התקיימה או בהורדיון או במצודת אנטוניה בירושלים. הורדיון, השוכן כ־12 ק״מ דרומית לירושלים, הוא מקום סביר לפגישה כזו, בעיקר אם הורדוס שהה שם לאחר חגיגות הסוכות. ואולם, בהיעדר פירוט אצל מתי, מיקום זה נשאר השערתי.

הפתעת המאגים מכך שבירושלים אין ידיעה כללית על לידת מלך היא אכן ראויה לציון. ציפייתם ללידה מלכותית מרשימה עומדת בניגוד חריף למציאות הצנועה של הבית שבו הם מוצאים את ישוע.

המלך הורדוס, שישב בהורדיון, גבעה מלאכותית הנמצאת כ־6.4 ק״מ דרום־מזרחית לבית לחם ו־12 ק״מ דרומית לירושלים, היו לו גם אגפים במצודת אנטוניה בירושלים. מעונות מפוארים אלה מנוגדים בבירור לפשטות הבית שבו גרו יוסף, מרים והילד ישוע בבית לחם. המאגים, הרגילים לפאר ארמונות המלכים, מופתעים אפוא מפשטות המקום.

הפתעה זו משותפת ליוסף ולמרים, שלא ציפו לקבל ביקור של אישים כה נכבדים. השיחה בין המאגים למשפחת ישוע, כנראה בארמית, מגלה לכל אחד את אופיו יוצא הדופן של האירוע. המאגים, שאינם מוצאים בילד שום סימן חיצוני למלכות, נאלצים לשקול מחדש את ציפיותיהם ואמונותיהם נוכח פשטות התמונה. מודעות זו עשויה להיות מיוחסת להתגלות אלוהית ששכנעה אותם באופיו המלכותי של ישוע.

הרעיון שמרים הייתה המקור — הצג את ההגדרה של INF043 למידע של מתי על סיפור המאגים הוא סביר, אף שאי אפשר לאשר נקודה זו באופן נחרץ. הדבר מניח שמרים שיתפה את מתי בסיפור ביקור המאגים, והעשירה כך את הסיפור הבשורי בפרטים שיכלו להיות ידועים רק למי שחיו את האירועים האלה.

לסיכום, סיפור המאגים בבשורה על פי מתי מדגיש את ההבדל בין הציפיות האנושיות למלכות לבין מציאות לידת המשיח בפשטות, נושא החוזר בהוראת הברית החדשה.

המאגים, לאחר שבילו כמה ימים בבית לחם, ניצבים בפני שינוי פתאומי של תכניותיהם. כפי שמדווח מתי, הם מוזהרים בחלום שלא לחזור אל הורדוס, הוראה שהם לוקחים ברצינות רבה.

התראה לילית זו, אף שהיא מתוארת בפשטות כחלום, נראית נושאת מסר אלוהי. מתי אינו מזכיר במפורש מלאך כשליח בחלום זה, שלא כמו בסיפורי חלומותיו של יוסף. ועם זאת, החשיבות שהמאגים מייחסים לחלום זה מעידה על מקור על־טבעי או אלוהי.

תגובתם המיידית של המאגים לחלום זה מגלה את הבנתם את כוונותיו הזדוניות של הורדוס, מלך ששמו הטוב באכזריות כבר היה מוכר. שיתוף מרים ויוסף בחלום זה מעורר דאגה מוצדקת, אף שאינם יכולים לצפות את היקף האלימות שעתידה הייתה לבוא מצד — הצג את ההגדרה של INF231 הורדוס.

המאגים, לאחר שהחליטו שלא לעבור שוב דרך ירושלים או הורדיון, בוחרים במסלול חלופי לשובם, ובכך נמנעים מלמשוך תשומת לב למעברם. זהירות מוגברת זו מראה את מודעותם לסכנות האפשריות לאחר שהוזהרו בחלום.

החכמים הזרים האלה, למרות היותם פגאנים, לא רק זיהו אלא גם כיבדו את מלך היהודים, והוכיחו בכך הבנה עמוקה של משמעות גילוים. השתחוויתם ומתנותיהם משקפות ודאות בלתי מעורערת באשר לאופיו המלכותי של ישוע.

מה שנשאר מרשים במיוחד הוא שדווקא זרים, ולא חכמים או מנהיגים דתיים יהודים, הם שהכירו בבוא המשיח וחגגו אותו. אירוניה זו מדגישה נושא מרכזי בברית החדשה, שבו ההתגלות האלוהית חוצה לא פעם גבולות אתניים ותרבותיים.

באשר לכוכב שהוביל את המאגים, מתי אינו מספק פרטים על גורלו. ייתכן שהוא עדיין זורח בשמים, או שמילא את תכליתו האלוהית היחידה. עם זאת, סביר להניח שהמאגים האלה, משחזרו לאזור מוצאם, המשיכו לעקוב אחר הכוכבים ולגלות עניין בהיסטוריה של היהודים, ובמיוחד בזו של ישוע.

ליוסף, למרים ולילד ישוע המצב נעשה מתוח בעקבות החדשות על חלום המאגים והחלטתם שלא לחזור אל הורדוס. מודעים לסכנה הקרובה שמהווה המלך הורדוס, הם צריכים לשקול אמצעים להבטחת ביטחונם. מתיחות זו מרמזת על קרבתן של החלטות מכריעות לביטחונם.