שאלה זו מעניינת מאוד, ובמידה מסוימת היא תואמת את המציאות של הפרקים הראשונים של מעשי השליחים. עם זאת, יש לדייק.
הטפה המופנית אל שאינם מאמינים
בימים הראשונים אכן מקדישים השליחים חלק גדול מפעילותם להכרזה פומבית של הבשורה. פטרוס מטיף להמונים בחג השבועות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.14-40), ואחר כך בבית המקדש אחרי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.12-26). השליחים מלמדים מדי יום בבית המקדש ומבית לבית (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.42). מטרתם אז היא לשכנע את ישראל שישוע הוא המשיח המובטח.
עדיפות זו מובנת: הקהילה עדיין קטנה, עדי הראייה של התחייה נוכחים, ופקודתו של ישוע היא להיות עדיו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8). הנצרות היא קודם כול תנועה מיסיונרית.
אך המאמינים אינם מוזנחים
אף על פי כן לוקס מדגיש מן ההתחלה:
«והם היו מתמידים בתורת השליחים, בהתחברות, בשבירת הלחם ובתפילות» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42).
הערה זו מראה שהמאמינים החדשים קיבלו הוראה סדירה. לוקס כמעט אינו מוסר את תוכנה, כי עניינו הוא בעיקר היסטורי ומיסיונרי. הוא מספר על התקדמות הבשורה יותר משהוא מתאר את החיים הפנימיים של הקהילות.
העמקה תורנית שהייתה כנראה משמעותית
קשה לשער ששלושת אלפים המומרים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41), ואחר כך עוד אלפים רבים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.4), נותרו ללא הדרכה. שנים עשר הקדישו חלק חשוב מזמנם להוראה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.2-4). ודאי מסרו את דברי ישוע, את שלו, את סיפורי חייו, וכן את פירוש הכתובים שנתן להם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.27, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.44-45).
ייתכן אפילו ששירות הוראה זה היה הבסיס למסורות שנכתבו מאוחר יותר בבשורות.
ההתפתחות המאוחרת
כאשר הקהילות מתרבות ומתרחקות מן השליחים, מתבררת בבירור הצורך בהוראה מעמיקה יותר. איגרותיהם של פאולוס, פטרוס, יעקב ויוחנן מעידות על מאמץ מתמיד לחזק את המאמינים, לתקן טעויות ולפתח את התורה הנוצרית (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 4.11-14; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 1.28; הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 3.18).
הסבר אחר
הרושם שהפרקים הראשונים של מעשי השליחים מכוונים בעיקר אל שאינם מאמינים נובע גם ממטרתו של לוקס עצמו. ספרו אינו ספר הוראה, אלא סיפור התפשטות הבשורה. הוא מתעניין בעיקר באירועים יוצאי דופן, בנאומים מיסיונריים ובהתקדמות הקהילה. הוא משאיר בצל חלק גדול מחיי היומיום של הקהילות הנוצריות.
כך, מבחינה היסטורית, כנראה מוגזם לומר שהנוצרים הראשונים העדיפו את הבשורה על חשבון העמקה רוחנית. נכון יותר לומר שלוקס שם את הדגש בעיקר על השליחות החיצונית, ואילו את עבודת הבנייה הפנימית החשובה שעשו השליחים הוא רק מרמז. במציאות נראה ששני הממדים התקיימו זה לצד זה מראשית הקהילה.