בחירת השבעה במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1-7 היא שלב חשוב בתולדות הקהילה הקדומה. קטע זה מגלה הן את הצמיחה המדהימה של הקהילה הנוצרית, הן את הקשיים שבהם היא נתקלת, והן את החכמה שבה מגיבים השליחים למשבר הפנימי הראשון הזה.
-
משבר שנגרם מצמיחת הקהילה
ריבוי התלמידים המהיר מוליד מתחים:
«בימים ההם, כשרבה מספר התלמידים…» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1).
הבעיה נוגעת לסיוע היומיומי שניתן לאלמנות. היהודים המתיוונים מתלוננים שאלמנותיהם מוזנחות לטובת אלמנות העברים. ככל הנראה לא היה זה אפליה מכוונת, אלא קושי ארגוני שנגרם מהתפתחותה המהירה של הקהילה.
משבר זה בולט, משום שהוא אינו בא לא מן ולא מן השלטונות הרומיים, אלא מתוך הקהילה עצמה.
-
שתי קבוצות תרבותיות בתוך הקהילה
העברים היו יהודים מארץ ישראל שדיברו בעיקר ארמית והיו קשורים למסורות המקומיות.
המתיוונים היו יהודים דוברי יוונית, שמוצאם בתפוצות או שהושפעו מן התרבות היוונית. הם שיתפו אותה אמונה אך היו להם תרבות אחרת.
הסכסוך הוא אפוא תרבותי ולשוני יותר מאשר תיאולוגי.
-
חכמת השליחים
שנים עשר מסרבים לנטוש את שליחותם העיקרית:
«לא נאה לנו שנעזוב את דבר האלהים לשרת בשולחנות» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.2).
הצהרה זו אינה מבטאת שום ביזיון כלפי המשימות החומריות. הפועל היווני diakonein («לשרת») משמש לציון שירות אמיתי.
השליחים מכירים בפשטות בכך שכל אחד צריך למלא את השירות שאליו האלהים קורא לו.
הם מצהירים:
«ואנחנו נתמיד בתפילה ובשירות הדבר» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.4).
התפילה קודמת אפילו להטפה, ובכך מודגשת חשיבותה בשירות השליחים.
-
הבחירה שייכת לקהילה
השליחים אינם ממנים בעצמם את השבעה.
הם מבקשים מן הקהל:
«בחרו מקרבכם שבעה אנשים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.3).
כך נראה שיתוף פעולה בין המנהיגים הרוחניים לבין כלל הקהילה.
השליחים קובעים את הקריטריונים; הקהילה בוחרת; השליחים מאשרים את ההחלטה בתפילה ובסמיכת ידיים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.6).
-
התכונות הנדרשות
השבעה היו צריכים להיות:
- בעלי שם טוב;
- מלאי רוח הקודש;
- מלאי חכמה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.3).
ראוי לציון שהתכונות הרוחניות מודגשות יותר מן הכישורים המנהליים. ניהול הסיוע לעניים נחשב לשירות רוחני.
-
מדוע שבעה אנשים?
המספר שבע מופיע לעתים קרובות במסורת היהודית כסמל של שלמות. בכמה ערים יהודיות היו מועצות של שבעה חברים שהופקדו על העניינים המקומיים. ייתכן שהשליחים שאבו השראה ממנהג זה, אף שלוקס אינו נותן לכך שום הסבר.
-
שמות כולם יווניים
שבעת האנשים שנבחרו הם:
- סטפנוס;
- פיליפוס;
- פרוכורוס;
- ניקנור;
- טימון;
- פרמנס;
- ניקולאוס, גר מאנטיוכיה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.5).
שמותיהם כולם יווניים. פרשנים רבים מסיקים מכך שהם עצמם השתייכו לקבוצת המתיוונים. כך מסכימים העברים שאנשים מן הקבוצה שחשה מקופחת יקבלו על עצמם את האחריות הזאת. הדבר מעיד על אמון הדדי מופלא ועל דאגה לאחדות.
-
האם היו אלה הדיאקונים הראשונים?
המילה «דיאקון» (diakonos) אינה מופיעה כלל בסיפור. לכן נבון יותר לדבר על «השבעה».
עם זאת, אוצר המילים של השירות (diakonia) שבו נעשה שימוש במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1-4, וכן ההתפתחות המאוחרת של התפקידים בקהילה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.1; 1 טימותי 3.8-13), הביאו את המסורת הנוצרית כבר בשלב מוקדם מאוד לראות באנשים אלה את מבשרי הדיאקונאט.
-
יותר ממנהלים בלבד
סטפנוס ופיליפוס אינם מסתפקים במשימות חומריות. סטפנוס נעשה מטיף עוצמתי והמעונה הנוצרי הראשון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.8-15; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60). פיליפוס מבשר בשומרון ומטביל את הסריס הכושי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.5-40).
שירותם חורג אפוא בהרבה מעבר לחלוקה פשוטה של סיוע.
-
התוצאות
המשבר נפתר ללא פילוג.
לוקס מסכם:
«ודבר האלהים הלך והתפשט, ומספר התלמידים בירושלים גדל מאוד, וגם רב היה נשמע לאמונה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.7).
כך, במקום לעכב את מעשה האלהים, תרם משבר פנימי ראשון זה לארגון טוב יותר של הקהילה וקידם שלב חדש של צמיחה.
סיכום
בחירת השבעה מראה שהקהילה הקדומה לא הייתה מושלמת ולא הייתה נקייה מקשיים. עם זאת, בהנהגת השליחים טופלו הבעיות בחכמה, ברוח של אחדות ושל תפילה. קטע זה מגלה גם שצמיחת הקהילה חייבה התאמה של מבניה וחלוקת אחריות, מבלי שתיזנח העדיפות של שירות הדבר ושל התפילה.