כן, ככל הנראה. שום דבר בתורת משה לא אסר על נכה להימצא בחצרות החיצוניות של בית המקדש. עם זאת, יש להוסיף כמה הסתייגויות.
האם התורה הדירה נכים מבית המקדש?
התשובה היא לא. אנשים הסובלים ממוגבלות גופנית לא נחשבו טמאים ויכלו להשתתף בחיים הדתיים של ישראל.
הקטע המוזכר לעתים קרובות הוא וַיִּקְרָא 21.17-23, אך הוא נוגע רק לכוהנים צאצאי אהרן. כוהן עיוור, פסח או בעל מום אחר לא יכול היה לשרת לפני המזבח, אך שמר על זכויות הכהונה שלו ויכול היה לאכול מן הקודשים.
הגבלה זו לא חלה על העם בכלל.
היכן היה הפסח?
לוקס מציין שהוא הונח "בשער בית המקדש הנקרא היפה" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.2). הוא אינו אומר שהוא היה בתוך המקדש עצמו.
"" מזוהה בדרך כלל עם שער ניקנור, שהפריד בין עזרת הנשים לעזרת ישראל. אם הזיהוי הזה נכון, הפסח ישב בסמוך מאוד לאזור שהמאמינים הרבים שבאו להתפלל הרבו לבקר בו.
חוקרים אחרים סבורים שמדובר בשער חיצוני שהוביל להר הבית. בשני המקרים, דבר אינו מעיד על כך שהוא היה במקום שנאסר עליו.
הגבלות שמקורן במסורת היהודית?
נראה שמסורות רבניות מאוחרות יותר קבעו הגבלות על בעלי טומאות או מומים מסוימים. עם זאת, הוראות אלה אינן נובעות ישירות מתורת משה, וקשה לדעת באיזו מידה כבר יושמו בראשית המאה הראשונה.
יתר על כן, קהילת הייתה מחמירה הרבה יותר. מגילת המקדש וכתבים אחרים ממדבר יהודה פסלו עיוורים, פסחים ואנשים נכים שונים מאזורי קודש מסוימים. עם זאת, כללים אלה לא שיקפו את הנוהג הרשמי של בית המקדש בירושלים.
רמז חשוב
לאחר ריפויו, לוקס מציין:
"בזינוק עמד על רגליו והתחיל ללכת; ונכנס איתם לבית המקדש, הולך, מדלג ומהלל את אלוהים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.8).
העובדה שהפסח לשעבר נכנס לבית המקדש עם פטרוס ויוחנן מבלי לעורר שום תגובה עוינת מראה שכנראה לא היה שום איסור חוקי שמנע ממנו להיכנס קודם לכן. מוגבלותו לא היוותה אפוא מכשול משפטי.
משמעות סמלית
ייתכן אפילו שלוקס רצה להדגיש רעיון תיאולוגי. במשך יותר מארבעים שנה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.22) נשאר האיש הזה בשערי בית המקדש כדי לקבץ נדבות. עתה, לאחר שנרפא, הוא כבר אינו רק יושב בכניסה: הוא נכנס לבית אלוהים ומהלל את בוראו.
תמונה זו מזכירה את הנבואה המשיחית:
"אז ידלג הפסח כאיל" (יְשַׁעְיָהוּ 35.6).
לכן, אין שום סיבה לחשוב שהפסח של מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1-11 נמצא במקום זה שלא כדין. להפך, הכול מעיד על כך שהיה חופשי לבקר בחצרות הפתוחות לבני ישראל, גם אם מוגבלותו חייבה אותו להישאר מדי יום ליד השער הזה, שבו היו עולי רגל רבים.