הרעיון שהתלמיד האהוב (יוחנן לדעתנו) מייצג את האנושות המאמינה ושמרים היא דמות של הכנסייה הוא פרשנות תאולוגית המעוגנת היטב במסורת, אך אינה קריאה היסטורית מילולית של הטקסט. במילים אחרות: זוהי הבנה סמלית הנובעת מפרשנות רוחנית, ולא הצהרה מפורשת של הבשורה עצמה.
ביתר דיוק:
הכתוב בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.26-27 מתאר עובדה מוחשית — ישוע מפקיד את אמו בידי תלמידו; אך הבשורה על פי יוחנן, סמלית מאוד מטבעה, משתמשת לעתים קרובות באירועים אמיתיים כדי להעביר משמעות רוחנית רחבה יותר.
מאז אבות הכנסייה, ובמיוחד אירנאוס, אוגוסטינוס, אמברוזיוס וברנרד מקלרבו, פורשה סצנה זו כרגע שבו נוצרת קהילת המאמינים. מרים נתפסת בה כאמם הרוחנית של התלמידים, והתלמיד ה״אלמוני״ כדמות של המאמין הנאמן.
קריאה זו נשענת גם על התאולוגיה היוחננית של ״עם אלוהים החדש״ שנולד מן הצלב, בדומה ללידתה של חוה שנלקחה מצלעו של אדם (בְּרֵאשִׁית 2.21-23, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.45). כאשר החייל דוקר את צדו של ישוע ויוצאים ממנו ״דם ומים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.34), רואה המבשר באות זה את מקור החיים החדשים הניתנים לאנושות. כך מרים, העומדת ליד הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25), מייצגת את האנושות המקבלת חיים במשיח; ובמובן זה היא מעידה על לידתו של ״אדם החדש״ ועל העם הגאול הנולד מקורבנו.
אם כן, כן: זוהי פרשנות סמלית מסורתית, לגיטימית לחלוטין ומבוססת תאולוגית בקריאה הנוצרית של הטקסט, אך היא חורגת מן המשמעות הסיפורית בלבד כדי לגלות ממד כנסייתי ומיסטי שמפרשים רבים התכוונו אליו.