הדברים שאמר ישוע לפושע שנצלב לצדו — ״אמן אני אומר לך, היום תהיה עמי בגן העדן״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43) — עוררו דיונים פרשניים רבים. שאלה זו קשורה בין היתר לעובדה שכתבי היד היווניים העתיקים ביותר לא כללו סימני פיסוק. מיקומו של הפסיק בתרגומים המודרניים הוא אפוא תוצאה של בחירה פרשנית.
הקריאה המקובלת מסורתית היא זו: ״אמן אני אומר לך, היום תהיה עמי בגן העדן.״ לפי הבנה זו, המילה ״היום״ מתייחסת להגשמת ההבטחה. ישוע מבשר אז לפושע שיהיה עמו בגן העדן כבר מאותו יום. פרשנות זו היא שאומצה על ידי הרוב המכריע של התרגומים הנוצריים, והיא נחשבת בדרך כלל לטבעית ביותר לאור התחביר היווני. אכן, המילה sēmeron (״היום״) ממוקמת בסמוך לפועל esai (״תהיה״), דבר המעודד את הקישור ביניהם.
עם זאת, הוצעה גם קריאה אחרת: ״אמן אני אומר לך היום: תהיה עמי בגן העדן.״ לפי פרשנות זו, המילה ״היום״ מציינת את הרגע שבו ההבטחה נאמרת ולא את רגע הגשמתה. כך היה ישוע מאשר בחגיגיות, ביום זה של סבל ושל גזר דין, את הוודאות של הישועה שהוענקה לפושע. קריאה זו מוגנת בדרך כלל על ידי מחברים הסבורים שהגמול הסופי של המאמינים מתרחש בתחיית המתים העתידית ולא מיד לאחר המוות.
הוויכוח חורג אפוא משאלת הפיסוק בלבד ומשתלב בהרהור רחב יותר על מצבם של המתים ועל הרגע שבו הישועה מתממשת במלואה. מצד אחד, כמה קטעים מתפרשים כרומזים על שיתוף מיידי עם אלוהים לאחר המוות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8). מצד שני, טקסטים רבים מדגישים את התקווה לתחייה הבאה כשיאה של הישועה (דָּנִיֵּאל 12.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.20-23 ; 1 סלוניס 4.13-17).
לפיכך יש להכיר בכך שהקריאה המסורתית נותרת המקובלת ביותר בקרב המתרגמים והמפרשים. עם זאת, היעדר סימני הפיסוק בכתבי היד המקוריים משאיר אפשרות של פרשנות חלופית. הבחירה בין שתי הקריאות תלויה במידה רבה בהבנה הכוללת שמאמצים לגבי מצבם של המתים ואופייה של התקווה הנוצרית.
אנו מפתחים בפירוט רב יותר, בלימודנו ANN110: המוות, מה שאומר המקרא, את המסקנות שהגענו אליהן לאחר ניתוח וסינתזה של כל הכתובים במקרא הנוגעים לשאלה זו.