הפרק הראשון והפרק האחרון של ספר דניאל הם שני קצותיו של מסע מופלא. דניאל 1 מציג צעיר יהודי שנתלש מארצו והובל לבבל; דניאל 12 מסתיים בהבטחה אישית המופנית אל דניאל בסוף חייו. בלי לכפות על הספר כיאזם כולל, שאי אפשר להוכיחו בעוצמה זהה לזו של הכיאזם בדניאל 2–7, ההתאמה הזאת מבליטה התקדמות יסודית: מן הגלות אל הירושה, משלטון הממלכות אל התגברות עליהן, ומאיום המוות אל תקוות התחייה.
דניאל 1 ודניאל 12 שייכים להקשרים שונים מאוד.
דניאל 1 מספר על בואו של דניאל וחבריו אל העולם הבבלי.
דניאל 12 שייך להתגלות הגדולה האחרונה שקיבל הנביא.
ועם זאת, הצבתם זה לצד זה מגלה התקדמות משמעותית במיוחד.
בתחילת הספר דניאל מאבד את ארצו, את מסגרת חייו ואת חלק גדול מעתידו, כפי שיכול היה לדמיין אותו.
בסוף הוא מקבל את ההבטחה הזאת:
“ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין” (דָּנִיֵּאל 12.13).
בין שני הטקסטים האלה מתרחשים כמעט חיים שלמים.
הספר נפתח בירושלים הנצורה:
"בא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה" (דָּנִיֵּאל 1.1).
הסצנה הראשונה הזאת היא סצנה של מהפך פוליטי.
יהודה נתונה למרות כוח זר.
כלי המקדש מובלים אל ארץ שנער.
צעירים יהודים מובאים אל סביבת החצר הבבלית.
הכול נראה כמתחיל בניצחון בבל.
ואולם דָּנִיֵּאל 1.2 משנה מיד את קריאת האירוע:
"ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה."
הטקסט אינו מכחיש את הניצחון הבבלי.
הוא מפרש אותו.
נבוכדנאצר אמנם פועל, אך אינו מוצג כאדון העליון של המאורעות.
קביעה זו מציגה כבר בפסוק השני את הנושא שיעבור לאורך הספר כולו:
הריבונות הנראית לעין של האימפריות אינה מבטלת את ריבונותו של אלוהים.
דניאל אינו בוחר לא את הגלות ולא את ההקשר שבו עליו מעתה לחיות.
עליו ללמוד "ספר ולשון כשדים" (דָּנִיֵּאל 1.4).
הוא מקבל שם הקשור בסביבתו החדשה.
מזון משולחן המלך מוקצב לו.
הכשרתו נקבעת בידי המינהל הבבלי.
הפרק הראשון מציג אפוא צעיר הנתון במצב שכמעט שום גורם חיצוני בו אינו בשליטתו.
השאלה היא אז: מה נותר לו באמת להחליט?
דָּנִיֵּאל 1.8 נותן את התשובה:
"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל."
הטקסט עובר כך ממה שדניאל סובל אל מה שהוא מחליט.
הוא אינו שולט באימפריה.
הוא אינו שולט בעקירתו.
הוא אינו שולט במדיניות ההכשרה של החצר.
אך הוא נשאר אחראי לנאמנותו.
עיקרון זה, המוצהר כבר בדניאל 1, יודגם בדרכים שונות בפרקים הבאים.
דניאל 3 מפתח שאלה זו עם שלושת חבריו של דניאל.
הסכסוך אינו נוגע עוד רק להשתלבות בחצר.
הוא נוגע ישירות להשתחוויה.
שדרך, מישך ועבד נגו מסרבים להשתחוות לצלם חרף איום הכבשן.
העיקרון שהוצג בדניאל 1 נעשה כך קיצוני יותר:
הנאמנות עשויה לדרוש קבלת תוצאות הסירוב.
דניאל 6 פוגש את דניאל שוב הרבה יותר מאוחר בחייו.
כוח חדש שולט עתה.
ועם זאת, כשהגזירה אוסרת זמנית בקשות המופנות לאחר זולת המלך, דניאל ממשיך להתפלל:
"כקדמת דנה" (דָּנִיֵּאל 6.9).
ביטוי זה חשוב.
הנאמנות אינה מופיעה כתגובה יוצאת דופן שהמשבר הוליד.
היא הפכה לדרך חיים.
הצעיר שהחליט "לשום על לבו" להישאר נאמן בדניאל 1 הפך לאיש הקשיש שממשיך במנהגו הרגיל חרף האיום.
דניאל 1 מסתיים ברמז קצר מאוד:
"ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך" (דָּנִיֵּאל 1.21).
למשפט זה משקל רב כשקוראים אותו לאור הספר כולו.
דניאל מגיע תחת שלטון בבל.
אך הוא נשאר עד תקופת כורש.
האימפריה שנדמתה כל־יכולה בתחילת הספר לא תשרוד אפוא את האיש שהגלתה.
דָּנִיֵּאל 1.21 מבשר כך, עוד לפני החזיונות הגדולים, שהסדר הפוליטי שהוצג בתחילה אינו סופי.
בין דניאל 1 לדניאל 12 מופיעים כמה שליטים.
נבוכדנאצר שולט.
אחר כך מלכותו מסתיימת.
שליטים אחרים יורשים אותו.
בלשאצר נופל.
בבל נעלמת כמעצמה שולטת.
סמכות חדשה מתבססת.
כורש מופיע לבסוף בציוני הזמן של הספר.
דניאל, מצדו, עובר את השינויים האלה.
אריכות ימים זו נותנת צורה מוחשית לאחד ממסרי החזיונות:
הממלכות זמניות.
דָּנִיֵּאל 1.21 מראה את דניאל שורד את בבל.
דניאל 2 מרחיב אחר כך את הפרספקטיבה ומבשר רצף של ממלכות.
דניאל 7 חוזר אל הרצף הזה.
דניאל 8 מזהה כוחות מסוימים.
דניאל 11 מפתח בהרחבה את הסכסוכים בין שליטים.
דרכו האישית של דניאל והחזיונות על האימפריות משיבים אפוא זה לזה.
את מה שדניאל חווה בקנה מידה של חיים, הנבואות מציגות בקנה מידה של ההיסטוריה:
אין שום כוח אנושי קבוע.
אילו הסתיים הספר רק בנפילת אימפריה אחת ובעליית אחרת, מסרו היה נשאר בעיקרו פוליטי.
דניאל 12 הולך הרבה יותר רחוק.
הפרק מבשר:
"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דָּנִיֵּאל 12.2).
התקווה הסופית אינה מתמצה אפוא בהחלפת ממלכה רעה בממלכה אנושית טובה יותר.
הפרספקטיבה מגיעה עד התחייה.
המוות עצמו מוצב בתוך אופק התקווה.
המוות כבר נוכח בצורות שונות בסיפורים.
דניאל והחכמים מאוימים בדניאל 2.
שלושת היהודים מושלכים לכבשן בדניאל 3.
בלשאצר מת בדניאל 5.
דניאל מושלך לגוב האריות בדניאל 6.
בסיפורים אלה כמה מעבדי אלוהים חווים הצלות המאפשרות להם להמשיך לחיות.
ואולם דניאל 12 מכניס תקווה אחרת.
כבר אין מדובר רק בהינצלות מן המוות.
מדובר בקימה אחרי המוות.
הבדל זה מסמן הרחבה גדולה של הפרספקטיבה.
אין אפוא לבלבל בין ההצלות של דניאל 3 ודניאל 6 לבין התחייה של דניאל 12.
בכבשן ובגוב האריות המוות נמנע.
בדניאל 12 המוות אכן התרחש, שכן המתעוררים "ישני אדמת עפר".
את תנועת הספר אפשר לנסח כך:
הצלה בתוך המצוקה → הצלה מול המוות → תחייה מעבר למוות.
התקווה מתרחבת בהדרגה.
הדבר האחרון שנאמר לדניאל הוא מופלא משום שהוא אינו מבטיח לו להימלט מן המוות לנצח.
"ואתה לך לקץ" (דָּנִיֵּאל 12.13).
אחרי ההצלות יוצאות הדופן המסופרות בספר, גם דניאל חייב להגיע לסוף חייו.
הנאמנות אינה אפוא היעדר מוות.
אך המשפט נמשך:
"ותנוח".
ואחר כך:
"ותעמוד לנחלתך לקץ הימים".
המוות מוכר כך מבלי להיות המילה האחרונה.
ההתאמה בין תחילת הספר לסופו נעשית כאן חזקה במיוחד.
דניאל 1 מציג אדם שנשלל ממנו אדמתו והובל לארץ זרה.
דניאל 12 מבשר לו לבסוף "נחלה".
למילה משקל מיוחד במסלול זה.
בתחילה:
דניאל נעקר.
בסוף:
הובטח לו נחלה.
בתחילה:
הוא נכנס לגלות.
בסוף:
הוא נכנס למנוחה בהמתנה להתגשמות.
בתחילה:
נראה שעתידו נקבע בידי בבל.
בסוף:
עתידו עולה על כל הממלכות שהכיר.
לפי ההשערה הכרונולוגית שאומצה במחקר זה, דניאל היה כבן ארבע עשרה בעת גלותו בשנת 605 לפנה״ס.
הוא היה למעלה משמונים בעת חזיונותיו האחרונים.
הערכה זו נשארת שחזור.
עם זאת היא מאפשרת להבחין בממד הסיפורי של הספר.
דניאל אינו רק הדמות המרכזית בכמה אפיזודות עצמאיות.
הספר מלווה אדם מנעוריו עד זקנה מופלגת.
חייו הופכים כך בעצמם לחוט מנחה בין התקופות ההיסטוריות השונות שעבר.
פרספקטיבה זו מאפשרת לקשר בין כמה קטעים.
דניאל 1 מציג החלטה של נאמנות בראשית דרכו.
דניאל 2 מראה את דניאל מתפלל עם חבריו.
דניאל 5 מציג אותו עדיין כמי שמכירים בו חכמה מיוחדת.
דניאל 6 מראה נוהג קבוע של תפילה.
דניאל 9 מכיל את אחת התפילות הגדולות של הספר.
דניאל 10 מציג דניאל קשיש המעורב עדיין עמוקות בחיפוש ההתגלות ובקבלתה.
נאמנותו של דניאל אינה אפוא רק מרשימה.
היא מתמשכת.
התנועה בין דניאל 1 לדניאל 12 חורגת עם זאת מן הביוגרפיה של הנביא בלבד.
הספר יוצא מאירוע מסוים:
צעיר יהודי מובא לבבל.
הוא מוביל בהדרגה אל שאלות אוניברסליות:
מה עלה בגורל הממלכות?
עד היכן יכולה להגיע הרדיפה?
מי יעשה לבסוף את המשפט?
מהי תוצאת ההיסטוריה?
מה עולה בגורל האדם אחרי המוות?
הסיפור האישי של דניאל נפתח כך אל חזון רחב בהרבה של ההיסטוריה האנושית.
הקשר בין דניאל 1 לדניאל 12 הוא ממשי ומשמעותי מבחינה תיאולוגית.
ועם זאת ראוי להיות מדויקים בהגדרתו.
המבנה הקונצנטרי של דניאל 2-7 נשען על התאמות חזקות ומסודרות במיוחד.
לגבי דניאל 1 ודניאל 12 זהיר יותר לדבר על התאמה סיפורית ותיאולוגית בין פתיחת הספר לסיומו.
קיומו של קשר זה אינו מחייב לטעון ששנים עשר הפרקים בכללותם יצרו רחב.
הבחנה זו מונעת הפיכת תצפית נכונה למבנה ספרותי מדויק יותר ממה שהנתונים מאפשרים להוכיח.
| דניאל 1 | התפתחות בספר | דניאל 12 |
|---|---|---|
| ירושלים מנוצחת | רצף הממלכות | הממלכות אינן האופק הסופי |
| דניאל מובל לגלות | דניאל עובר כמה משטרים | הבטחת ירושה |
| צעיר החשוף להתבוללות | נאמנות בתוך האימפריות | נאמנות עד הסוף |
| איום על הזהות | רדיפות ומצוקות | הצלה |
| חיים תחת שלטון זר | נפילת הכוחות ורצפם | הגשמה החורגת מן האימפריות |
| דניאל מתחיל את דרכו | חיים שלמים חוצים את הספר | דניאל הולך אל קצו |
| חיים מאוימים כמה פעמים | הצלות זמניות | תחייה |
| אי־ודאות אנושית | התגלויות מתקדמות | תקווה סופית |
הטבלה אינה מניחה התאמה טכנית בין כל רכיב.
היא מבליטה את הכיוון הכללי של הספר.
את מסלולו של דניאל אפשר לייצג לבסוף כך:
ירושלים הנצורה
↓
גלות
↓
נאמנות
↓
שירות בתוך הממלכות
↓
ניסיונות והצלות
↓
חזיונות רצף האימפריות
↓
משפט הכוחות
↓
הצלה
↓
תחייה
↓
הנחלה האחרונה
הספר מתחיל אפוא במצב של אובדן ומסתיים בפרספקטיבה של תקווה.
דניאל 1 ודניאל 12 נותנים לספר שני קצוות משמעותיים במיוחד.
דניאל 1 מציג את הגולה הצעיר הנכנס לעולם שבבל שולטת בו.
דניאל 12 מציג את הנביא שהגיע לסוף דרכו ומקבל את הבטחת נחלתו.
בין השניים דניאל רואה שליטים עולים ונעלמים, אימפריות יורשות זו את זו, והנבואות מרחיבות בהדרגה את אופקן.
ההתקדמות עצומה:
מירושלים הנצורה ועד התחייה;
מן הגלות אל הנחלה;
מן השבוי הצעיר אל הנביא שהגיע לקץ חייו;
מן העוצמה הנראית של האימפריות אל ההצהרה על אופיין הזמני.
הדבר האחרון שנאמר לדניאל נותן כך סיום אישי לספר כולו:
“ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין” (דָּנִיֵּאל 12.13).
הסיפור שהחל בגלות אינו מסתיים אפוא לא בבבל, לא בפרס ואף לא במותו של דניאל.
הוא מסתיים בתקווה לעמוד שוב בקץ הימים.