הרמוניזציה של הטקסטים על התחייה

אנו מציגים את הטקסט המלא של מתי כדי למקם במדויק כל פרט המסופר.

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-58)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.59-60)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.61)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-65)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.66)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.1)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-3)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.4)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5-7)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.10)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11-15)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.16)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.17)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.18-20)

סיפורו של מתי מדגיש במיוחד את התופעות העל־טבעיות הסובבות את התחייה: רעידת האדמה, התערבות המלאך, פחדם של שומרים רומיים — הצג את ההגדרה של INF004, וכן ניסיונן של הרשויות הדתיות להסביר את היעלמות גופת המשיח ישוע.

מתי מרחיב גם בתפקידן של הנשים, העדות הראשונות לקבר הריק והנמענות הראשונות של הבשורה המכריזה על התחייה.

לעומת זאת, סיפורו נותר תמציתי יחסית בכל הנוגע למעברים המפורטים של התלמידים ולהופעות השונות והעוקבות של המשיח ישוע שקם לתחייה. כמה אלמנטים שיורחבו אצל לוקס ויוחנן מוזכרים כאן רק בקצרה או מושמטים כליל.

סיפורו של מתי מציג תיאור תמציתי יחסית של האירועים הקשורים לתחיית המשיח ישוע. אף שהוא מסכם כמה סצנות בכמה פסוקים, הוא כולל גם פרטים ייחודיים לבשורה זו, ובראשם נוכחות המשמר הרומי, רעידת האדמה והתערבות המלאך (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4) — אלמנטים שאינם מורחבים אצל מרקוס, לוקס ויוחנן.

מתי מספר גם על הופעה של המשיח ישוע לנשים בעודן בדרך להודיע לתלמידים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8-9). ואולם המעבר בין פסוק 8 לפסוק 9 מרמז באופן טבעי שכמה אירועי ביניים ייתכן שהתרחשו מבלי שהכותב פירט אותם. דרך זו של סיכום מהיר של רצף פעולות שכיחה בסיפורים עתיקים.

הטקסט של (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11) מציין מלבד זאת כי בעוד הנשים הלכו להזהיר את התלמידים, החיילים הלכו אל ראשי הכהנים כדי לדווח על האירועים שאירעו בקבר. נראה שמידע זה מקורו במקור הקרוב לסנהדרין — הצג את ההגדרה של INF003 או בעד שהכיר את הדיונים הפנימיים של הרשויות היהודיות — הצג את ההגדרה של INF380.

לבסוף, מתי מזכיר בקצרה למדי את יציאת התלמידים לגליל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.16). המעבר המהיר בין פסוק 15 לפסוק 16 מראה שוב שכמה אירועי ביניים אינם מורחבים בסיפורו, ובהם הופעות מסוימות של המשיח ישוע שקם לתחייה, שיפורטו יותר בבשורות האחרות.

כעת נמשיך לימוד זה בניתוח סיפורו של מרקוס. לפי ניתוחנו, נראה שבשורה זו נוקטת מבנה הקרוב לזה של מתי, אך מציעה הצגה תמציתית יותר, המכוונת יותר לקהל קוראים שאינו יהודי.

אנו מציגים את הטקסט המלא של מרקוס כדי למקם במדויק כל פרט המוזכר.

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-43)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.44-45)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.46)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.47)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.6-7)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.10-11)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.12-13)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.14)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.15-18)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.19)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.20)

הסיום הארוך של מרקוס (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-20) חסר בכתבי יד עתיקים מסוימים. עם זאת, קטע זה מעוגן מוקדם מאוד במסורת הנוצרית ונוכח ברוב כתבי היד היווניים וכן במסורת הכנסייתית העתיקה. בלימוד זה נראה בטקסט זה חלק מהמסירה העתיקה של הבשורה על פי מרקוס.

הערה כללית על סיפורו של מרקוס

סיפורו של מרקוס מאופיין בסגנון תמציתי ודינמי במיוחד. הכותב מסכם כמה אירועים בכמה פסוקים ומדגיש בעיקר את תגובות העדים לתחיית המשיח ישוע.

מרקוס מרחיב מעט בפרטים הכרונולוגיים שבין לבין ומעדיף סיפור מהיר המתמקד ב:

• גילוי הקבר הריק;
• הכרזת התחייה;
• חוסר האמונה הראשוני של התלמידים;
• ההופעות העיקריות של המשיח ישוע שקם לתחייה.

סיפורו כולל כמה מעברים מהירים המרמזים שאירועי ביניים רבים אינם מורחבים במפורש.

סיפורו של מרקוס דומה במובנים רבים לסיפורו של מתי, אף שהוא נשאר בדרך כלל תמציתי וישיר יותר בסיפורו. כמה אלמנטים הנמצאים אצל מתי אינם מורחבים אצל מרקוס, ובראשם בקשת ראשי הכהנים למשמר רומי, רעידת האדמה והתיאור המרשים של התערבות המלאך (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4).

עם זאת, מרקוס מזכיר כמה פרטים משלימים. הוא מציין במיוחד שמרים המגדלית, מרים אם יעקב ושלומית קנו בשמים כדי ללכת אל הקבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1), מידע שלא הורחב אצל מתי. הוא מוסיף גם את נוכחותה של שלומית בין הנשים שבאו אל הקבר.

כמו מתי, מרקוס מספר על גילוי הקבר הריק, על נוכחות בחור לבוש לבן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5) ועל הכרזת התחייה. סיפורו נשאר עם זאת מרוכז במיוחד ומתמקד בתגובות המיידיות של העדים.

מעבר חשוב מופיע החל מ־(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9). הטקסט נוטש אז את הרציפות הסיפורית של האירועים הקודמים כדי להציג רצף מסוכם של הופעות המשיח ישוע שקם לתחייה.

הקטע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-20), הנקרא במסורת "הסיום הארוך של מרקוס", מסכם כמה אירועים מרכזיים:

• ההופעה למרים המגדלית;
• ההופעה לשני תלמידים בדרך;
• ההופעה לאחד עשר;
• ההוראות האחרונות של המשיח ישוע;
• ולבסוף העלייה השמימה.

מרקוס אינו מבקש עוד כאן לפרט כרונולוגיה מפורטת של האירועים. נראה שהוא מציע דווקא סיכום תיאולוגי המתמקד ב:

• חוסר האמונה הראשוני של התלמידים;
• מציאותן של ההופעות;
• השליחות האוניברסלית שהופקדה בידי השליחים;
• וכן המשכיות מפעלו של המשיח ישוע באמצעות ההטפה והניסים שמבצעים תלמידיו.

גרסאות עתיקות מסוימות של בשורת מרקוס מסתיימות בפסוק 8, ודבר זה הביא חוקרים אחדים לדון במקורו המדויק של הסיום הארוך (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-20). עם זאת, קטע זה נשאר עתיק מאוד במסורת הנוצרית ומופיע ברוב כתבי היד שנמסרו ובמסורות הכנסייתיות העיקריות.

בסך הכול סיפורו של מרקוס מאופיין אפוא בסיפור מהיר, תמציתי ומכוון מאוד אל הכרזת התחייה ואל השליחות העתידית של התלמידים.

אנו מציגים את הטקסט המלא של לוקס כדי למקם במדויק כל פרט המסופר.

סיפורי התחייה מציגים רמות פירוט משתנות בהתאם לבשורות השונות. כותבים מסוימים מסכמים כמה אירועים בכמה שורות, ואחרים מרחיבים יותר בסצנות מסוימות. כדי להבין טוב יותר את הכרונולוגיה הכללית, יש צורך לבחון בנפרד את מהלך העובדות כפי שכל בשורה מספרת אותו, בטרם מציעים סיכום מהורמן שלהן.

אנו ממשיכים את לימודנו בסיפורו של לוקס, שאנו רואים בו יצירה של כותב קשוב במיוחד לרצף האירועים ולאיסוף העדויות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). יש לקרוא לימוד זה במקביל לנספח ANN090 שכותרתו: "ההופעות השונות".

הערה כללית על סיפורו של יוחנן

נקודה מס׳ 17: שיחה ארוכה של המשיח ישוע עם פטרוס בנוכחות התלמידים

נקודה מס׳ 16: יוחנן מציין שזו ההופעה השלישית של המשיח ישוע לתלמידים

נקודה מס׳ 15: הופעת המשיח ישוע לתלמידים על שפת ים טבריה

נקודה מס׳ 14: הופעה נוספת של המשיח ישוע כעבור שמונה ימים בנוכחות תומא

נקודה מס׳ 13: תומא, הנקרא דידימוס, נעדר בעת הופעה זו

נקודה מס׳ 12: הופעת המשיח ישוע לתלמידים שהתכנסו בערב יום ראשון

נקודה מס׳ 11: מרים המגדלית הולכת לבשר לתלמידים שראתה את האדון

נקודה מס׳ 10: ההופעה הראשונה של המשיח ישוע למרים המגדלית

נקודה מס׳ 9: מרים המגדלית רואה שני מלאכים ומשוחחת עמם

נקודה מס׳ 8: מרים המגדלית נשארת לבדה ליד הקבר

נקודה מס׳ 7: פטרוס והתלמיד שישוע אהב שבים לביתם

נקודה מס׳ 6: שמעון פטרוס והתלמיד שישוע אהב רצים אל הקבר

נקודה מס׳ 5: מרים המגדלית רצה להזהיר את שמעון פטרוס ואת התלמיד שישוע אהב

נקודה מס׳ 4: מרים המגדלית הולכת אל הקבר בבוקר יום ראשון

נקודה מס׳ 3: יוסף מארימתיה ונקודימון מניחים את הגופה בקבר חדש

נקודה מס׳ 2: נקודימון מביא בשמים לקבורה

נקודה מס׳ 1: יוסף מארימתיה מבקש מפילטוס את גופת המשיח ישוע

הערה כללית על סיפורו של לוקס

נקודה מס׳ 13: העלייה השמימה של המשיח ישוע

נקודה מס׳ 12: הופעת המשיח ישוע לתלמידים שהתכנסו בירושלים

נקודה מס׳ 11: הופעת המשיח ישוע לתלמידים בדרך לעמאוס

נקודה מס׳ 10: פטרוס רץ אל הקבר

נקודה מס׳ 9: הנשים שבות להזהיר את התלמידים

נקודה מס׳ 8: שני האנשים מכריזים על תחיית המשיח ישוע

נקודה מס׳ 7: הנשים רואות שני אנשים בלבוש מבהיק

נקודה מס׳ 6: הנשים מגלות את הקבר פתוח וריק

נקודה מס׳ 5: בבוקר יום ראשון הנשים הולכות אל הקבר

נקודה מס׳ 4: הנשים מכינות בשמים ושמנים ריחניים

נקודה מס׳ 3: הנשים צופות בקבורת המשיח ישוע

נקודה מס׳ 2: יוסף מארימתיה מניח את הגופה בקבר

נקודה מס׳ 1: יוסף מארימתיה מבקש מפילטוס את גופת המשיח ישוע

הערה על הטקסט

נקודה מס׳ 16: שירות השליחים לאחר העלייה השמימה

נקודה מס׳ 15: העלייה השמימה של המשיח ישוע

נקודה מס׳ 14: המשיח ישוע נותן לתלמידים את הוראותיו האחרונות

נקודה מס׳ 13: הופעת המשיח ישוע לתלמידים שהתכנסו בזמן ארוחה

נקודה מס׳ 12: הופעת המשיח ישוע לשני תלמידים בדרך

נקודה מס׳ 11: מרים המגדלית רצה להזהיר את התלמידים

נקודה מס׳ 10: ההופעה הראשונה של המשיח ישוע למרים המגדלית

נקודה מס׳ 9: הנשים עוזבות את הקבר ביראה ובתדהמה

נקודה מס׳ 8: הבחור מכריז על תחיית המשיח ישוע

נקודה מס׳ 7: הנשים רואות בקבר בחור לבוש לבן

נקודה מס׳ 6: בבוקר יום ראשון הנשים הולכות אל הקבר

נקודה מס׳ 5: מרים המגדלית, מרים אם יעקב ושלומית קונות בשמים

נקודה מס׳ 4: מרים המגדלית ומרים אם יוסי צופות בקבורה מרחוק

נקודה מס׳ 3: יוסף מארימתיה מניח את הגופה בקבר וגולל את האבן

נקודה מס׳ 2: פילטוס מורה לוודא את מותו של המשיח ישוע

נקודה מס׳ 1: יוסף מארימתיה מבקש מפילטוס את גופת המשיח ישוע

הערה כללית על סיפורו של מתי

נקודה מס׳ 16: המשיח ישוע נותן לתלמידים את צוויו האחרונים

נקודה מס׳ 15: התלמידים פוגשים את המשיח ישוע בגליל

נקודה מס׳ 14: התלמידים הולכים לגליל

נקודה מס׳ 13: החיילים עוזבים את הקבר ומדווחים לראשי הכהנים

נקודה מס׳ 12: המשיח ישוע מדבר אל הנשים

נקודה מס׳ 11: המשיח ישוע בא לקראת הנשים

נקודה מס׳ 10: הנשים רצות להזהיר את התלמידים

נקודה מס׳ 9: המלאך פונה אל הנשים שהתקרבו אל הקבר

נקודה מס׳ 8: השומרים משותקים מפחד

נקודה מס׳ 7: רעידת אדמה מלווה את התערבות המלאך

נקודה מס׳ 6: עם שחר יום ראשון מרים המגדלית ומרים האחרת שבות אל הקבר

נקודה מס׳ 5: המשמר שומר על הקבר

נקודה מס׳ 4: ראשי הכהנים מבקשים מפילטוס משמר לשמירת הקבר

נקודה מס׳ 3: מרים המגדלית ומרים האחרת צופות בקבורה מרחוק

נקודה מס׳ 2: יוסף מארימתיה מניח את הגופה בקבר וגולל את האבן

נקודה מס׳ 1: יוסף מארימתיה מבקש מפילטוס את גופת המשיח ישוע

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-52)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.53-54)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.55)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.56)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.2-3)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.4)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.5-8)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.9-11)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.12)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.50-53)

סיפורו של לוקס מתבלט בתשומת לב מיוחדת לתנועות הדמויות, לדיאלוגים ולרצף האירועים. בניגוד למרקוס, שסיפורו תמציתי מאוד, לוקס מרחיב יותר בסצנות מסוימות ומספק כמה פרטים משלימים על תגובות העדים.

לוקס מדגיש במיוחד:

• את תפקידן של הנשים כעדות הראשונות לקבר הריק;
• חוסר האמונה הראשוני של התלמידים;
• את ההסברים שנתן המשיח ישוע על התגשמות הכתובים;
• וכן את ההופעות בירושלים ובדרך לעמאוס.

סיפורו של לוקס מדגיש בחוזקה גם את המימד החינוכי של הופעות המשיח ישוע שקם לתחייה. הוא מלמד את תלמידיו, פותח את מחשבתם כדי שיבינו את הכתובים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.44-45) ומכין אותם לשליחותם העתידית.

לבסוף, לוקס מציג מעבר מהיר יחסית בין הופעות המשיח ישוע לבין עלייתו השמימה. הצגה תמציתית זו תורחב בפירוט רב יותר בספר מעשי השליחים, שבו לוקס מציין שהמשיח ישוע נראה חי במשך ארבעים יום לאחר תחייתו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.1-3).

נקודות 1 עד 9 מאשרות בכללותן את המידע שכבר מסרו מתי ומרקוס על קבורת המשיח ישוע, על פעולתו של יוסף מארימתיה ועל גילוי הקבר הריק בידי הנשים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-61; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-47; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-56).

כמו מרקוס, לוקס אינו מזכיר לא את הצבת המשמר הרומי, לא את חתימת הקבר ולא את רעידת האדמה המלווה בירידת המלאך המתוארות אצל מתי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4). היעדר זה אינו סתירה אלא משקף בחירה עריכתית. כל מחבר בשורה בוחר את האלמנטים שהוא רואה כרלוונטיים ביותר למטרתו, מבלי להתיימר לספר את כלל האירועים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30-31). סיפורו של לוקס מציג אפוא דמיון רב לסיפורו של מרקוס בנוגע למהלך המיידי של האירועים בבוקר התחייה.

עם זאת, לוקס מביא כמה פרטים משלימים חשובים במיוחד. הוא מציין בפרט שפטרוס הולך בעצמו אל הקבר לאחר ששמע את עדות הנשים. כשהוא מתבונן בתכריכים שהונחו בקבר, הוא שב כשהוא נדהם עמוקות ממה שגילה זה עתה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.12). אזכור זה מכין בהדרגה את הקורא למציאות התחייה, מבלי לציין עדיין שפטרוס פגש את האדון שקם לתחייה.

אחת התרומות העיקריות של לוקס היא הסיפור המפורט על תלמידי עמאוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35). מרקוס כבר הזכיר בקצרה הופעה זו כשציין שישוע נגלה לשני תלמידים שהלכו אל השדה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.12-13). ואולם לוקס מרחיב מאוד פרק זה בכך שהוא מספר את השיחה בין ישוע לשני ההולכים, את חוסר ההבנה הראשוני שלהם ואת הצגת הכתובים המוכיחה שייסורי המשיח היו חלק מהתוכנית האלוהית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.25-27). סצנה זו היא אחת ההוראות המקיפות ביותר בברית החדשה על התגשמות הנבואות המשיחיות.

לאחר שהכירו את ישוע בפריסת הלחם, שני התלמידים שבים מיד לירושלים כדי להודיע לשליחים ולתלמידים האחרים שהתכנסו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.33-35). בהקשר זה לוקס מספר על הופעת האדון לקבוצה שהתאספה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49). בניגוד לתפיסות רוחניות גרידא מסוימות של התחייה, לוקס מדגיש בחוזקה את מימדה הגופני. ישוע מזמין את התלמידים לבחון את ידיו ורגליו, ואחר כך אוכל לפניהם כדי להראות שאינו רוח ואינו חזון בלבד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.39-43).

לוקס מדגיש גם את ההוראה שהאדון שקם לתחייה מוסר לתלמידיו. ישוע מזכיר להם שמותו ותחייתו מגשימים את מה שנאמר בתורת משה, בנביאים ובתהלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.44-47). הדגשה זו של התגשמות הכתובים היא אחד הנושאים המרכזיים של בשורת לוקס ושל מעשי השליחים.

אנו מבחינים אפוא בקוהרנטיות חזקה בין הסיפורים הסינופטיים. מתי מדגיש יותר את ההתערבות העל־טבעית המלווה את התחייה, מרקוס מציג סיפור תמציתי המתמקד בעובדות החיוניות, ואילו לוקס מעשיר את השלם בכמה עדויות מפורטות ובהרחבה חשובה של הופעות האדון שקם לתחייה. הבדלים אלה מעידים על השלמה יותר מאשר על סתירה.

הקושי הכרונולוגי העיקרי נשאר קשור לקטע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-20). קטע זה נוקט סגנון תמציתי במיוחד ונראה כמסכם כמה הופעות של האדון מבלי לקבוע במדויק את סדרן הכרונולוגי. לפיכך יש לבחון בקפידה את עדותו של יוחנן בטרם מציעים הרמוניזציה סופית של כלל האירועים שהתרחשו בין גילוי הקבר הריק לבין ההופעות הראשונות של הקם לתחייה.

אנו מציגים את הטקסט המלא של יוחנן כדי למקם במדויק כל פרט המסופר.

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.40-42)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.3-9)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.10)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.12-13)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.14-17)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.18)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19-23)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.24-25)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-29)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.1-13)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.14)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.15-25)

סיפורו של יוחנן מתבלט בבירור מהבשורות הסינופטיות בכמות הפרטים האישיים והסיפוריים שהוא מוסר על הופעות המשיח ישוע שקם לתחייה.

יוחנן מדגיש במיוחד:

• את תנועותיה של מרים המגדלית;
• את תגובת פטרוס והתלמיד שישוע אהב;
• את השיחות בין המשיח ישוע לתלמידיו;
• וכן את המציאות הגופנית של התחייה.

בניגוד לסינופטיים, יוחנן מרחיב בסצנות יחידניות מסוימות, ובהן:

• המפגש בין מרים המגדלית למשיח ישוע;
• פרשת תומא;
• הדיג הניסי על הכינרת — הצג את ההגדרה של INF087;
• והשיחה האחרונה עם פטרוס.

סיפורו של יוחנן מאפשר גם להבין טוב יותר כמה מעברים ותמורות כרונולוגיות המוזכרים בקצרה בלבד בבשורות האחרות. לפיכך הבהרותיו ממלאות תפקיד חיוני בהרמוניזציה הכללית של סיפורי התחייה.

יוחנן מציע תיאור מפורט יותר של תקופה זו מעמיתיו, בכך שהוא משלב את הדיג הניסי השני ואת השיחה עם פטרוס. אלמנטים נוספים אלה שומרים על הקוהרנטיות עם הסיפורים הקודמים, שכן יוחנן שואף להוסיף עובדות שמתי, מרקוס ולוקס לא הזכירו.

נקודימון מוזכר לצד יוסף מארימתיה. יוחנן מתייחס לנקודימון שלוש פעמים בבשורתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.1-21, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.45-52 ו־הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38-42), דבר המעיד על חשיבות מסוימת של אדם זה.

מרים המגדלית מוזכרת בסיפורו של יוחנן כאדם הראשון שפגש את המשיח שקם לתחייה. שמות האנשים מפורטים יותר מאשר בסיפורי הבשורות הסינופטיות, כנראה בשל הכתיבה המאוחרת יותר של בשורת יוחנן. באותה עת רוב האנשים כבר מתו, ולכן לא היה צורך ביוחנן לנקוט אמצעי זהירות כדי להגן עליהם מפני רדיפות.

הכרחי לאסוף את כל המידע הזה כדי לקבוע כרונולוגיה מדויקת של ביקורי הנשים בקבר. אף שכל כותב לא מסר את כל הפרטים, סיפוריהם נחשבים אותנטיים. עם זאת, בהדגישם אלמנטים מסוימים ובהשמיטם אחרים, הם מעוררים אתגרי פרשנות.

אנו מגיעים כעת לסיכום ארבעת סיפורי הבשורות על מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח ישוע. לימוד זה מחייב כמה בחירות פרשניות, שנציין אותן כשהן נותרות השערתיות.

הכרונולוגיה המוצעת מבוססת על העיקרון הבא: סיפורי הבשורות משלימים זה את זה ועקביים מבחינה היסטורית. ההבדלים הנצפים נובעים בעיקר מבחירת הפרטים שעשה כל כותב וכן מהיעדר כרונולוגיה ממצה ומדויקת עד לדקה של האירועים. עבודתנו היא אפוא להחזיר את המידע לסדר טבעי וקוהרנטי כדי לשחזר את מהלך העובדות הסביר ביותר.

יום שישי, 1 באפריל, שנת 33 לספירה

(יום הפסח)

זהו יום שישי, 1 באפריל, שנת 33 לספירה. המשיח ישוע מת זה עתה על הצלב. יוסף מארימתיה פועל אז מול פונטיוס פילטוס כדי לקבל אישור להוריד את הגופה ולערוך את הקבורה לפני תחילת שבת — הצג את ההגדרה של INF089.

נקודה מס׳ 1 (✓✓✓✓) יוסף מארימתיה מבקש מפילטוס את גופת המשיח ישוע

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-58 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-43 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-52 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38)

הערה

ארבע הבשורות מספרות על אירוע זה באופן משלים ועקבי.

מתי מדגיש את עושרו של יוסף מארימתיה. מרקוס ולוקס מזכירים את השתייכותו למועצה היהודית, ולוקס מציין שלא הסכים להרשעת המשיח ישוע. מרקוס מדגיש גם את אומץ לבו כשהוא ניצב לפני פילטוס. יוחנן מוסיף שהיה תלמיד של ישוע בסתר מפחד הרשויות היהודיות — הצג את ההגדרה של INF380.

הבהרות שונות אלה אינן סותרות זו את זו; אדרבה, הן מעשירות את דמותו של יוסף מארימתיה ומסבירות את פנייתו אל הנציב הרומי.

נקודה מס׳ 2 (✓✓✓✓) פילטוס מורה לוודא את מותו של המשיח ישוע

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.44-45)

הערה

מרקוס הוא היחיד המזכיר במפורש בדיקה רשמית זו. פרט זה משתלב באופן טבעי בכרונולוגיה.

מותו של ישוע נראה כמהיר יחסית. לפי הבשורות, ישוע נצלב בסביבות השעה השלישית, כלומר בסביבות 9 בבוקר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.25). אחר כך כיסה חושך את הארץ בין השעה השישית לשעה התשיעית, כלומר בין הצהריים ל־15:00 (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44). ישוע נפח את נשמתו בסביבות השעה התשיעית, כלומר בערך ב־15:00 (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.46-50; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.34-37; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46).

משך קצר יחסית זה מסביר את תמיהתו של פילטוס, שכן צלובים מסוימים יכלו לשרוד כמה ימים. עדותו של שר המאה — הצג את ההגדרה של INF094 מאשרת אפוא באופן רשמי את מציאות מותו של המשיח ישוע.

אל נשכח שפילטוס נענה לבקשת סנהדרין — הצג את ההגדרה של INF003 להמית את הצלובים כדי שהגופות יורדו לפני תחילת שבת — הצג את ההגדרה של INF089.

לפרט זה חשיבות רבה מול תיאוריות מאוחרות הטוענות שישוע שרד את הצליבה.

מצב החולשה הקיצונית של המשיח ישוע מאפשר להסביר את המוות המהיר: מצוקה עמוקה לפני המעצר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.44), חוסר שינה, אלימות פיזית ואחר כך ההלקאה הרומית שנועדה להאיץ את תוצאת ההוצאה להורג.

נקודה מס׳ 3 (□□□✓) התערבות נקודימון

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39)

הערה

יוחנן הוא היחיד המזכיר במפורש את נקודימון.

דמות זו מלווה את יוסף מארימתיה בקבורה ומביאה כמות גדולה של בשמים. הבהרה זו משלימה באופן טבעי את הסיפורים האחרים.

היעדרו של נקודימון בסינופטיים אינו סתירה. הכותבים פשוט בחרו פרטים שונים. יוחנן, הכותב מאוחר יותר, נראה מעוניין במיוחד להבליט דמויות מסוימות התומכות במשיח ישוע בקרב הרשויות היהודיות — הצג את ההגדרה של INF380. כותבי הסינופטיים לא רצו ליצור קשיים למי שראו בו כעת אח.

נקודה מס׳ 4 (✓✓✓✓) הגופה מונחת בקבר והאבן מוגללת

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.59-60 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.46 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.53-54 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.40-42)

הערה

יוסף מארימתיה ונקודימון מורידים את גופת ישוע מהצלב, עוטפים אותה בתכריך עם בשמים ומניחים אותה בקבר חדש. בוודאי נעזרו בחיילים רומיים — הצג את ההגדרה של INF004 שהיו במקום.

הסיפורים מתיישבים ללא קושי. לאחר מכן מגוללים אבן כבדה לפני פתח הקבר.

היה צריך להשלים את כלל הפעולות במהירות לפני תחילת שבת — הצג את ההגדרה של INF089.

נקודה מס׳ 5 (✓✓✓□) הנשים צופות בקבורה

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.61 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.47 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.55)

הערה

מרים המגדלית וכמה נשים נוספות צופות מרחוק בקבורת הגופה.

לוקס מציין שראו כיצד הונחה הגופה בקבר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.55). הבהרה זו מסבירה מדוע הן יודעות אחר כך בדיוק לאן לשוב לאחר שבת — הצג את ההגדרה של INF089.

נוכחותן מראה גם שהיו עדות ישירות לסגירת הקבר.

יום שבת, 2 באפריל, שנת 33 לספירה

(שבת)

יום שבת מתאים לשבת — הצג את ההגדרה של INF089 השבועית. כל פעילות חשובה פוסקת בירושלים.

נקודה מס׳ 6 (✓□□□) הרשויות מבקשות משמר לשמירת הקבר

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-65)

הערה

מתי הוא היחיד המספר על פרק זה.

קיפא והרשויות הדתיות חוששים שהתלמידים יגנבו את הגופה כדי לגרום לאנשים להאמין בתחייה. לפיכך הם מבקשים מפילטוס שמירה רשמית על הקבר.

מידע זה משתלב באופן הגיוני בהקשר המתחים סביב המשיח ישוע. לאיש אין עניין שהסיפור יתפתח כך; פילטוס מסכים בנקל להציב משמר. חיוני לכולם שפרק זה יסתיים עכשיו.

נקודה מס׳ 7 (✓□□□) המשמר שומר על הקבר

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.66)

הערה

הקבר מאובטח ונתון תחת השגחה.

נראה שמתי משיב כאן על האשמות שהסתובבו לאחר התחייה, שלפיהן התלמידים גנבו את הגופה.

יום ראשון, 3 באפריל, שנת 33 לספירה

(היום הראשון בשבוע)

היום הראשון בשבוע מתחיל לאחר שקיעת החמה של שבת — הצג את ההגדרה של INF089.

נקודה מס׳ 8 (□✓✓□) הנשים מכינות או קונות בשמים

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.56)

הערה

לאחר שבת — הצג את ההגדרה של INF089, כמה נשים מכינות בשמים כדי להשלים את טיפולי הקבורה שהחלו בחופזה לפני מנוחת השבת.

יוחנן מציין עם זאת שנקודימון כבר הביא כמות ניכרת של בשמים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39-40). לכן הנשים כנראה אינן באות כדי לערוך חניטה ראשונה מלאה אלא כדי להשלים את הקבורה או לכבדה.

נקודה מס׳ 9 (✓✓✓✓) הנשים הולכות אל הקבר עם שחר

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.1 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1)

הערה

הנשים יוצאות מירושלים מוקדם מאוד.

יוחנן מציין שעדיין היה חשוך (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1), ואילו מרקוס מדבר על זריחת השמש (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2). סימנים אלה מתיישבים לחלוטין: היציאה התרחשה כנראה בחושך וההגעה אל הקבר עם עלות השחר.

במהלך הדרך הנשים מודאגות מהאבן הסוגרת את הקבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.3).

עם הגעתן הן מגלות שהאבן כבר גוללה.

נקודה מס׳ 10 (✓□□□) רעידת אדמה והתערבות המלאך

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4)

הערה

מתי מספר שמלאך יורד מן השמים בעיצומה של רעידת אדמה וגולל את אבן הקבר.

ואולם דבר בטקסט אינו מחייב להסיק שהנשים היו עדות ישירות לסצנה זו. מרקוס, לוקס ויוחנן מתארים להפך את הנשים מגלות פשוט את הקבר שכבר נפתח.

לכן סביר שמתי מספק כאן את ההסבר לאבן המוגללת בדיעבד.

הבנה זו מאפשרת להרמן באופן טבעי את ארבעת הסיפורים.

נקודה מס׳ 11 (✓□□✓) מרים המגדלית עוזבת במהירות את הקבר

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1-2)

הערה

נראה שיוחנן מתאר כאן תגובה מיידית של מרים המגדלית. כשהיא רואה את האבן מוגללת, היא מסיקה מיד שגופת המשיח ישוע הועברה:

“לקחו את האדון מן הקבר” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2).

ברגע מדויק זה דבר אינו מעיד שנכנסה אל הקבר או שראתה את המלאכים. התנהגותה מרמזת להפך על יציאה מהירה לירושלים כדי להזהיר את פטרוס ויוחנן ואת שאר השליחים.

הבהרה זו חיונית כדי ליישב את סיפורו של יוחנן עם סיפורי הסינופטיים. בעוד מרים יוצאת להזהיר את התלמידים, שאר הנשים נשארות ליד הקבר.

נקודה מס׳ 12 (✓✓✓□) שאר הנשים מתקרבות אל הקבר ונכנסות אליו

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.3-4)

הערה

לאחר עזיבתה של מרים המגדלית, שאר הנשים מתקרבות עוד אל הקבר ונכנסות אליו.

מרקוס מזכיר את נוכחותו של בחור לבוש לבן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5), ואילו לוקס מדבר על שני אנשים בלבוש מבהיק (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.4). מתי מדגיש בעיקר את המלאך המרגיע את הנשים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5).

סיפורים אלה משלימים זה את זה: הכותבים מבליטים את הדמות או הדמויות שהם רואים כמרכזיות בסצנה.

נקודה מס׳ 13 (✓✓✓□) המלאכים מכריזים לנשים על התחייה

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.6-7 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.6-7 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.5-8)

הערה

המלאכים מכריזים אז שהמשיח ישוע קם לתחייה ומבקשים מהנשים להזהיר את התלמידים.

הנשים עוזבות את הקבר בתערובת של יראה, תדהמה ושמחה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8).

מרקוס מדגיש במיוחד את מצב ההלם המיידי שלהן בצאתן מן המקום.

נקודה מס׳ 14 (□□□✓) פטרוס ויוחנן רצים אל הקבר

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.3-10 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.12)

הערה

לאחר ששמעו את עדותה של מרים המגדלית ושל שאר הנשים, פטרוס ויוחנן ממהרים אל הקבר. אולם היה עליהם לנהוג בזהירות כדי לא למשוך את תשומת לבן של הרשויות הדתיות, שנותרו עוינות לתלמידי ישוע.

במקום הם מגלים את התכריכים המונחים בקפידה, וכן את המטפחת המגולגלת והמונחת בנפרד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.6-7). לפיכך הקבר אינו נושא כל סימן של גניבה נמהרת או של חילול.

בהתבוננו בפרטים אלה, יוחנן נראה כמי שמתחיל לתפוס את מציאות התחייה, אף שעדיין אינו מבין במלואם את הכתובים הנוגעים לאירוע זה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.8-9).

נקודה מס׳ 15 (□□□✓) מרים המגדלית שבה אל הקבר לאחר פטרוס ויוחנן

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11)

הערה

לאחר עזיבת שני התלמידים, מרים נשארת לבדה ליד הקבר ובוכה.

הבהרה זו יסודית, שכן היא מראה שהסצנה שיוחנן מתאר כעת שונה מזו שסופרה קודם בסינופטיים.

מרים נמצאת כעת לבדה מול הקבר.

נקודה מס׳ 16 (□□□✓) מרים המגדלית רואה את שני המלאכים

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.12-13)

הערה

יוחנן מציין שמרים רואה אז שני מלאכים יושבים בקבר.

סצנה זו מסבירה מדוע מרים טרם דיברה על מלאכים ב־(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2): פשוט טרם ראתה אותם.

הבחנה כרונולוגית זו פותרת את עיקר הקושי שהעלו המבקרים.

נקודה מס׳ 17 (✓□✓✓) ההופעה הראשונה של המשיח ישוע שקם לתחייה

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.14-17)

הערה

המשיח ישוע מופיע אז למרים המגדלית.

יוחנן מרחיב בפגישה אישית זו, ואילו מרקוס מסכם אותה בקצרה.

מתי מזכיר גם הופעה לנשים בעודן עוזבות את הקבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9). ייתכן שישוע הופיע:

• תחילה למרים המגדלית לבדה;
• ואחר כך לשאר הנשים.

הבשורות מצמצמות לעיתים כמה אירועים סמוכים מבלי לפרט את כל המעברים הכרונולוגיים שביניהם.

כותבי העת העתיקה נהגו לעיתים קרובות לסכם כמה אירועים סמוכים מבלי לפרט את כל המעברים שביניהם. היה מקובל לצמצם רצף פעולות לסיפור תמציתי המתמקד בעובדות שנחשבו משמעותיות ביותר. הבשורות משתלבות בנוהג ספרותי זה. מכאן שיש לשחזר שלבי ביניים מסוימים מתוך כלל העדויות הקיימות ולא מתוך סיפור יחיד הנבחן בבידוד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30-31).

מטרתנו אפוא אינה לגלות אירועים נסתרים, אלא להציע קריאה מהורמנת של עדויות מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן על האירועים סביב תחיית המשיח ישוע.

הבנת סיפורים אלה מחייבת מעקב קפדני אחר תנועותיהם של העדים השונים. הקשיים הנראים לעין נובעים לעיתים קרובות מכך שכמה קבוצות פועלות בו־זמנית בפרק זמן קצר יחסית, ואילו כל מחבר בשורה בוחר למקד את סיפורו בדמויות מסוימות או בסצנות מסוימות.

סביר גם שהתלמידים והנשים נמנעו מלנוע בקבוצות גדולות מדי. לאחר מעצרו וצליבתו של ישוע, הרשויות הדתיות נותרו עוינות לתומכיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19). בהקשר זה היה הצנע כנראה אמצעי זהירות.

הבשורות אינן מכוונות למסור דיווח רצוף, דקה אחר דקה, של האירועים. כל כותב מסכם סצנות מסוימות ומדגיש את האלמנטים שהוא רואה כחיוניים להוכחתו. קריאה מבודדת של כל סיפור עלולה אפוא ליצור רושם של שוני, ואילו קריאה כוללת מאפשרת לעיתים קרובות לשחזר כרונולוגיה קוהרנטית והרמונית.

הנקודה החשובה ביותר נוגעת למסלולה של מרים המגדלית. לפי סיפורו של יוחנן, היא מבחינה שהאבן גוללה ועוזבת מיד את המקום כדי להזהיר את פטרוס ואת התלמיד האהוב, עוד לפני שראתה את המלאכים או שמעה את הכרזת התחייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1-2). עדותה הראשונית, אגב, אינה נוגעת לתחייה אלא להיעלמות לכאורה של הגופה: “לקחו את האדון מן הקבר” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2).

בינתיים שאר הנשים נשארות בקרבת הקבר. הן מתקרבות עוד אל הקבר, נכנסות אליו וקולטות את מסר המלאכים המכריזים שישוע קם לתחייה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5-7; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5-7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.3-8).

לאחר שקיבלו את עדותה של מרים המגדלית, פטרוס ויוחנן הולכים בתורם אל הקבר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.3-4). הם מבחינים בהיעדר הגופה וכן בסידור המסודר של התכריכים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.6-8). עם סיום תצפיותיהם הם שבים לירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.10).

מרים המגדלית שבה אז אל הקבר ונשארת לבדה ליד הקבר. ברגע זה היא רואה את המלאכים ואחר כך פוגשת את האדון שקם לתחייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-17). כך היא הופכת לאדם הראשון שהבשורות מציינות במפורש כמי שראה את המשיח שקם לתחייה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9).

לפי שחזור זה, נחצים כמה מעברים עוקבים:

• הנשים יוצאות מירושלים כדי ללכת אל הקבר;
• מרים המגדלית יוצאת במהירות להזהיר את התלמידים;
• שאר הנשים נשארות ליד הקבר;
• פטרוס ויוחנן הולכים אחר כך אל הקבר;
• מרים שבה עמם או זמן קצר אחריהם;
• פטרוס ויוחנן יוצאים שוב לירושלים;
• מרים נשארת לבדה ליד הקבר;
• האדון שקם לתחייה מופיע אליה.

רצף תנועות זה מסביר באופן טבעי מדוע עדים מסוימים משתתפים באירועים מסוימים ואילו אחרים אינם מזכירים אותם. סיפורי הבשורות נראים אז לא כסותרים אלא כמשלימים. כל כותב מתאר חלק מסוים של אירוע מורכב, הכולל כמה קבוצות אנשים, מעברים רבים ורצף מהיר של אירועים עשירים ברגש ובמשמעות רוחנית.

סיפורי התחייה שמוסרים מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן מציגים קוהרנטיות כוללת מרשימה, אף שכל מחבר בשורה מדגיש היבטים מסוימים של האירועים. הבשורות אינן מתיימרות לתת דיווח ממצה של כל העובדות שנצפו, אלא בוחרות את האלמנטים הרלוונטיים ביותר להוכחתן התיאולוגית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30-31; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). לפיכך יש לבחון סיפורים אלה כעדויות משלימות ולא כתיאורים מתחרים.

הקושי הראשון נוגע לביקורם של שמעון פטרוס והתלמיד האהוב בקבר. לוקס מספר שפטרוס הולך אל הקבר לאחר ששמע את עדות הנשים, אך אינו מזכיר את נוכחותו של יוחנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.12). יוחנן מצדו מציין שליווה את פטרוס במעבר זה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.3-8). הבדל זה אינו סתירה. הכותבים המקראיים משמיטים לעיתים קרובות דמויות מסוימות כשאינן חיוניות למטרה הנרדפת. כך מרקוס מזכיר בעשר הערים אחוז דיבוק אחד בלבד, ואילו מתי מזכיר שניים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 5.1-20; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 8.28). כמו כן, לוקס בוחר כאן למקד את תשומת לבו בפטרוס, הדמות הראשית של קבוצת השליחים, ואילו יוחנן מוסיף מידע משלים בציינו את נוכחותו שלו.

הקושי השני נוגע לפגישה בין מרים המגדלית לבין ישוע שקם לתחייה. סיפורו של יוחנן נראה כמציג את מרים לבדה ליד הקבר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18). אולם הבשורות הסינופטיות מציינות בבירור שכמה נשים נכחו בביקור הבוקר הזה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.1; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.10). ביניהן, בין היתר, מרים המגדלית, מרים אם יעקב ויוסי, שלומית ונשים נוספות שבאו מן הגליל.

ניתן להסביר הבדל זה בבחירה הספרותית של יוחנן למקד את תשומת לבו במרים המגדלית. היא תופסת אכן מקום מיוחד בין תלמידי ישוע. הבשורות מזכירות שנגאלה משבעה שדים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.2; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9) ושהייתה בין הנשים שתמכו חומרית בשירותו של ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.1-3). עדותה היא אפוא בעלת חשיבות מיוחדת במסורת הנוצרית הקדומה. לפיכך ייתכן שיוחנן הבליט במכוון את חוויתה האישית מבלי לשאוף להזכיר באופן שיטתי את שאר הנשים שנכחו.

הקושי השלישי נוגע למספר ההליכות והחזרות של מרים המגדלית בין הקבר לבין התלמידים. נראה שהסיפור היוחנני מבחין בין שתי הכרזות עוקבות. בשלב ראשון מרים מודיעה לפטרוס וליוחנן שהקבר ריק ושגופת ישוע נעלמה: “לקחו את האדון מן הקבר ואיננו יודעים איפה שמו אותו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2). ברגע זה אין לה עדיין כל ודאות בנוגע לתחייה.

בשלב שני, לאחר שראתה את המלאכים ופגשה את ישוע שקם לתחייה, היא שבה אל התלמידים עם מסר שונה לחלוטין: “ראיתי את האדון” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.18). עצם טבען של שתי הצהרות אלה מקשה למזגן להכרזה אחת. הראשונה מבטאת חוסר הבנה מול קבר ריק; השנייה היא עדות ישירה לתחייה.

אם מתי מספר רק על הכרזה אחת של הנשים לתלמידים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8-10), ניתן להסביר זאת במטרתו הסיפורית. המידע הראשון שמסרה מרים המגדלית אינו תורם דבר על התחייה עצמה. לפיכך מתי כנראה בוחר לשמור רק את ההכרזה החיונית להוכחתו, זו הנוגעת לניצחון המשיח על המוות.

לפי השערה זו, המלאכים נגלו לנשים אך לא לשליחים. פטרוס ויוחנן רק קובעים את מצב הקבר ואת התכריכים המונחים בו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.5-7), ואילו המלאכים מופיעים לנשים כדי להודיע להן שישוע קם לתחייה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5-7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.4-8). הבחנה זו מסבירה מדוע אף אחד משני השליחים אינו מספר שראה את שליחי השמים בביקורו.

אנו מקבלים אפוא את ההשערה שלפיה מרים המגדלית הייתה האדם הראשון שראה את האדון שקם לתחייה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9), מבלי שהייתה בהכרח מבודדת משאר קבוצת הנשים. תפקידה מודגש במיוחד בידי כותבי הבשורות בשל ערך עדותה וקרבתה לישוע.

באופן כללי יותר, הבשורות מראות שכל כותב בוחר את הפרטים שהוא רואה כמועילים למטרתו. היעדר מידע בסיפור אחד אינו מעיד בהכרח על אי־קיומו, אלא משקף לעיתים קרובות בחירה עריכתית. לכן קריאה מהורמנת של ארבע העדויות מאפשרת להבין טוב יותר את רצף האירועים ולהבליט את השלמתן העמוקה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.25).