מאמר זה בוחן את תחייתו של ישוע ואת השפעתה התיאולוגית, דן בניבואות ובתגובות העדים, וכן באמצעים שנקטו הרשויות היהודיות כדי להבטיח את הקבר. סיפורי הבשורות ואחידותם נותחו כדי להדגיש את חשיבותו של אירוע מרכזי זה בנצרות.
ניתן לעיין ב:
ב-3 באפריל שנת 33 לספירה התרחש אירוע יוצא דופן: תחייתו של ישוע, בהתאם לניבואותיו הקודמות. העדים הראשונים לאירוע זה היו בתחילה נבוכים, והתקשו להבין את משמעות מה שראו.
במחקר זה ננתח את הטקסטים השונים הנוגעים לתחייה זו, בתשומת לב מיוחדת להתראות הרבות שנתן ישוע לתלמידיו. חשוב לציין שהם היו במצב של הכחשה, ולא היו מסוגלים להעלות על דעתם את מות מורם.
התחייה עשויה להיראות יוצאת דופן עד כדי כך שיש הרואים אותה כבלתי אפשרית. אולם שפע של עדים מאשר את אמיתות העובדות המסופרות. כיצד יכול אדם למות ולשוב לחיים לאחר כמה ימים?
פרשת אלעזר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.1-44) מתועדת היטב. אירוע זה משך את תשומת לבם של תושבים רבים בירושלים וגרם למחלוקות שונות. אולם עדי הראייה, ובהם , אישרו שאיש זה, אחיהן, חי כעת ונוטל חלק בפעילויות יומיומיות כגון אכילה ושתייה.
יתר על כן, עדויות אחדות מספרות את סיפורו של בן האלמנה מן , סמוך לנצרת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.11-17), וכן את סיפורה של בת ראש בכפר נחום, יאיר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 5.22, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.41).
המורה גם ניבא פעמים רבות את מותו ואת תחייתו. אולם התלמידים לא הבינו ניבואות אלה, או שאולי פשוט סירבו להאמין להן.
ברור שמתי מתייחס לזיכרון משמעותי במיוחד, שהובן במלואו רק לאחר האירועים שהוזכרו. אולם בשעה שהמשיח ישוע אמר דברים אלה, לא הוא ולא שאר התלמידים תפסו את חשיבותם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.21, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.31, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.22, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.19).
בעוד שהתלמידים התקשו להבין את משמעות הדברים האלה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.17-19), נראה שהרשויות הדתיות לא נתקלו באותם קשיים.
אכן, ביום שלאחר הצליבה, כלומר לפי הניתוח שלנו ב-2 באפריל שנת 33 לספירה, ביום , הלכו בבוקר השכם , חברי , אל הנציב הרומי פונטיוס פילטוס כדי לבקש ממנו להציב שמירה על הקבר.
לפי ניתוחו של מתי, סביר שראש הכהנים באותה עת היה הכהן הגדול קיפא. השערה זו מתקבלת על הדעת, משום שרק אישיות יהודית הייתה בעלת הסמכות הדרושה כדי להיפגש עם הנציב הרומי.
פריקופה PER363: ביקורם של אצל פילטוס
אין ספק שאנשים אלה פירשו נכון את דברי המשיח ישוע, דבר המראה גם כן שדבריו לא הופנו אך ורק אל התלמידים.
לאיזה אירוע מתכוונים החיילים האלה? הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11 מזכיר את מרים המגדלית ואת מרים האחרת, אם יעקב ויוסף, שבאו אל הקבר והלכו ממנו באותו רגע. הן הכירו את המקום משום שהלכו אחרי יוסף וניקודמוס בערב יום חמישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.56).
החיילים, עדי האירועים האלה, הלכו לירושלים בבוקר יום ראשון כדי לראות את ולא את הממונה עליהם, פונטיוס פילטוס, מתוך חשש גלוי מתגובתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.14). הם ידעו את האמת, אך שיקרו תמורת כסף. יהודים רבים בחרו להאמין למה שנראה להם הכי הגיוני: התלמידים גנבו כביכול את גופת מורם כדי להונות את כולם!
תחייה הייתה מאשרת את תורתו של נביא זה ומביכה את . קיפא ועמיתיו הצליחו כך לשמור על השליטה במצב. חשוב לציין שהם נשארים איתנים בהגיונם ובאסטרטגיה שלהם, בלי לפקפק במעשיהם, ומבקשים דווקא להתאים את העובדות כדי לאשר את פירושם.
חשוב לציין שישוע המשיח התגלה לתלמידיו בצניעות לאחר תחייתו. מדוע לא בחר להופיע ברחבת בית המקדש, שם יכלו כולם לזהות את נוכחותו? מצב כזה היה עשוי לעורר תגובות בקרב האוכלוסייה.
אולם נראה שכוונתו של המורה לא הייתה לעורר מהפכה עממית. פעולה כזו הייתה מביאה להתערבות רומית ולאבדות רבות בנפש. אכן, לפי הניתוח שלנו, פונטיוס פילטוס לא היה מהסס לדכא הפגנה זו, שנתפסה בעיניו כמרד, בשפיכות דמים.
נבחן כיצד מראהו של המשיח ישוע המוקם לתחייה היה שונה כל כך ממראהו לפני מותו, עד שתלמידיו לא הכירו אותו, מה שהיה גורם לבלבול רב בהופעה פומבית גדולה.
המשיח ישוע הופיע חי כמה פעמים לקרוביו במשך 40 יום. כך, לפי מסקנותינו השונות, תלמידים רבים היו עדים למציאותה של תחייה זו בין 3 באפריל ל-13 במאי שנת 33 לספירה.
בחיבורו השני מציג לוקס בקצרה את ארבעים ימי נוכחותו של המורה, מתחייתו ועד עלייתו השמימה.
בנאומו ב-22 במאי שנת 33 לספירה עוסק פטרוס ישירות בנושאי הצליבה והתחייה. עבור כל הקהל, שהורכב מכ-3000 עדים, אירועים אלה היו מציאות היסטורית. נבחן עתה בפירוט את הטקסטים המזכירים תחייה זו, ונשתדל להשיב על השאלות הרבות שאירוע זה מעורר.
ראשית, ראוי לציין שהתלמידים מתקשים לזהות את ישוע לאחר תחייתו.
מרים המגדלית הייתה הראשונה שפגשה את ישוע המוקם לתחייה. יוחנן מציין ש“לא ידעה כי הוא הוא”. קושי זה לזהות את מורם חוזר על עצמו בכל אחת מהופעותיו.
אין שום סתירה בין סיפורו של מרקוס, המציין ש“נראה בדמות אחרת”, לבין סיפורו של לוקס, המדגיש ש“עיניהם נעצרו מלהכירו”. למעשה שני הסיפורים משלימים זה את זה. התלמידים לא יכלו לזהות את המורה בגלל השינוי במראהו.
המשיח ישוע צריך להוכיח לתלמידיו המבוהלים שהוא אכן הוא עצמו. יש להזכיר שכמה שבועות קודם לכן היו עדים להקמתו של אלעזר.
התלמידים, הקרובים לישוע, מופתעים ואינם מכירים את מורם המוקם לתחייה. כעבור שבועיים, ליד , הם עדיין מפקפקים נוכח האירוע המפתיע הזה.
התלמידים משוכנעים מתורת המורה. ניתן להסיק שמראהו של ישוע המוקם לתחייה השתנה עד כדי כך שקרוביו כבר לא יכלו לזהותו בבירור.
יתר על כן, התחייה אינה אירוע שכיח. תופעה כזו עשויה להפתיע, ואף לערער, את המאמינים המסורים ביותר.
הפצעים שנגרמו מהשוט, מכתר הקוצים, מהמסמרים או מהחנית נראים כעת כמעט מחלימים אחרי שלושה ימים בלבד. אף שחלק מהסימנים נותרו, גופו נמצא במצב של החלמה.
עם התלמידים, ורעו, הוא נעלם לפתע. אחר כך הוא מופיע בין השליחים שנאספו בבית מרים בירושלים. נציין שהם לא הבחינו בפצעים גלויים או בצלקות, שכן היו מציינים זאת.
גופו המחודש של המשיח ישוע אינו כפוף לאותם אילוצים פיזיים. לוקס, כרופא, מדגיש נקודה זו, משום שהתופעה עולה על הבנתו, כפי שהיא עולה על הבנתנו כיום.
עיינו בנוסח NEG של הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.17-18.
המשיח ישוע מבקש ממרים המגדלית שלא תיגע בו, ומסביר: “כי ”.
אם נפרש שהוא מתייחס כאן לעלייה השמימה, שתתרחש רק בעוד כ-40 יום, נבחין בפער לעומת הטקסט של לוקס שבא אחריו.
מדוע המשיח ישוע מבקש ממרים המגדלית שלא תיגע בו, בעוד שהוא מורה לתלמידים את ההפך? הביטוי של יוחנן “אל תיגע בי”, מן התרגום (NEG), מתורגם בתרגום (S21) כך: “”.
למילה “Haptomai” (מספר סטרונג 680) שבה משתמש יוחנן יש כמה משמעויות: אל תיגעו בי (אל תגשו אותי) או אל תעכבו אותי. היא יכולה גם לציין להיאחז או להידבק. הפירוש הסביר ביותר: אל תאחז בי כך כדי לעכב אותי בקשרים רגשיים.
המשיח ישוע אינו מיועד להמשיך את שירותו הארצי, כפי שמרים המגדלית אולי הייתה רוצה באותו רגע. מלאכתו הושלמה. הוא מראה בעצם נוכחותו שהכול נשלם. הוא שב אל אביו.
המילה שבה משתמש לוקס שונה: “Pselaphao” (מספר סטרונג 5584), שפירושה לגעת או למשש. זו פעולה פיזית בלבד.
לפיכך אין סתירות בין שני הטקסטים האלה. גישתה של מרים המגדלית פשוט שונה מזו של התלמידים.
לאחר תחייתו, המשיח ישוע כבר לא חי ברציפות עם תלמידיו, כפי שחי בשירותו הציבורי שנמשך כשלוש שנים וחצי. סיפורי הבשורות מראים להפך שהוא הופיע מדי פעם, ולעתים באופן בלתי צפוי, לעדים שונים: למרים המגדלית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.14-18), לנשים ששבו מהקבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9-10), לתלמידים בעמאוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35), לשליחים שנאספו בירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19-23), ואחר כך שוב בנוכחות תומא (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-29). הוא התגלה גם על שפת , שם התרחש מעשה הדיג הניסי השני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.1-14). השליח פאולוס מוסיף שהוא הופיע ליותר מחמש מאות אחים בבת אחת, וכן ליעקב (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.5-7).
מטרתן העיקרית של הופעות אלה הייתה לאשר את המציאות הגופנית של תחייתו ולהכין את התלמידים לשליחותם העתידית. ישוע המשיך ללמד אותם את הדברים הנוגעים למלכות אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.3), פתח את לבם להבין את הכתובים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.44-45) והודיע להם על בואה הקרוב של רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.4-5). תקופה זו אפשרה גם לחזק את אמונתם לאחר הטראומה של הצליבה ולהפוך תלמידים פוחדים עדיין לעדים עתידיים של התחייה.
הבשורות מראות גם שהמשיח ישוע לא היה איתם כל העת במשך ארבעים הימים האלה. הופעותיו נראות מרוחקות ומוגבלות בזמן. הוא הופיע לפתע ונעלם שוב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.31). דרך פעולה זו מדגישה את המעבר בין שירותו הארצי להאדרתו העתידית.
אולם הכתובים מוסרים מעט מידע על פעילותו בין הופעות אלה. סביר שתקופה זו הוקדשה ללימוד התלמידים, להכנתם הרוחנית ולחיזוק אמונתם בהדרגה. כמו בשירותו הציבורי, ייתכן גם שהקדיש זמן לתפילה ולשיתוף עם אביו, אף שהטקסטים אינם מוסרים פרטים מפורשים בנושא.
המקרא משאיר במכוון מרחב של שתיקה בנוגע לארבעים הימים האלה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.3). מחברי המקרא אינם מבקשים לספר כל אירוע, אלא להעביר את העיקר: המשיח ישוע קם באמת לתחייה, התגלה לעדים רבים, ואחר כך עלה השמימה לאחר שהפקיד בידי תלמידיו את שליחותם העולמית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.18-20; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.9-11).
אנו מגיעים עתה לסוף תקופת 40 הימים שציין לוקס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.3).
לוקס אינו מדבר על הופעה פתאומית, אלא אומר בפשטות: “בהיותו איתם”. נראה אפוא שהמשיח ישוע היה באירוע זה עם תלמידיו על .
מן הקטע הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-49 אנו רואים שלוקס מקבץ כמה הופעות וכמה שיחות של המשיח ישוע עם תלמידיו כדי להגיע ישירות לעלייה השמימה. יש לנו הרושם שהמשיח ישוע חי עם תלמידיו.
ברגע מסוים יחליט לצאת לבית עניה בלוויית תלמידיו. נראה שמסע זה נעשה בדיסקרטיות מרבית, שכן איש אחר אינו מצטרף לשיירה.
מצד אחר, הדיסקרטיות הזאת מוסברת גם באקלים הרדיפות ששרר בירושלים לאחר צליבת המורה.
לוקס אינו מוסר בבשורתו שום פרט; הוא מציין רק את האירוע המתרחש בעת שהמשיח ישוע בירך את תלמידיו והם השתחוו לו. לאחר מכן ישובו לירושלים מלאי שמחה גדולה.
עד כמה שזה מפתיע, מתי, מרקוס ויוחנן אינם מוסרים פרטים על עובדה יוצאת דופן זו.
בשורת מתי: מתי אינו מזכיר במפורש את עלייתו של ישוע השמימה. הבשורה מסתיימת בשליחות הגדולה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.16-20), שבה נותן ישוע לתלמידים את הוראותיו האחרונות, אך הוא אינו מדבר על עלייתו השמימה.
בשורת מרקוס: הנוסח העתיק ביותר של בשורת מרקוס אינו כולל את סיפור העלייה השמימה. עם זאת, בפסוקים הנוספים שהתווספו מאוחר יותר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.19-20) מוזכר שישוע נלקח השמימה וישב לימין אלוהים.
בשורת יוחנן: יוחנן אינו מתאר ישירות את עלייתו של ישוע השמימה. עם זאת, המשיח ישוע מרמז כמה פעמים על שובו אל האב בנאומים שנשא לפני תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.17).
לפיכך, לפי מעשי השליחים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.9-11) ובשורת לוקס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.50-53), המשיח ישוע עלה השמימה ארבעים יום לאחר תחייתו. להלן סיכום של מה שהבשורות אומרות לנו:
מקום: העלייה השמימה התרחשה על , סמוך לירושלים.
עדים: השליחים היו נוכחים והיו עדים לאירוע זה.
הבטחת רוח הקודש: לפני שעלה, הבטיח המשיח ישוע את בואה של רוח הקודש כדי להדריך ולחזק את התלמידים.
הוראות אחרונות: המשיח ישוע נתן הוראות לשליחיו, וביקש מהם להעיד על חייו ועל תורתו “עד קצה הארץ”.
העלייה: המשיח ישוע הורם, וענן הסתיר אותו מעיני השליחים.
מלאכים: שני אנשים לבושים (המתפרשים לעתים קרובות כמלאכים) הופיעו והרגיעו את השליחים באומרם שישוע ישוב באותה דרך שבה עלה השמימה.
למעשה, אירוע העלייה השמימה מסופר רק על ידי לוקס, הן בבשורתו הן בספרו מעשי השליחים.
העלייה השמימה מסמלת את האדרתו של המשיח ישוע ומציינת את שובו אל אלוהים האב. זהו גם רגע מפתח, משום שהוא מכין את בואה של רוח הקודש בחג השבועות, שהנוצרים חוגגים אותו כראשית הרשמית של הכנסייה.
התחייה היא האישור האלוהי לכך שמלאכתו של המשיח ישוע הושלמה במלואה. לכן היא אינה דומה לזו של הילד מהכפר נאין או של אלעזר. המורה אינו מיועד עוד להמשיך בחיים ארציים, אלא להראות ששליחותו הושלמה במלואה. הוא ניצח את המוות.
לכל העדים הנאמנים האלה, הפיתוי היה למצוא שוב את אדונם כפי שהיה לפני כן. הם היו שמחים לחיות מחדש את הרגעים הנפלאים של החברותא שחוו כשבישרו את הבשורה באזור כפר נחום.
שלב זה הסתיים כעת, ועתיד חדש נפתח לפניהם עם מנחם אחר, רוח הקודש. בימים אלה מעביר המשיח ישוע את השרביט לצוות חדש זה.
דבר לא הסתיים, הכול מתחיל.
סיפורי תחייתו של המשיח ישוע הם מן הקטעים המורכבים ביותר בבשורות. כל מחבר בוחר פרטים מסוימים לפי מטרתו התיאולוגית והסיפורית, בלי לשאוף לתת כרונולוגיה ממצה דקה אחר דקה. קריאה מבודדת עלולה אפוא ליצור רושם של סתירה. לעומת זאת, כשכל הטקסטים מוצבים בסדר קוהרנטי, הסיפורים הופכים משלימים.
מטרת מחקר זה היא להציע שחזור כרונולוגי סביר של אירועי בוקר התחייה.
אחרי המנוחה השבועית של , כמה נשים מכינות בשמים כדי להשלים את טיפול ההלוויה בגופו של ישוע.
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.55-56)
הסינופטיים מדגישים הכנה זו, ואילו יוחנן מזכיר שניקודמוס כבר הביא כמות גדולה של בשמים בעת הקבורה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39-40). הנשים אינן באות אפוא בהכרח כדי לבצע קבורה ראשונה מלאה, אלא כנראה כדי להשלים או לכבד קבורה שנעשתה בחופזה לפני .
הנשים עוזבות את ירושלים לפני שהשמש זרחה במלואה.
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.1)
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1)
הביטויים שבהם נעשה שימוש אינם סותרים:
יוחנן מתמקד בעיקר במרים המגדלית, ואילו הסינופטיים מזכירים כמה נשים.
מתי מספר על אירוע מרשים:
“והנה רעש גדול היה, כי ירד מן השמים, בא וגלל את האבן וישב עליה” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2).
טקסט זה אינו אומר במפורש שהנשים היו עדות לסצנה זו. ייתכן שמתי פשוט מספר על אירוע שקרה לפני הגעתן.
מרקוס, לוקס ויוחנן מתארים את הנשים מגלות את האבן שכבר גולגלה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.4); (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.2); (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1).
חיילים מתמלאים אימה:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.4)
אחר כך הם עוזבים כנראה את המקום לפני שהנשים נכנסות אל הקבר.
יוחנן מתאר כאן תגובה מהירה מאוד של מרים:
“ותרץ אל שמעון פטרוס ואל התלמיד האחר” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2).
למראה הקבר הפתוח מסיקה מרים מיד שהגופה הועברה:
“לקחו את האדון מן הקבר” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2).
בשלב זה:
יוחנן עוקב במיוחד אחר דרכה האישית של מרים המגדלית, ואילו הסינופטיים מתעניינים יותר בקבוצת הנשים שנשארה במקום.
בעוד מרים הולכת להודיע לתלמידים, שאר הנשים נשארות ליד הקבר.
הן נכנסות אז אל הקבר:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.3-4)
מרקוס מדבר על:
“בחור לבוש גלימה לבנה”.
לוקס מזכיר:
“שני אנשים בבגדים מבהיקים”.
מתי מזכיר:
“”.
תיאורים אלה משלימים:
אותה תופעה קיימת גם בסיפורי בשורה אחרים.
הנשים מקבלות אז את המסר המרכזי:
“אינו פה כי קם” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.6).
ראו גם:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.6-7)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.5-7)
המלאכים מבקשים מהנשים ללכת ולהודיע לתלמידים.
התגובות רבות:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8)
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.9)
מרקוס מדגיש במיוחד את מצב ההלם שלהן:
“ולא אמרו דבר לאיש כי יראו” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8).
משפט זה אינו אומר שהן שתקו לצמיתות, שכן הבשורות האחרות מבהירות שהן בישרו אחר כך את הבשורה לתלמידים. מרקוס מתאר פשוט את תגובתן המיידית בעת עזיבת המקום.
לאחר עדותה של מרים המגדלית:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2)
פטרוס ויוחנן ממהרים אל הקבר:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.3-10)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.12)
הם מגלים:
יוחנן מדגיש שהקבר אינו נראה כזירת גניבה נמהרת.
לאחר שפטרוס ויוחנן הלכו, נשארת מרים לבדה ליד הקבר:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11)
רק עכשיו היא רואה שני מלאכים:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.12-13)
הדבר מאשר שכנראה לא נכחה בבשורת המלאכים הקודמת שתוארה אצל הסינופטיים.
מרים מסתובבת ורואה את ישוע בלי להכיר אותו מיד:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.14-16)
הופעה אישית זו מסבירה מדוע יוחנן נותן מקום כה חשוב לעדותה של מרים.
מרקוס מזכיר אף הוא הופעה זו:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9)
מתי מספר אחר כך על הופעה לנשים האחרות:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9-10)
ישוע מבקש מהן גם להודיע לתלמידים.
ייתכן שהופעה זו התרחשה בעת שובן לירושלים.
החיילים הולכים להודיע לראשי הכהנים:
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11-15)
אז מפברקת גרסה רשמית:
התלמידים גנבו כביכול את הגופה בעוד השומרים ישנים.
מתי משיב כך על האשמה שכבר הסתובבה בקרב יהודים אחדים.
מאוחר יותר באותו יום:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35)
(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.12-13)
שני תלמידים עוזבים את ירושלים לעמאוס.
ישוע מסביר להם את הכתובים בלי שיכירו אותו מיד.
באותו ערב:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49)
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19-23)
תומא נעדר:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.24-25)
שמונה ימים אחר כך מופיע ישוע שוב, ותומא נוכח:
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-29)
סיפורי התחייה אינם מציגים סתירות בלתי ניתנות ליישוב, אלא עדויות משלימות מעדים רבים ומנקודות מבט שונות.
הקושי נובע בעיקר מכך ש:
הרמוניזציה כרונולוגית קוהרנטית מאפשרת להסביר באופן טבעי:
אנו מציינים שתחייתו של המשיח ישוע שונה מזו של אלעזר, למשל. האחרון שב לחיים בלי שום שינוי.
לא כך המורה, אשר אף ששב לחיים היה שונה. תגובת העדים הרבים מאשרת זאת. הוא אכל לפחות שלוש פעמים עם חבריו, אך היה לו כוח להיעלם ולהופיע שוב במקום אחר.
פצעיו הקשים אינם אלא צלקות, שלושה ימים בלבד אחר כך. הוא מדבר ומסביר נקודות מסוימות, התלמידים יכולים לגעת בו, אך הוא אינו חי עוד איתם.
המציאות פשוטה, אך קשה לקבלה בעיני התלמידים האלה. המשיח ישוע אינו מיועד לחיות שוב איתם. הזמן המבורך הזה תם.
מצב זה במשך 40 הימים האלה הוא העברת סמכות. תחייתו של המורה היא הכרזת ניצחונו. כשם שהאכיל את ההמון כמעט בלא כלום, כך גם הם ישביעו עתה המונים גדולים עוד יותר בעדותם בלבד.
המשיח ישוע רק עובר, הוא שב אל האב, המשימה הושלמה סוף סוף וההמשך מוכן.
