שתי משיחותיו של ישוע המשיח

לפי לוקס, שמעון, איש פרוש, מזמין את ישוע לסעוד בביתו (PER117 : ישוע המשיח אצל הפרוש). ישוע מקבל את ההזמנה והולך אליו. אישה הידועה באורח חייה המופקר שומעת שישוע מסב בבית הפרוש ונכנסת בשקט.

בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.36-39 מסופר אפוא שפרוש הזמין את ישוע לאכול עמו. ישוע נכנס לבית הפרוש והסב לשולחן. אישה חוטאת מן העיר שמעה שהוא מסב בבית הפרוש. היא הביאה כלי מלא בושם ועמדה מאחורי ישוע, ליד רגליו. היא בכתה, הרטיבה את רגליו בדמעותיה, ניגבה אותן בשערה, נשקה להן ויצקה עליהן את הבושם. הפרוש שהזמין את ישוע ראה זאת וחשב בלבו:

נראה ששמעון אינו מופתע מנוכחות האישה. סעודות מסוג זה נערכו לעיתים קרובות בחצר פנימית שהייתה נגישה לכול. המנהג היה שבאירוח כזה יכלו אנשים מבחוץ לצפות באישים הנוכחים. המפתיע כאן הוא מעשה האישה. היא רוחצת את רגלי ישוע בדמעותיה, מנגבת אותן בשערה ואז יוצקת עליהן בושם. מעשיה נראים בלתי הולמים, במיוחד בהתחשב במוניטין שלה.

ישוע ושאר האורחים אכלו בהסבה, ולכן הוא לא הבחין באישה כשנכנסה. שמעון הפרוש, שצפה במעמד, חושב שאילו היה ישוע נביא היה יודע מי האישה הזאת. אישה חוטאת פירושה זונה, ונראה ששמעון יודע מה אומרים עליה.

במצב הזה מתנגשים שני עולמות: עולמו של שמעון, המאופיין בתרבות, בשפע, בהצלחה ובחיים מכובדים ומופתיים, ועולמה של האישה הזאת, זונה ענייה, מושמצת ודחויה. ישוע נדרש להגיב, כי בעיני שמעון היה עליו לדחות אותה.

כל המסובים מבינים את המצב ומפנים את מבטם אל ישוע. אנו מכירים את המשך הסיפור ואת התערבותו של ישוע למען האישה הזאת. בניגוד לציפיות, ישוע משבח אותה. לא עברה הוא החשוב, אלא מעשיה בהווה לעיני כול.

עמדת ישוע המשיח כלפי האישה נראית מהפכנית.

המצב מזכיר אישה אחרת, שנתפסה בשעת ניאוף (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.2-11), בעוד הגבר שהיה מעורב לא הוטרד כלל. דבריו הנדיבים של ישוע למען החוטאת הזאת זכורים עד היום. כפי שנאמר:

והוא מוסיף:

היא השיבה:

יחסו של ישוע המשיח לאישה הוא אפוא מהפכני בהשוואה לתפיסות תקופתו. באותה עת בישראל הוגבלה האישה למטלות מעשיות בבית המשפחה. לא הותר לה להשתתף בדיונים שהחברה ייחדה לגברים בלבד.

אפילו במקדש בירושלים היא נדרשה להישאר ברחבה שנקראה עזרת הנשים! גבר לא שוחח בפומבי עם אישה. מצב זה עשוי להפתיע אותנו במאה העשרים ואחת, אך אנו מוצאים עקרונות דומים בתולדות ארצנו, שבה נפוצה האגדה שלאישה אין נשמה, ורבים אף קיבלו אותה!

מקור הרעיון בקטע מתוך תולדות הפרנקים של גרגוריוס מטור. הוא מספר שבמהלך ועידת מקון בשנת 585 אמר בישוף שאי אפשר לכנות אישה בשם ״אדם״ (homo בלטינית). לאחר מכן הובן הדבר בטעות כשאלה על נשמתן של נשים. למעשה היה זה דיון לשוני, לא פילוסופי. חשוב לציין שהכנסייה מעולם לא שללה את קיומה של נשמה אצל נשים. נשים הוטבלו בדיוק כמו גברים מראשית הנצרות.

ישוע המשיח היה אפוא חלוץ חשוב במעמד האישה, והגן על העיקרון שנקבע בבְּרֵאשִׁית 1.27. לפי הכתוב שם, אלוהים ברא את האיש ואת האישה בצלמו:

פסוק זה מציין שהאיש והאישה כאחד נבראו בצלם אלוהים, ולכן יש להם כבוד שווה כבני אדם. הדבר הובן כמלמד שכל בני האדם, ללא תלות במינם, משקפים את צלם אלוהים.

חיוני שלא לבלבל בין האירועים הקודמים לאלה הנוגעים למרים מבית עניה, אחותם של מרתא ואלעזר (יחידת הסיפור PER277 : מרים מושחת את ישוע המשיח). לפי הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3-4 והַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13, במהלך סעודה בבית שמעון המצורע בבית עניה, נכנסה אישה בעוד ישוע מסב לשולחן, ובידה כלי בהט המכיל בושם נרד טהור יקר מאוד. היא שברה את הכלי ויצקה את הבושם על ראש ישוע המשיח, ועוררה את זעמם של כמה מן המסובים.

המעמד הזה עם מרים מבית עניה מתואר אצל מתי, מרקוס ויוחנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.2-8). יש בו דמיון מסוים לאירוע עם האישה החוטאת, במיוחד משום שגם הפרוש בסיפור ההוא נקרא שמעון, שם נפוץ באותה תקופה. ישוע המשיח חולל ניסים רבים, נשא דברים רבים ונענה להזמנות רבות, ולכן אין זה מפתיע שהתרחשו מעמדים דומים.

לוקס כבר הזכיר את אירוע האישה החוטאת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.36-39), ולכן לא ראה צורך לספר את מעשה מרים מבית עניה, שהיה יוצר שתי דוגמאות דומות מדי. לכן אנו יכולים לקבוע שמרים מבית עניה לא הייתה אישה מופקרת במובן שהתכוון אליו שמעון הפרוש.

פרט מפתיע הוא שלא מתי ולא מרקוס מזכירים את שמה של מרים מבית עניה. יוחנן מגלה אותו מאוחר יותר, כעבור יותר משלושים שנה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.3). יש לזכור את תקופת הרדיפות שבאה אחרי הצליבה. מחברי שתי הבשורות הראשונות, מתי ומרקוס, נמנעו מלחשוף מידע שעלול היה לפגוע בעמיתיהם ובחבריהם המסורים.

מכאן אנו מסיקים שחשיפת שמו של שמעון המצורע בידי הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13 והַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3 מרמזת שכבר מת. לפי מסקנותינו מדובר בשנת 46. כאשר יוחנן כותב את חיבורו כעבור כמה עשורים, כל האנשים המוזכרים כבר אינם בחיים.

לפיכך, מחברי שתי הבשורות הראשונות, מתי ומרקוס, נקטו זהירות כשציינו עובדות מסוימות, כדי לא לסכן את המשתתפים שעודם היו בחיים בזמן כתיבת חיבוריהם.

השאלה מתי התרחש האירוע — שישה ימים לפני הפסח, כפי שמציין הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1, או יומיים לפניו, כפי שטוען הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-3 — דורשת עיון מעמיק.

בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1-3 מסופר ששישה ימים לפני הפסח הגיע ישוע לבית עניה, שבה היה אלעזר, שאותו הקים מן המתים. שם ערכו לו סעודה; מרתא שירתה, ואלעזר היה בין המסובים עמו. מרים לקחה חצי ליטר של בושם נרד טהור ויקר מאוד, יצקה אותו על רגלי ישוע וניגבה אותן בשערה; הבית התמלא בריח הבושם.

בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-3 נאמר שחג הפסח וחג המצות עתידים לחול כעבור יומיים. ראשי הכוהנים ומומחי התורה חיפשו דרך לתפוס את ישוע במרמה ולהמיתו. כשישוע היה בבית עניה, בבית שמעון המצורע, נכנסה אישה בעודו מסב לשולחן. היא אחזה בכלי שהכיל בושם נרד טהור ויקר מאוד, שברה אותו ויצקה את הבושם על ראש ישוע.

י״ד בניסן מתחיל ביום חמישי בערב ונמשך ביום שישי. מכאן שיוחנן מדבר על יום שישי או שבת, ומרקוס על יום שלישי או רביעי. בלי לדון כאן בשאלת היום המדויק, ובהחלת אותו עיקרון על שני המחברים, אנו מוצאים הבדל של ארבעה ימים.

בניתוח הכתובים אנו רואים שיוחנן מציין את התאריך ביחס לסעודה אצל שמעון, ואילו מרקוס מזכיר את החלטת הפרושים — הצג את ההגדרה של INF002 להמית את ישוע. אזכור הסעודה לאחר מכן יוצר רושם שהיא התקיימה בעת ההחלטה הזאת, אך נראה שרושם זה מוטעה.

מרקוס אינו נצמד כנראה לסדר הזמנים של האירועים, אלא מעדיף לקבץ נושאים דומים. הוא מארגן את דבריו כדי להשיג את מטרתו. כך הוא עושה בקטע שבין הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 2.1 להַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.5, שבו קיבץ חמישה אירועים המציגים את העימות בין ישוע לרשויות הדת. כך גם בקטע שבין הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 11.27 להַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 12.37, שבו הוא מספר על חמישה ויכוחים נוספים במקדש בירושלים.

הדבר מביא אותנו לייחס משקל רב יותר למידע של יוחנן ולקבוע שאינו סותר את דברי מרקוס.

כעת נשווה את שלושת הסיפורים על אותו אירוע, כפי שנמסרו בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13, בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3-9 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1-3.

בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13 נמצא ישוע המשיח בבית עניה, בבית שמעון המצורע. אישה מתקרבת אליו כשבידה כלי מלא בושם יקר ערך, ויוצקת אותו על ראשו בעודו מסב לשולחן. התלמידים כועסים על מה שבעיניהם הוא בזבוז, וטוענים שאפשר היה למכור את הבושם במחיר גבוה ולתת את הכסף לעניים. ישוע המשיח, המכיר את המצב, מגן על האישה ואומר שעשתה לו מעשה טוב.

בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3-9 הסיפור דומה. ישוע המשיח נמצא בבית עניה, בבית שמעון המצורע, ואישה נכנסת בעודו מסב לשולחן. היא מחזיקה כלי מלא בושם נרד טהור ויקר מאוד, שוברת אותו ויוצקת את הבושם על ראש ישוע המשיח. אחדים מביעים כעס ואומרים שאפשר היה למכור את הבושם ביותר משלוש מאות מטבעות כסף ולתת את הכסף לעניים. ישוע מגן על האישה ואומר שעשתה לו מעשה טוב.

בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1-8 מגיע ישוע המשיח לבית עניה שישה ימים לפני הפסח. שם נמצא אלעזר, שאותו הקים מן המתים. עורכים לו סעודה; מרתא משרתת ואלעזר הוא בין המסובים עמו. מרים לוקחת חצי ליטר של בושם נרד טהור ויקר מאוד, יוצקת אותו על רגלי ישוע המשיח ומנגבת אותן בשערה. הבית מתמלא בריח הבושם. יהודה איש קריות, שעתיד להסגיר את ישוע המשיח, מותח ביקורת על המעשה ואומר שאפשר היה למכור את הבושם בשלוש מאות מטבעות כסף ולתת אותם לעניים. ישוע המשיח מגן על מרים ואומר שהיא שמרה את הבושם ליום קבורתו.

שלושת הסיפורים מתרחשים בבית עניה, אצל שמעון, שהיה בעבר מצורע וככל הנראה נרפא בידי ישוע. יוחנן אינו מציין את שמו, כנראה משום שכבר היה מוכר לידידיו. בדרך כלל הוא מוסיף מידע במקום לחזור על מה שכבר נכתב.

שלושת המחברים מתארים באותו אופן את המעמד: אישה יוצקת בושם יקר על ראש ישוע המשיח, או על רגליו. בכל שלושת הכתבים נמתחת ביקורת על המעשה, כי הכסף שהוצא יכול היה לעזור לעניים. מרקוס ויוחנן מעריכים את המחיר בשלוש מאות מטבעות כסף, ויוחנן מציין את הכמות: 500 מ״ל. יוחנן מוסיף שיהודה איש קריות הוא שעורר את הכעס, משום שראה במעשה בזבוז. יוחנן מכיר את מניעיו האמיתיים של יהודה ומגלה שגנב כסף מן הקופה, פרט שמתי ומרקוס כנראה לא ידעו. בכל שלושת הכתבים אנו רואים שישוע המשיח מגן על האישה.

רק שאלה אחת נותרת פתוחה: האם מרים יצקה את הבושם על ראש ישוע המשיח, כפי שמציינים מתי ומרקוס, או על רגליו, לפי יוחנן?

אין ספק שמתי ומרקוס מספרים שמרים יצקה את הבושם על ראש ישוע המשיח, ואילו יוחנן מציין שיצקה אותו על רגליו. כיצד אפשר להסביר את הסתירה לכאורה?

נזכיר שיוחנן מציין כמות גדולה של בושם: ליטרה, כחמש מאות מ״ל. באותה תקופה נהגו לאכול בהסבה, כשהרגליים פונות החוצה מן השולחן הנמוך שעליו הונח המזון.

ייתכן שמרים לא ידעה כיצד יגיב ישוע המשיח, ולכן התחילה ביציקת בושם על רגליו, כפי שמציין יוחנן, וניגבה אותן בשערה כדי לא להטריד את המורה. ישוע המשיח הבחין במעשיה וכנראה הזדקף כדי להודות לה; מאותו רגע יכלה לצקת את שאר הבושם על ראשו.

באותה תקופה, יציקת שמן או בושם על ראש אדם הייתה מעשה בעל משמעות סמלית חזקה, השמור למלכים ולנביאים בעלי תפקיד חשוב.

הבושם הזה ייצג כנראה את כל רכושה של מרים. היא השתמשה בו למשוח את אדונה ומורהּ, ולכן ביקורתם של יהודה איש קריות וכמה תלמידים אחרים הייתה בלתי הולמת לחלוטין.

לאור המידע המועט שברשותנו איננו יכולים לקבוע שהדברים התרחשו בדיוק כפי שתיארנו, אך הפרשנות שאנו מציעים נראית לנו המציאותית ביותר.

מתי ומרקוס הם שמזכירים שישוע המשיח נמשח בבושם על ראשו, מחווה שהייתה שמורה לבעלי השררה בעולם. יוחנן מוסיף שמרים יצקה בושם גם על רגלי המורה, מחווה של ענווה. הבהרות אלה מתאימות למטרות המחברים השונים.