קטע זה בא אחרי הוראתו של המשיח ישוע על כוחה של האמונה, המסוגלת להזיז הרים, על חשיבות הסליחה כדי להיות תלמיד אמיתי, ועל האחריות של העדות, העלולה לגרום למכשולים. כאן לוקס מדגיש את דמותו של התלמיד האמיתי, ומעבר לנקודות שכבר הוזכרו הוא מציע שבו התלמיד מושווה לעבד המשרת את אדונו. בתמונה זו העבד אינו מצפה לקבל תודה על כך שמילא בנאמנות את המשימה שהוטלה עליו.
האדון אינו דורש מעבדו אלא שירות התואם את מעמדו. אין פירוש הדבר שהוא אינו אוהב אותו, אלא רק שהתפקידים נשארים מוגדרים בבירור. השוואה זו פונה לחברה המכירה את מצבו של העבד, שבה סופר לעיתים שמעמדו של עבד, בימי המשיח ישוע, היה עשוי להיות עדיף על מעמדו של איכר, בשל העוני שהיכה במעמד חברתי זה.
לעבד אין שום זכות לתבוע, לא הכרה ולא טובת הנאה הנובעת מעבודתו. לכן אינו יכול לדרוש גמול, כי הוא עושה בדיוק את מה שתפקידו מחייב, לא יותר ולא פחות.
כך התלמיד ניצב באותה דרגה כמו העבד, והעבודה שהוא עושה אינה יכולה להביא לו תועלת אישית. עיקרון זה מערער במישרין את התפיסה שלפיה מעשים טובים יכולים להבטיח את ישועתו של אדם. כל מה שיש לתלמיד בא מחסדו של אלוהים, הפועל בתלמידיו הן את הרצון והן את המעשה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.13). לכן אינו יכול לתבוע לעצמו שום מעמד מיוחד, שכן כל הכישרונות שהוא מפעיל הם פרי מתנה מאלוהים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 4.7).
לפיכך האדון אינו חייב להודות לעבדו על העבודה שנעשתה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.9), והמסקנה מתבקשת: כל העבדים הם פועלים בלתי מועילים. מונח זה פירושו שאין להם שום זכות מיוחדת ושאינם הכרחיים. אין זה פסק דין ערכי, אלא עמדה רוחנית המורכבת מהכרה בכך שהציות אינו מקנה שום זכות כלפי אלוהים. זוהי הזמנה לענווה קיצונית.
אם המשיח ישוע נראה חמור בהקשר זה, הרי זה משום שהוא מבקש למעשה להגן על תלמידיו מפני הגאווה הכרוכה בחובה שמולאה. הוא קורא להם לאמץ גישה של הכרת תודה ולא של תביעה. כפי שמזכיר פאולוס: