ביום ראשון, 3 באפריל בשנת 33, השכם בבוקר, הלכו נשים אל הקבר שבו הניחו יוסף מרמתים וניקודמוס את גופת המשיח ישוע. אולם כשהגיעו, ראו שהקבר ריק. הן מיהרו אפוא להודיע לשליחים ולתלמידים את מה שראו בו בשורה בעלת חשיבות עליונה: תחייתו של רבם.
התגובה קצרה וחדה: ”דבריהן נראו להם כדברי הבל, והם לא האמינו להן“. כעבור שעות אחדות יבינו את טעותם. ועם זאת, יחס זה כלפי אירועים שהם למעלה מהשגתנו נראה טבעי.
”נראה טוב מכדי להיות אמיתי“, אומר פתגם. ואולם האירוע הזה נחזה מראש על ידי ישוע, המשיח. הרשויות הדתיות שגזרו את דינו של ישוע היו ערות היטב לנבואה הזאת. לכן ביקשו מפונטיוס פילטוס שיציב חיילים לשמור על הקבר, כדי שהתלמידים לא יגנבו את הגופה ויטענו לתחייה.
בפועל התלמידים רחוקים מלהעלות על דעתם תחבולה כזאת; הם שבורים, מבולבלים, אבודים.
ובכל זאת, למשמע הבשורה הטובה הזאת היה עליהם לזנק משמחה. הם לא האמינו, ואף החשיבו את הנשים האלה כמשוגעות, לפי כמה תרגומים.
ניכר שהישועה שאלוהים מציע לאנושות נחשבת לעתים קרובות לשטות בעיני אלה שאינם מבינים אותה, אף שהם בדרך לאבדון. הבשורה הזאת הייתה אמורה לשמח אותם, אך הם נשארים במצוקתם. הם מעדיפים להישאר במצבם הקשה ואינם מצליחים להאמין בהכרזה יוצאת הדופן הזאת. מכאן שהם מחשיבים לעתים קרובות את נושאי הבשורה כמי שאינם שפויים, בדומה לשליחים שהגיבו בספקנות כשהאזינו לנשים האלה.
מה שמעניין אותנו במיוחד הוא שהשליחים חוו אירוע יוצא דופן. באותו ערב עצמו הופיע ישוע, הנחשב למשיח, בתוכם בביתה של מרים בירושלים. התמונה נשארת מרשימה; אף שבתחילה נבהלו, קיבלו לבסוף את המציאות הזאת: רבם אכן קם לתחייה.
השליח יוחנן כותב בספרו, חזוֹן יוֹחָנָן 3.20: ”הנה אני עומד על הפתח ודופק. אם ישמע מישהו את קולי ויפתח את הדלת, אבוא אליו ואסעד עמו, והוא עמדי“.
למרבה המזל הוא דפק פעמים רבות על דלת לבם של תלמידיו. הם האמינו לבסוף, עד כדי כך שהכריזו אחר כך את המסר הנפלא הזה לדורם, תוך סיכון חייהם.
איננו תמיד מודעים לעובדה הזאת: אלוהים דופק על דלת לבנו. לעתים אנו נבוכים נוכח אירועים שמפתיעים אותנו וקשה לנו להבין את המציאות הזאת. אלוהים דיבר אליי, לא בקול נשמע, אלא דרך אירועים.
יום אחד יצטרך כל אדם לתת דין וחשבון לאלוהים; דמיינו לרגע אדם שקם ויכול לומר לאלוהים: מעולם לא דפקת על דלת לבי. איזה עוול היה זה אילו כך קרה. המציאות תהיה שונה בהחלט, כי באותו רגע כל אחד יזכור את החוויות האלה ולא תהיה שום אמתלה אפשרית.
ההמשך מעניין:
הוא מדבר אלינו גם בחלומות.
הרושם הכללי העולה הוא שאלוהים צועק והאדם אוטם את אוזניו
דומיניק לורמיה