נאומו של סטפנוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.2-53) הוא הנאום הארוך ביותר המובא בספר מעשי השליחים, וכנראה אחד המופלאים שבהם מבחינה ספרותית ותיאולוגית. במבט ראשון הוא עשוי להיראות כסקירה פשוטה של תולדות ישראל. ובכל זאת, הטיעון שבו מורכב הרבה יותר. סטפנוס אינו מתאר את העבר לשם העבר עצמו; הוא משתמש בו כדי לבנות כתב אישום אמיתי נגד מאשימיו ולהראות שהם חוזרים על חטאי אבותיהם.
I- מבנה שנבנה בקפידה
את הנאום אפשר לחלק לחמישה חלקים גדולים המהדהדים זה את זה ומובילים בהדרגה אל האשמה החריפה שבסיום.
1- אברהם: האלוהים פועל מחוץ לארץ המובטחת (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.2-8)
סטפנוס פותח את דבריו באברהם, אבי האומה. הוא מדגיש שהאלוהים נגלה אליו בארם נהרים, עוד לפני בואו אל (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.2).
פרט זה אינו מקרי. הוא כבר מציג את אחד הרעיונות היסודיים של הנאום: נוכחות האלוהים אינה מוגבלת לבית המקדש ואף לא לשטחה של ישראל. כבר מהשורות הראשונות משיב סטפנוס בעקיפין על ההאשמה שהועלתה נגדו בעניין בית המקדש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.13-14).
2- יוסף: המושיע שנדחה ואחר כך הורם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.9-16)
סטפנוס מזכיר אחר כך את סיפורו של יוסף. הוא מדגיש במיוחד את הדחייה שנפל קורבן לה:
"ויקנאו ראשי האבות ביוסף וימכרוהו למצרים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.9).
אולם האלוהים היה עמו, ומי שנדחה בידי אחיו הפך בסופו של דבר למושיעם.
ההקבלה לישוע כבר מצטיירת ברקע:
- יוסף נדחה לפני שהורם;
- ישוע נדחה לפני שהוגדל בכבוד.
כך מציג סטפנוס נושא שיעבור לאורך כל נאומו: סירוב לשלוחי האלוהים.
3- משה: המושיע השני שנדחה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.17-43)
חלק זה הוא המפורט ביותר בהפרש ניכר. חוסר האיזון הזה מכוון, והוא מגלה את החשיבות המיוחדת שסטפנוס מייחס למשה.
א) נעוריו של משה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.17-29)
משה מנסה להתערב למען אחיו, אך הם דוחים את סמכותו:
"מי שם אותך לשר ולשופט עלינו?" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.27).
כבר בהתערבותו הראשונה נדחה מי שעתיד היה להיות מושיע ישראל בידי עמו שלו.
ב) קריאתו של משה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.30-36)
האלוהים נגלה אל משה במדבר סיני, הרחק מירושלים ומאות שנים לפני בניית בית המקדש.
שוב מזכיר סטפנוס במשתמע שהאלוהים אינו קשור למקדש מסוים. נוכחותו קודמת לבית המקדש וחורגת מגבולות הארץ.
ג) דחיית משה בידי ישראל (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.37-43)
למרות חסדי האלוהים, העם פונה עורף למשה ונותן עצמו לעבודת אלילים בעשותו את עגל הזהב.
סטפנוס מבליט כך קבוע בתולדות ישראל: העם התנגד שוב ושוב לשלוחי האלוהים ועמד נגד פעולתו.
4- בית המקדש אינו משכנו הבלעדי של האלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.44-50)
ואז מתבהרת לגמרי השאלה האמיתית העומדת במחלוקת.
סטפנוס מזכיר תחילה את המשכן שהוקם בימי משה, ואחר כך את בית המקדש שהקים שלמה. הוא כלל אינו מפקפק בלגיטימיות שלהם, אך מדגיש שמוסדות אלה אינם יכולים להכיל את האלוהים החי.
בציטוט מיְשַׁעְיָהוּ 66.1-2 הוא מכריז:
"אך העליון אינו שוכן בבתים עשויי ידיים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.48).
טיעונו עדין במיוחד. הוא אינו מגנה את בית המקדש, אלא רק מזכיר שהאלוהים גדול לאין שיעור מהמבנה הקדוש. עדי השקר סילפו אפוא את מחשבתו והפכו את תורתו לקריקטורה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.13-14).
5- ההאשמה שבסיום (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.51-53)
לאחר שהזכיר בהרחבה את העבר, פונה סטפנוס בפתאומיות אל שופטיו:
"קשי עורף וערלי לב ואזנים!"
הנימה משתנה בבת אחת. מי שמופיע כנאשם הופך בתורו למאשים.
טיעונו מגיע אז לשיאו:
- אבותיהם דחו את יוסף;
- אבותיהם דחו את משה;
- אבותיהם רדפו את הנביאים;
- הם עצמם בגדו ב"צדיק" והמיתו אותו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.52).
הגידוף האמיתי אפוא אינו זה שבו מואשם סטפנוס. האשמים האמיתיים הם אלה שבעודם טוענים להגן על האלוהים, דחו את שלוחו.
II- הנושאים הגדולים של הנאום
1- דחיית שלוחי האלוהים
אותה תבנית חוזרת לאורך הנאום כולו:
| שליח האלוהים | תגובת העם |
| יוסף | נדחה |
| משה | נדחה |
| הנביאים | נרדפים |
| ישוע | נצלב |
| סטפנוס | נדחה והומת |
סטפנוס עצמו משתלב בשרשרת ארוכה זו של עדים נרדפים.
2- הגנה שהופכת לכתב אישום
בתחילת הסיפור נראה שסטפנוס מתגונן מפני ההאשמות שהועלו נגדו. ובכל זאת הוא כמעט אינו מנסה להוכיח את חפותו.
להפך, נאומו הופך בהדרגה להאשמה המופנית נגד חברי ה. המצב מתהפך לחלוטין: מי שחושבים שהם שופטים את סטפנוס מוצאים את עצמם נשפטים בדבר שהוא מכריז.
היפוך זה מזכיר מאוד את ההופעות האחרונות של ישוע לפני שופטיו.
3- תיאולוגיה של נוכחות האלוהים
נושא מרכזי נוסף עובר לאורך הנאום כולו: אין לכלוא את האלוהים במקום מסוים.
הוא נגלה:
- בארם נהרים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.2);
- במצרים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.9);
- במדבר סיני (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.30-33);
- עוד לפני קיומו של בית המקדש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.44).
פרספקטיבה זו כבר מכינה את התפשטות הבשורה בעתיד אל שומרון, כוש, אנטיוכיה ובאופן רחב יותר אל עולם הגויים.
III- מבנה ספרותי מופלא
הנאום מתקדם בהדרגה דרמטית מאורגנת בקפידה:
- אברהם;
- יוסף;
- משה;
- המשכן;
- בית המקדש;
- ההאשמה הישירה כלפי ראשי העם.
המתח גובר בהדרגה עד להתפרצות הסופית.
פרק 7 אינו אפוא שיעור היסטוריה בלבד. זוהי הוכחה תיאולוגית מופתית שנועדה להראות שהאלוהים אינו מוגבל לבית המקדש, שישראל דחתה לא פעם את מושיעיה, שישוע הוא השליח האחרון של האלוהים ושחברי ה חוזרים על חטאי אבותיהם.
כנראה משום כך הקדיש לוקס מקום חשוב כל כך לנאום זה. הוא מסמן שלב מכריע בספר מעשי השליחים. אחרי תקופה ראשונה שהתמקדה בירושלים ובבית המקדש, תיפתח הבשורה בהדרגה לעולם כולו, בהתאם לתוכנית שהכריז ישוע במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8.