מבחינה היסטורית ומקראית, האמנתם של אחי ישוע ואחיותיו היא נושא מעניין במיוחד, שכן הבשורות מראות שהם לא היו בין התלמידים הראשונים בתקופת שירותו הפומבי.
-
אחי ישוע היו בתחילה כופרים
הבשורות מציינות בבירור שבמהלך שירותו של ישוע, אחיו לא האמינו בו:
«כי גם אחיו לא האמינו בו» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.5).
נראה שאף ראו את פעילותו בעין של הסתייגות. באחת ההזדמנויות ביקשה משפחתו להחזירו אליה, כיוון שאחדים סברו שאיבד את שפיות דעתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.20-21). מאוחר יותר דחקו בו אחיו לעלות בפומבי לירושלים, לא מתוך אמונה אלא בנימה מסוימת של לעג (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.2-5).
הבשורות מזכירות ארבעה אחים של ישוע:
- יעקב;
- יוסף (או יוסי);
- שמעון;
- יהודה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.55 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3).
הן מזכירות גם כמה אחיות, בלי לפרט את מספרן או את שמותיהן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.56).
-
שינוי יסודי לאחר התחייה
לאחר התחייה המצב משתנה לחלוטין. פאולוס מזכיר התגלות מיוחדת של המשיח שקם ליעקב:
«אחר כך נראה ליעקב ואחר כך לכל השליחים» (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.7).
התגלות זו מילאה כנראה תפקיד מכריע באמונתו של יעקב, ובאמצעותו גם באמונת שאר בני המשפחה.
כשלוקס מתאר את הקהילה שנאספה בעלייה לפני חג השבועות, הוא מציין במפורש:
«כל אלה התמידו פה אחד בתפילה ובתחנונים, עם הנשים ועם מרים אם ישוע ועם אחיו» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14).
אזכור זה מראה שכמה שבועות בלבד לאחר הצליבה כבר היו אחי ישוע למאמינים משוכנעים וחלק מקבוצת התלמידים.
-
יעקב נעשה אחד המנהיגים הראשיים של הקהילה
המקרה של יעקב מעורר תשומת לב במיוחד.
- הוא נקרא «אחי האדון» (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 1.19).
- הוא נעשה אחד מעמודי הקהילה בירושלים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 2.9).
- פטרוס עצמו מורה למסור לו חדשות לאחר שחרורו בנס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.17).
- הוא זה שמנהל במידה מסוימת את הדיונים בוועידת ירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.13-21).
- הוא כנראה מחבר האיגרת של יעקב.
-
יהודה הוא כנראה מחבר האיגרת הנושאת את שמו
מחבר האיגרת של יהודה מציג את עצמו בפשטות כך:
«יהודה, עבד ישוע המשיח ואחי יעקב» (אִגֶּרֶת יְהוּדָה 1).
ראוי לציון שהוא אינו טוען מעולם לקרבת הדם שלו אל ישוע, אלא מעדיף להציג את עצמו כעבדו. הדבר מעיד ככל הנראה על הענווה שרכש לאחר שבא לאמונה.
-
אחי האדון עסקו בפעילות מיסיונרית
בסביבות שנת 55 מזכיר פאולוס שאחי האדון נסעו עם נשותיהם המאמינות:
«האין לנו הזכות לקחת אתנו אחות לאישה, כמו שאר השליחים ואחי האדון וכיפא?» (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 9.5).
הערה זו מראה שהם הפכו למיסיונרים מוכרים בקהילות הנוצריות הראשונות.
-
ומה לגבי אחיותיו של ישוע?
הכתובים מסויגים הרבה יותר בנוגע אליהן. הבשורות מזכירות רק את עצם קיומן:
«ואחיותיו, הלא כולן אתנו?» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.56).
לא ניתן שום שם, ואחר כך הן נעלמות לגמרי מן הסיפור המקראי.
עם זאת, כמה רמזים מאפשרים לחשוב שהן כנראה הצטרפו לאמונה הנוצרית:
- האמנתם של האחים מתועדת (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14).
- מרים, אמן, נמנית עם התלמידים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14).
- לוקס מזכיר את נוכחותן של נשים רבות בקהילה הראשונה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14).
- בתרבות היהודית נכללו הנשים לא פעם בביטויים קיבוציים ופחות נזכרו בנפרד בשמותיהן.
כך שהיעדר שמותיהן אינו הוכחה להיעדרן. אפשר בהחלט שהן שיתפו את אמונת אחיהן, אך הברית החדשה אינה מספקת מידע מפורש המאפשר לקבוע זאת בוודאות.
סיכום
הברית החדשה מציגה התפתחות יוצאת דופן: מי שהפגינו בתחילה כפירה כלפי ישוע הפכו אחר כך לעדים משוכנעים לתחייתו. האמנתם של אחיו, ובמיוחד זו של יעקב, היא אגב אחד הטיעונים ההיסטוריים המועלים לא פעם בזכות ממשותן של התגלויות המשיח שקם. אשר לאחיות ישוע, שתיקת הטקסטים אינה מאפשרת להוכיח את האמנתן ואף לא לשלול אותה; נוכחותן בין המאמינים נותרת השערה סבירה, אך אי אפשר לקבוע אותה בוודאות על סמך הנתונים המקראיים בלבד.