הסיום הארוך של מרקוס (מרקוס 16.9-20)
סיום הבשורה על פי מרקוס הוא אחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת בביקורת הטקסט של הברית החדשה. בעוד שרוב כתבי היד היווניים הידועים מסתיימים בפסוקים 9 עד 20, שני כתבי היד השלמים העתיקים ביותר השמורים כיום, ה וה (המאה הרביעית), נעצרים בפסוק 8, לאחר בריחתן של הנשים הנבהלות מן הקבר הריק (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8).
סטייה זו הביאה מומחים רבים להבחין בין "הסיום הקצר" של מרקוס (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1-8) לבין "הסיום הארוך" (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-20), הנחשב בעיני חלקם לתוספת מאוחרת שנועדה לתת לסיפור סיום שלם יותר.
הטיעונים בעד תוספת מאוחרת
כמה תצפיות הביאו חוקרים רבים לסבור שהפסוקים 9 עד 20 לא היו חלק מהטקסט המקורי:
- שני כתבי היד היווניים העתיקים ביותר מסתיימים בפסוק 8;
- כתבי יד וגרסאות עתיקים מסוימים מציגים סיומים אחרים, קצרים יותר;
- אוצר המילים והסגנון של פסוקים 9 עד 20 שונים בחלקם משאר הבשורה;
- פסוק 9 נראה כמציג את מרים המגדלית כאילו לא הוזכרה מעולם קודם לכן, אף שהיא מופיעה כבר בסיפור הפסיון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.40 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.47 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1);
- המעבר בין פסוק 8 לפסוק 9 נראה פתאומי למדי.
נתונים אלה הביאו חלק חשוב מהמחקר המודרני לראות בסיום הארוך חיבור מאוחר, שנכתב כנראה במהלך המאה השנייה כדי להשלים בשורה שסיומה המקורי אבד, או נחשב בלתי גמור.
הטיעונים בעד מקוריותו הקדומה
עם זאת, טיעונים אחרים מדברים בעד מקור קדום מאוד של סיום זה.
הרוב המכריע של כתבי היד היווניים הקיימים כולל את פסוקים 9 עד 20. יתר על כן, כמה מאבות הכנסייה של המאות השנייה והשלישית נראים כמי שהכירו סיום זה. כך, אירניאוס מליון מצטט במפורש את הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.19 בסביבות שנת 180 ביצירתו נגד הכפירות. עדות זו מראה שהסיום הארוך כבר היה נפוץ מאוד במאה השנייה.
כמו כן, נראה שגם כמה סופרים קדומים, כגון טטיאנוס בדיאטסרון שלו, שילבו פסוקים אלה. תפוצה מוקדמת זו מקשה על ההשערה של חיבור מאוחר מאוד.
פרשנים אחדים הציעו גם שמרקוס אולי מת לפני שסיים את חיבורו, או שהעמוד האחרון של בשורתו אבד מוקדם מאוד. עורך מהכנסייה הקדומה היה אז כותב סיום בהסתמך על מסורות שליחים שכבר היו ידועות.
התוכן הדוקטרינרי של הסיום הארוך
מבחינה תיאולוגית, הסיום הארוך אינו מכיל שום תורה זרה לשאר הברית החדשה. הוא מסכם כמה מסורות שכבר מעידים עליהן בשאר הבשורות ובאיגרות:
- ההתגלות למרים המגדלית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18);
- חוסר האמונה של התלמידים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.11-14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.11);
- השליחות האוניברסלית שהוטלה על השליחים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.15 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.19-20);
- האותות המלווים את ההכרזה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.17-18 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.4 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.3-6);
- עלייתו של המשיח לשמים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.19 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.50-51 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.9);
- ההכרזה השליחית שאושרה בידי אלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.20 ; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 2.3-4).
כך, גם אם שאלת השתייכותו לטקסט המקורי נותרת שנויה במחלוקת, שום הוראה הכלולה בפסוקים אלה אינה עומדת בסתירה לכלל הכתובים.
הערכה כללית
כיום רוב המומחים סבורים שהסיום הארוך של מרקוס כנראה לא היה חלק מהטקסט המקורי שכתב האוונגליסט. עם זאת, עתיקותו, תפוצתו המוקדמת מאוד ותוכנו התואם את האמונה הנוצרית הקדומה מביאים פרשנים רבים לראות בו עדות היסטורית יקרת ערך מן המסורת השליחית.
כתוצאה מכך, אין לדחות את הסיום הארוך של מרקוס בקלות ראש. גם אם הוסף כנראה בידי עורך שהושפע ממסורות הכנסייה הקדומה, הוא נותר מסמך עתיק בעל ערך רב, המשקף את אמונתן של הקהילות הנוצריות הראשונות בתחיית המשיח ובשליחות האוניברסלית שהוטלה על השליחים.