כיצד יש להבין את הביטוי של מתי: “ואתן”?

במתי 28.5 אומר המלאך לנשים: “ואתן, אל תיראנה, כי אני יודע שאתן מבקשות את ישוע, זה שנצלב.”

הביטוי “ואתן” (ביוונית: ὑμεῖς, hymeïs, כינוי גוף מודגש) הוא ניגוד מכוון ורווי משמעות. הנה מה שיש להבין:

ניגוד לשומרים

רגע קודם לכן (פס' 4), החיילים ששמרו על הקבר נפלו ארצה, משותקים מאימה לפני המלאך. הביטוי “ואתן” מציב את הנשים ישירות מול השומרים:

• השומרים: קפואים מפחד, אינם מסוגלים להגיב, המומים מן האירוע.
• הנשים: המלאך פונה גם אליהן, אך בדרך שונה לחלוטין — דרך של הרגעה ושל בשורה משמחת.

הבחנה במעמד הרוחני

כינוי מודגש זה מדגיש שפחדן של הנשים שונה בטבעו מפחדם של השומרים. השומרים נפגעו מאימה חילונית, אימת הלא נודע והעל־טבעי המאיים. הנשים, לעומת זאת, שרויות ביראת כבוד — יראתו של מי שנמצא פנים אל פנים עם הקדוש — אך הן מבקשות את ישוע. דווקא צעד אמונה זה מצדיק את ה“ואתן”: הן ראויות לדבר, ואילו השומרים אינם מקבלים דבר.

הערכה לעדותן של הנשים

מתי מדגיש את ה“אתן” הזה משום שהנשים הללו — ולא התלמידים הגברים, שאינם נוכחים — הן הנמענות הראשונות של בשורת הפסחא. המלאך מייעד אותן במפורש כמקבלות המסר. אליהן נאמר ללכת ולבשר על התחייה (פס' 7). הכינוי המודגש ממלא אפוא גם תפקיד של שליחות: אתן, היו העדות הראשונות והשלוחות הראשונות.

בסיכום, המילה הקטנה הזאת מרכזת את כל ההיפוך של התמונה: במקום שבו השומרים האדירים קורסים, הנשים השבריריות והנאמנות מקבלות את הבשורה הטובה. זוהי רטוריקה האופיינית למתי, רטוריקה של היפוך בשורתי.

האם יש להסיק בהכרח שהן ראו את החיילים המאובנים?

לא, מסקנה זו אינה הכרחית — וזו שאלה פרשנית לגיטימית.

מה אומר הטקסט בפועל

מתי 28.2-4 מתאר את ירידת המלאך, את גלילת האבן ואת נפילתם של השומרים. אחר כך, בפסוק 5, פונה המלאך אל הנשים. הטקסט אינו מציין במפורש שהנשים ראו את החיילים במצב זה.

שתי קריאות אפשריות

1- הן ראו את השומרים — הדבר אפשרי אם רואים בתמונה אירוע בו־זמני או כמעט בו־זמני: הנשים מגיעות, השומרים עדיין שרועים על הארץ, וה“ואתן” של המלאך מתייחס למה שהן עצמן רואות לנגד עיניהן. ההבחנה תהיה אז חזותית ומיידית.

2- הן לא ראו את השומרים — וזה ניתן להגנה באותה מידה. הניגוד שב“ואתן” יכול להיות רטורי וסיפורי בלבד, מובנה בשביל הקורא של הבשורה ולא בשביל הנשים עצמן. המלאך היה מציב אז שתי קבוצות של בני אדם מול העל־טבעי, מבלי שהנשים היו בהכרח עדות לנפילת החיילים.

מה שהתחביר היווני מכריע — ומה שאינו מכריע

הכינוי המודגש ὑμεῖς מורה על ניגוד חזק, אך אינו מפרט על איזה בסיס נתפס הניגוד הזה. ייתכן שמדובר בניגוד של חוויה (הנשים רואות את השומרים) וייתכן שמדובר בניגוד בטבעו הרוחני (מבקשי ישוע לעומת השומרים האדישים), ידוע למלאך אך לאו דווקא מוצג לעיני הנשים.

סיכום

הטקסט מאפשר את ההשערה שהנשים ראו את החיילים המאובנים, אך אינו כופה אותה. לטעון בהחלטיות אחד מן השניים משמעו לחרוג ממה שמתי כותב. פרשנות ישרה חייבת לשמור על העמימות הזאת.