האם נכיר את אהובינו?

הטקסטים המקראיים אינם עונים באופן “טכני”, אך הכול מצביע על זיהוי אישי אמיתי.

1. המשכיות הזהות

המקרא אינו מציג לעולם את החיים העתידיים כהיעלמות של אישיותנו, אלא כהמשכיות שהשתנתה לתפארת:

• ישוע מדבר על אברהם, יצחק ויעקב כעל אנשים חיים לאלוהים (מתי 22.31‑32).
• פאולוס אומר שנהיה אנחנו עצמנו, אך מהוללים בכבוד (1 קור' 15).

אם אנו אכן נשארים אנחנו עצמנו, הגיוני שגם קשרי האהבה לא יימחקו אלא יטוהרו.

2. דוגמאות לזיהוי

כמה סצנות מרמזות בבירור על זיהוי הדדי:

• ההשתנות: התלמידים מזהים את משה ואליהו (לוקס 9.30‑33), מבלי שראו אותם מעולם על הארץ. הדבר מראה שבשמים הזהות נשארת ניתנת לזיהוי.
• לוקס 16.19‑31: העשיר מזהה את אלעזר ואת אברהם לאחר המוות.
  גם אם הקטע הוא בחלקו משל — הצג את ההגדרה של INF181, הוא מניח שבני האדם שומרים על זהותם.
• תסלוניקים א' 4.13‑18: פאולוס מנחם באומרו שנהיה “יחד עמם” לעולם עם האדון. הנחמה לא הייתה בעלת משמעות רבה אילו היינו יחד… מבלי להכיר זה את זה.

כל זאת תומך בחוזקה ברעיון שנדע מי הוא מי, ולכן שנזהה את אלה שאהבנו.

3. מה שמשתנה בכל זאת

• ישוע אומר שלא יהיה עוד נישואין כפי שאנו מכירים אותם (מתי 22.30).
  זה אינו אומר שהקשרים נעלמים, אלא שהם יעוצבו מחדש באהבה גדולה יותר, ממוקדת באופן מושלם באלוהים.
• יחסינו לא יסומנו עוד על ידי:
  • קנאה,
  • פצעים,
  • ריחוקים פנימיים.
    האהבה תהיה ללא פחד, ללא חסר, ללא יריבות.

אז כן, מנקודת המבט המקראית הקלאסית:
נזהה את אלה שאהבנו, אך במסגרת מחודשת לגמרי, שבה האהבה עמוקה וטהורה יותר מכל מה שהכרנו כאן למטה.