INF219

דניאל, מחבר ספרו הנושא את שמו

אלה הטיעונים העיקריים של המגינים על ייחוס ספר דניאל לדניאל עצמו, כלומר חיבורו במאה השישית לפנה״ס…

4 דקות 2 פסוקים 2 ספרים

דניאל, מחבר ספרו הנושא את שמו

אלה הטיעונים העיקריים של המגינים על ייחוס ספר דניאל לדניאל עצמו, כלומר חיבורו במאה השישית לפנה״ס בידי נביא הגלות.

הטיעונים העיקריים לייחוס הספר לדניאל

עדות פנימית של הספר

הטקסט מציג את עצמו ככתוב בידי דניאל, גולה יהודי בבבל.

הסיפורים מסופרים בגוף ראשון בפרקים 7–12 (״אני דניאל…״), דבר המרמז על אוטוביוגרפיה.

כינוי עצמי זה מתפרש כטענה לחיבור הספר.

היכרות עם ההקשר הבבלי והפרסי

הספר מזכיר תארים מינהליים, מנהגי חצר ופרטים תרבותיים התואמים את החיים בבבל ובפרס.

אלמנטים אלה נתפסים כסימנים להיכרות ישירה עם הסביבה של אמצע המאה השישית.

לדעת המגינים על ייחוס הספר לדניאל, לא סביר שמחבר מאוחר המציא פרטים אלה בדיוק כה רב.

המסורת היהודית והנוצרית הקדומה

היהדות הקדומה והנצרות הקדומה ראו תמיד בדניאל את מחבר ספרו.

המשיח ישוע עצמו מדבר על ״דניאל הנביא״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.15 וגם הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.14), דבר המאשר את הקבלה המסורתית.

אבות הכנסייה והרבנים העבירו ייחוס זה בלי לערער עליו.

התאמה לשונית לגלות

הספר כתוב בעברית ובארמית, שתי שפות שהיו בשימוש בתקופת הגלות.

קיומם של מונחים פרסיים ויווניים מוסבר במגעים התרבותיים שהיו קיימים כבר במאה השישית.

הדבר מחזק את הרעיון שדניאל, שחי בבבל, יכול היה לשלוט בשפות אלה.

אותנטיות נבואית

החזיונות מתפרשים כנבואות אמיתיות שהשרה אלוהים.

דיוק ההכרזות על הממלכות העוקבות (בבל, מדי, פרס, יוון) נתפס כאישור להשראה אלוהית ולא כחיבור מאוחר.

על כן דניאל מוכר כנביא, כמחבר וכעד ישיר.

סיכום

אפשר לומר שדניאל אכן מחבר הספר הנושא את שמו משום ש:

הטקסט מציג את עצמו ככתוב בידיו.

הוא מגלה היכרות עם ההקשר הבבלי והפרסי.

המסורת היהודית והנוצרית הקדומה הכירה בו תמיד כמחבר.

השפה והפרטים התרבותיים תואמים את תקופתו.

נבואותיו מתקבלות כאותנטיות ומושראות.

בסיכומו של דבר, ייחוס הספר לדניאל נשען על העקביות הפנימית של הטקסט, על המסורת הדתית הקדומה ועל הכרה בסמכותו הנבואית.

Daniel auteur de son livre éponyme. Voici les principaux arguments avancés par ceux qui défendent l’attribution du livre de Daniel à Daniel lui-même, c’est-à-dire une rédaction au VIᵉ siècle avant Jésus-Christ… Daniel auteur de son livre éponyme. Voici les principaux arguments avancés par ceux qui défendent l’attribution du livre de Daniel à Daniel lui-même, c’est-à-dire une rédaction au VIᵉ siècle avant Jésus-Christ par le prophète de l’exil. Arguments principaux pour attribuer le livre à Daniel Témoignage interne du livre Le texte se présente comme écrit par Daniel, un exilé judéen à Babylone. Les récits sont racontés à la première personne dans les chapitres 7–12 (« Moi, Daniel… »), ce qui suggère une autobiographie. Cette auto-désignation est interprétée comme une revendication d’auteur. Connaissance du contexte babylonien et perse Le livre mentionne des titres administratifs, des coutumes de cour et des détails culturels cohérents avec la vie à Babylone et en Perse. Ces éléments sont vus comme des indices d’une connaissance directe du milieu du VIᵉ siècle. Pour les défenseurs de l’attribution à Daniel, il serait improbable qu’un auteur tardif ait inventé ces détails avec autant de précision. Tradition juive et chrétienne ancienne Le judaïsme ancien et le christianisme primitif ont toujours considéré Daniel comme l’auteur de son livre. Le Messie Jésus lui-même parle de « le prophète Daniel » (Matthieu 24, verset 15 et en Marc 13, verset 14), ce qui confirme la réception traditionnelle. Les Pères de l’Église et les rabbins ont transmis cette attribution sans la remettre en cause. Cohérence linguistique avec l’exil Le livre est écrit en hébreu et en araméen, deux langues utilisées à l’époque de l’exil. La présence de termes perses et grecs est expliquée par les contacts culturels déjà existants au VIᵉ siècle. Cela renforce l’idée que Daniel, vivant à Babylone, pouvait manier ces langues. Authenticité prophétique Les visions sont interprétées comme de véritables prophéties inspirées par Dieu. La précision des annonces concernant les empires successifs (Babylone, Médie, Perse, Grèce) est vue comme une confirmation de l’inspiration divine, et non comme une rédaction tardive. Daniel est donc reconnu comme prophète, auteur et témoin direct. Synthèse On peut dire que Daniel est bien l’auteur de son livre éponyme parce que : Le texte se présente comme écrit par lui. Il montre une connaissance du contexte babylonien et perse. La tradition juive et chrétienne ancienne l’a toujours reconnu comme auteur. La langue et les détails culturels correspondent à son époque. Ses prophéties sont reçues comme authentiques et inspirées. En somme, l’attribution à Daniel repose sur la cohérence interne du texte, la tradition religieuse ancienne et la reconnaissance de son autorité prophétique.