הפסוק הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.43 אינו מבטא דחייה מוחלטת וסופית של העם היהודי, אלא אזהרה חגיגית מפני אי-נאמנות רוחנית וסירוב להאמין. מדובר בדחייתם של המנהיגים הדתיים שדחו את הנביאים ואת הבן, ובהעברת האחריות אל אלה המוציאים את פירות המלכות.
מה אומר הפסוק
“לכן אני אומר לכם: , ותינתן לגוי (לעם) העושה את פירותיה.” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.43)
הסבר תיאולוגי
_דחיית האחראים, לא העם כולו המשיח ישוע פונה אל המנהיגים הדתיים, הכוהנים הגדולים, , הזקנים, אשר דחו את יוחנן המטביל ועומדים לדחות גם אותו. פסוק זה מבשר שזכותם הרוחנית תילקח מהם, משום שלא הניבו את הפירות המצופים.
_העברת המלכות, לא ביטול הברית המלכות נמסרת ל“גוי” אשר יוציא את פירותיה. מונח זה מציין קהילה חדשה של מאמינים, יהודים וגויים, המאוחדים באמונה בישוע. זו אינה הדרה של היהודים, אלא פתיחה אוניברסלית של הישועה לכל המאמינים.
_הנאמנות, ולא המוצא, היא המבחן אלוהים אינו דוחה את ישראל כעם. יהודים רבים האמינו בישוע: השליחים, התלמידים, הקהילות הראשונות. פסוק זה מדגיש שהשתייכות למלכות תלויה באמונה ובציות, ולא במורשת אתנית או דתית.
הדים בברית החדשה
_פאולוס מצהיר באִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 11.1-2: “אלוהים לא דחה את עמו”.
_הוא מדבר על שארית נאמנה בקרב היהודים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 11.5) ועל סוד: הדחייה הזמנית של ישראל מאפשרת את כניסת הגויים, אך ישראל ישוקם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 11.25-26).
סיכום
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.43 אינו מכריז על דחייה מוחלטת של היהודים, אלא על הכוונה מחדש של המלכות אל המאמינים והמצייתים. זוהי קריאה לתשובה, לאמונה ולנאמנות, לכולם, יהודים ושאינם יהודים. אלוהים נשאר נאמן להבטחותיו, אך הוא דורש תגובה אמיתית.