תורת הדבר

La doctrine de la Parole de Dieu commence par une affirmation fondamentale : Dieu se révèle. Le Dieu vivant, éternel et transcendant n’est pas silencieux. Il prend l’initiative de se faire connaître, de parler, d’entrer en relation avec l’humanité. Sans cette initiative divine, l’homme ne pourrait rien connaître de Dieu, car :

דבר אלוהים הוא אפוא האמצעי שבו אלוהים יוצא מנסתרותו כדי להיעשות נגיש.

1. הצורך בהתגלות

האדם, מוגבל וחתום בחטא, אינו יכול להגיע אל אלוהים בכוחות עצמו. התבונה, הפילוסופיה או האינטואיציה הדתית אינן מספיקות. אלוהים הוא שחייב להודיע על עצמו. ההתגלות היא מעשה חסד: אלוהים מדבר מפני שהוא רוצה להיות מוכר, אהוב ונעבד. דבר אלוהים הוא אפוא מתנה, מעשה אהבה שבו אלוהים מתגלה ומזמין את האדם להיכנס עמו לחברות.

2. צורות ההתגלות

המקרא מבחין בין שתי צורות גדולות של התגלות: ההתגלות הכללית וההתגלות המיוחדת.

א) ההתגלות הכללית

אלוהים מודיע על עצמו לכל בני האדם באמצעות הבריאה והמצפון.

וכן:

התגלות זו מראה שיש אלוהים עצום, חכם וצדיק. אך היא אינה מגלה לא את שמו ולא את תוכנית הישועה שלו.

ב) ההתגלות המיוחדת

מפני שההתגלות הכללית אינה מספיקה להוביל את האדם אל הישועה, אלוהים מדבר באופן מדויק ואישי יותר. התגלות מיוחדת זו נמצאת בכתבי הקודש המושרים ומגיעה לשיאה בישוע המשיח.

• הדבר הכתוב: “כל כתבי הקודש הם בהשראת אלוהים” 2 טימותי 3.16.
• הדבר שנעשה בשר: “הדבר נעשה בשר” הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14.

ההתגלות המיוחדת אינה רק מסר: היא מפגש עם האלוהים החי.

3. הדבר כמעשה אלוהים

במקרא דבר אלוהים אינו פסיבי לעולם. הוא חי, יעיל, יוצר.

הדבר בורא, מסדר, שופט, מושיע ומשנה. הוא תמיד מביא לידי גמר את אשר אלוהים חפץ יְשַׁעְיָהוּ 55.11.

כך הדבר אינו רק נאום: הוא מעשה אלוהים עצמו.
הוא מגלה את אלוהים, אך גם מביא לידי גמר את מעשהו בעולם ובלב האדם — הצג את ההגדרה של INF155.

4. הדבר כיסוד האמונה

האמונה הנוצרית נשענת כולה על דבר אלוהים.

בלי הדבר אין ידיעת אלוהים, אין ישועה ואין צמיחה רוחנית. הדבר הוא האור המאיר את דרך המאמין, מזון נפשו והסמכות העליונה לחייו.

דבר אלוהים הוא האמצעי שבו אלוהים מתגלה, מדבר, פועל ומושיע. הוא הכרחי לאמונה, לידיעת אלוהים ולחיים הנוצריים. הבנת ההתגלות האלוהית היא אפוא הצעד החיוני הראשון לגישה אל טבעם, סמכותם והשראתם של כתבי הקודש, שנחקור בסעיפים הבאים.

כדי להבין את דבר אלוהים אין די לדעת שאלוהים מדבר: יש להבין גם מהו הדבר הזה. המקרא מציג את דבר אלוהים כדבר חי, עוצמתי, בעל סמכות ואמין לחלוטין. הוא אינו סתם אוסף מילים או מידע: הוא הביטוי של אלוהים עצמו, השתקפות אופיו וכלי פעולתו. טבעו של דבר אלוהים הוא אפוא חיוני להבנת סמכותו, אמינותו ותפקידו בחיי המאמין.

1. דבר אלוהים חי ויעיל

דבר אלוהים אינו סטטי. הוא פועל, משנה, משכנע, מאיר ושופט.
כתבי הקודש מצהירים:

הדבר הזה חודר ללב האדם, מגלה את הכוונות העמוקות ומוליד אמונה. הוא אינו נשאר לעולם בלא תוצאה:

הדבר הוא אפוא כוח פעיל, כלי שבאמצעותו אלוהים מביא לידי גמר את מעשהו בעולם.

2. דבר אלוהים אמת ואינו טועה

מפני שאלוהים הוא אמת, דברו אמת לגמרי.
ישוע אומר:

דבר אלוהים אינו מטעה, אינו סותר את עצמו ואינו יכול להיכשל. הוא משקף באופן מושלם את אופיו של אלוהים: נאמן, צדיק, טהור ובלתי משתנה.

אמת זו אינה רק עקרונית: היא קיומית. הדבר הוא יסוד איתן שעליו יכול המאמין לבנות את חייו.

3. לדבר אלוהים יש סמכות

Parce qu’elle vient de Dieu, la Parole possède une autorité absolue. Elle n’est pas une opinion parmi d’autres, ni un simple témoignage humain : elle est la voix même du Seigneur.
« Ainsi parle l’Éternel » est l’expression récurrente des prophètes.

כתבי הקודש הם בהשראת אלוהים 2 טימותי 3.16, ומשמעות הדבר שהם נושאים את סמכותו האלוהית. הם אמת המידה העליונה לאמונה ולחיים.
ישוע עצמו נכנע לכתבי הקודש ומשתמש בהם כסמכות עליונה הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.4.

סמכות הדבר אינה מדכאת: היא משחררת, שכן היא מגלה את האמת המשחררת הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.32.

4. דבר אלוהים ברור ונגיש

המקרא מלמד שאפשר להבין את דבר אלוהים כשקוראים אותו באמונה ובענווה.

אין פירוש הדבר שהכול קל או שטחי, אלא שאלוהים מדבר באופן מובן. בהירות הדבר היא מעשה חסד: אלוהים רוצה להיות מובן, לא נסתר.

בהירות זו מספיקה כדי להוביל אל הישועה, אל האמונה ואל החיים הנוצריים.

5. דבר אלוהים מספיק

דבר אלוהים מכיל את כל הנחוץ כדי להכיר את אלוהים, להיוושע ולחיות לפי רצונו.

הספקת הדבר פירושה שאין להוסיף דבר כדי להשלים את ההתגלות האלוהית. אין צורך לתקן את המקרא, להשלימו או להחליפו. הוא שלם, מושלם ומותאם לגמרי לצורכי עם אלוהים.

דבר אלוהים חי, אמת, בעל סמכות, ברור ומספיק. הוא משקף את אופיו של אלוהים ופועל בעוצמה בעולם ובלב המאמין. הבנת טבעו חיונית להבנת סמכותו, השראתו ותפקידו המרכזי בחיים הנוצריים. הסעיף הבא יעמיק בדיוק בהשראת כתבי הקודש, כלומר באופן שבו נתן אלוהים את דברו הכתוב.

תורת ההשראה מרכזית להבנת טבעו וסמכותו של המקרא. היא עונה על שאלת יסוד: כיצד יכולים הכתבים המקראיים להיות בעת ובעונה אחת דברי אדם ודבר אלוהים? ההשראה קובעת שאלוהים הדריך באופן ריבוני את המחברים האנושיים של כתבי הקודש, כך שכתביהם הם באמת דברו, אמינים לחלוטין, בעלי סמכות וראויים לאמון.

1. ההגדרה המקראית של ההשראה

טקסט המפתח נמצא ב:

המונח “מושרה” פירושו, מילולית, שאלוהים נשף אותו.
כתבי הקודש אינם סתם אוסף הגיגים דתיים: הם תוצר של הנשימה האלוהית. אלוהים הוא המחבר העליון של המקרא, אף שהוא משתמש במחברים אנושיים.

פטרוס מאשר אמת זו:

ההשראה היא אפוא מעשה של רוח הקודש, המבטיח שמה שכתבו המחברים הוא בדיוק מה שאלוהים רצה למסור.

2. ההשראה המילולית וההשראה המלאה

התיאולוגיה הנוצרית הכירה בשני ממדים חיוניים של ההשראה:

א) השראה מילולית

אלוהים לא השרה רק את הרעיונות הכלליים, אלא את מילות כתבי הקודש עצמן.
ישוע אומר:

ומבסס טיעונים תיאולוגיים על מילה אחת או על זמן פועל הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.32.

זה מראה שכל מילה חשובה.

ב) השראה מלאה

כל כתבי הקודש מושרים, לא רק חלקים מסוימים.
הסיפורים ההיסטוריים, הנבואות, המזמורים, האיגרות השליחיות: הכול דבר אלוהים.

ההשראה אינה משתנה בעוצמתה לפי הספרים או המחברים.
היא מלאה ואחידה.

3. השראה משותפת: אלוהים והאדם יחד

ההשראה אינה מכחישה את אנושיותם של המחברים המקראיים.
אלוהים לא הכתיב את הטקסטים באופן מכני.
הוא השתמש ב:

• אישיותם,
• סגנונם,
• תרבותם,
• אוצר מילותיהם,
• הקשרם ההיסטורי.

פאולוס כותב כפאולוס, דוד כדוד, יוחנן כיוחנן.
ובכל זאת אלוהים מנחה באופן ריבוני את כתביהם, כך שמה שהם כותבים הוא בדיוק מה שאלוהים רוצה לומר.

זה מה שנקרא השראה משותפת או אורגנית.

4. ההשראה מבטיחה את סמכותם ואת היעדר טעותם של כתבי הקודש

מפני שכתבי הקודש מושרים, הם:

• אמת (אינם מטעים),
• אמינים (אינם נכשלים),
• בעלי סמכות (מצווים על האמונה ועל החיים),
• מספיקים (מכילים את כל הנחוץ לישועה).

ישוע עצמו מכיר בסמכות זו כשהוא אומר:

והוא נכנע לכתבי הקודש כאמת מידה עליונה.

ההשראה מבססת אפוא את סמכות המקרא.
אם כתבי הקודש באים מאלוהים, הם נושאים את סמכות אלוהים.

5. ההשראה ייחודית ואינה ניתנת לחזרה

ההשראה המקראית היא מעשה היסטורי ייחודי.
אלוהים אינו משרה עוד כיום כתבים חדשים באותה רמה כמו כתבי הקודש.
המקרא שלם, סגור, מספיק.
הוא מהווה את הקאנון הסופי של ההתגלות הכתובה.

אין פירוש הדבר שאלוהים אינו מדבר עוד, אלא שהוא אינו נותן עוד התגלות מחייבת הדומה לכתבי הקודש.
הדבר הכתוב נשאר אמת המידה העליונה.

השראת כתבי הקודש מבטיחה שהמקרא הוא באמת דבר אלוהים, שניתן על ידי רוח הקודש, נמסר על ידי מחברים אנושיים ואמין לחלוטין. היא יסוד סמכותו, אמיתו ועוצמתו. הבנת ההשראה חיונית כדי להבין מדוע המקרא הוא אמת המידה העליונה של האמונה והחיים הנוצריים. הסעיף הבא יעסוק אפוא באופן טבעי בסמכות כתבי הקודש, הנובעת ישירות מהשראתם.

מפני שכתבי הקודש מושרים על ידי אלוהים, יש להם סמכות מוחלטת, ייחודית וסופית. סמכות המקרא פירושה שהמקרא הוא אמת המידה העליונה לאמונתו ולחייו של המאמין. הוא אינו סתם מדריך רוחני או עדות דתית: הוא דבר האלוהים החי, המצווה ציות, מאיר את המצפון ומנחה את הקהילה. הבנת סמכות כתבי הקודש חיונית כדי להבין מדוע המקרא תופס מקום מרכזי באמונה הנוצרית.

1. הסמכות נובעת מההשראה

כתבי הקודש שואבים את סמכותם לא מהקהילה, לא מהמסורת ולא מהניסיון האנושי, אלא ממקורם האלוהי.

אם אלוהים מדבר, דברו נושא את סמכות אלוהים עצמו.

ישוע מתייחס לכתבי הקודש כאל סמכות מוחלטת. כשהוא מנוסה הוא עונה:

בעיני המשיח ישוע, מה שכתבי הקודש אומרים, אלוהים אומר.

כך סמכות המקרא היא תוצאה ישירה של ההשראה.

2. סמכות כתבי הקודש היא עליונה

המקרא הוא אמת המידה הסופית לאמונה ולחיים.
הוא עומד מעל:

• המסורת,
• התבונה,
• הניסיון,
• הרגשות,
• המוסדות האנושיים.

אין פירוש הדבר שדברים אלה חסרי תועלת, אלא שעליהם להיות כפופים לכתבי הקודש.
כפי שאומר השליח יוחנן:

המקרא אינו קול אחד מני רבים: הוא הקול הריבוני.

3. סמכות כתבי הקודש ברורה ומספיקה

מפני שהדבר ברור, אפשר להבינו כשקוראים אותו באמונה.

מפני שהוא מספיק, הוא מכיל את כל הנחוץ כדי להכיר את אלוהים, להיוושע ולחיות לפי רצונו.

סמכות המקרא אינה זקוקה אפוא להשלמה בהתגלויות נוספות או במסורות אנושיות.

4. סמכות כתבי הקודש אינה טועה ואינה משתנה

המקרא אינו טועה ואינו יכול להטעות.

מפני שהוא משקף את אופיו של אלוהים, הוא:

• אמת,
• אמין,
• בלתי משתנה,
• קבוע.

הנסיבות משתנות, התרבויות מתפתחות, אך דבר אלוהים נשאר כשהיה.
הוא סלע איתן בעולם לא יציב.

5. סמכות כתבי הקודש מופעלת בחיי המאמין ובחיי הקהילה

סמכות המקרא אינה תיאורטית: היא מעשית.
היא מופעלת ב:

• הדוקטרינה (במה שאנו מאמינים),
• המוסר (במה שאנו עושים),
• ההערצה (באופן שבו אנו משרתים את אלוהים),
• השליחות (באופן שבו אנו מבשרים את הבשורה),
• חיי היומיום (בבחירותינו, בערכינו, בסדרי העדיפויות שלנו).

הקהילה אינה מעל הדבר: היא תחת הדבר.
המאמין אינו שופט את הדבר: הדבר שופט אותו.

סמכות כתבי הקודש נובעת מהשראתם האלוהית. המקרא הוא אמת המידה העליונה, שאינה טועה ומספיקה לאמונה ולחיים. הוא מצווה ציות, מאיר את המצפון ומנחה את הקהילה. הסעיף הבא יעסוק באופן טבעי בקאנוניות של כתבי הקודש, כלומר כיצד אלוהים עיצב ושמר את אוסף הספרים המושרים היוצרים את המקרא.

תורת הקאנון עונה על שאלה חיונית: כיצד אנו יודעים אילו ספרים שייכים לדבר אלוהים המושרה?
המילה קאנון פירושה “כלל”, “נורמה” או “מידה”. הקאנון המקראי מציין את מכלול הספרים המוכרים כמושרים ובעלי סמכות לאמונה ולחיים. הקאנון אינו המצאה אנושית: הוא הכרתו של עם אלוהים בכתבים שאלוהים עצמו נתן.

1. הקאנון כמעשה אלוהים

הקאנון אינו קודם כול תוצאה של בחירה אנושית, אלא של יוזמה אלוהית.
אלוהים משרה כתבים מסוימים, וכתבים אלה נושאים בתוכם את סימני מקורם האלוהי. עם אלוהים אינו יוצר את הקאנון: הוא מכיר במה שאלוהים השרה.

ישוע עצמו מכיר בסמכות הקאנון של הברית הישנה כפי שהיה קיים בזמנו. הוא מדבר על “התורה, הנביאים והמזמורים” הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.44, שלושת החלקים הגדולים של הקאנון העברי — הצג את ההגדרה של INF045.

2. הקאנון של הברית הישנה

הברית הישנה כבר הייתה קבועה ברובה בימי ישוע.
הספרים המוכרים היו אלה שקיבל עם ישראל, שנכתבו על ידי נביאים או על ידי אנשים שמינה אלוהים. ישוע והשליחים מצטטים ספרים אלה ככתוב (ביוונית גרפה), כלומר כדבר מושרה.

הקריטריונים להכרה כללו:

• המקור הנבואי (מחבר שמינה אלוהים),
• ההתאמה העקרונית (הלימה עם ההתגלות שכבר ניתנה),
• השימוש בקרב עם אלוהים,
• העדות הפנימית (עוצמת הטקסט ואמיתותו).

הספרים המכונים “אפוקריפיים — הצג את ההגדרה של INF029” מעולם לא הוכרו כמושרים, לא על ידי היהדות, לא על ידי ישוע ולא על ידי השליחים.

3. הקאנון של הברית החדשה

הברית החדשה התגבשה סביב אישיותו ופועלו של ישוע המשיח.
השליחים, עדים ישירים של המשיח שקם לתחייה, קיבלו את הסמכות למסור את דברו. המשיח ישוע מבטיח להם:

הכתבים השליחיים התקבלו אפוא כדבר אלוהים מראשיתם.
פטרוס מדבר על איגרות פאולוס כעל “כתבי קודש”:

באותה רמה כמו הברית הישנה.

הקריטריונים להכרה בקאנון של הברית החדשה היו:

• המקור השליחי (נכתב על ידי שליח או שותף קרוב),
• הדבקות באמונה הנכונה (הלימה עם תורתם של ישוע ושל השליחים),
• האוניברסליות (שימוש בקהילות),
• העדות הפנימית של הרוח.

הקאנון של הברית החדשה הוכר ברבים כבר מהמאה השנייה ונקבע במלואו במאה הרביעית, לא בהמצאה אלא בהכרה.

4. הקאנון סגור

ההתגלות המקראית שלמה.
ההשראה פסקה עם השליחים ושותפיהם הקרובים.
שום כתב מאוחר אינו יכול להתווסף לקאנון, כי ההתגלות המחייבת הושלמה.

כתבי הקודש מסתיימים באזהרה זו:

אין הדבר נוגע רק לספר ההתגלות, אלא לעיקרון עצמו של סגירת ההתגלות.

5. הקאנון כיסוד סמכות המקרא

מפני שהקאנון אוסף את הכתבים המושרים, הוא מהווה את אמת המידה העליונה לאמונה ולחיים.
אין מקור — הצג את ההגדרה של INF043 אחר של סמכות השווה לכתבי הקודש.
מסורת, ניסיון, תבונה וסמכויות כנסייתיות חייבות להיבחן לאור הקאנון.

הקאנון הוא אפוא מתנה מאלוהים לעמו: הוא מבטיח שבידינו הדבר השלם, האמין והמספיק כדי להכיר את אלוהים ולהלך עמו.

הקאנון של כתבי הקודש הוא מכלול הספרים המושרים, שעם אלוהים הכיר בהם כדבר אלוהים. הוא פרי מעשהו הריבוני של אלוהים ויסוד סמכות המקרא. הקאנון סגור, שלם ומספיק. הסעיף הבא יעסוק באופן טבעי בהארה, כלומר במעשה רוח הקודש המאפשר למאמין להבין ולקבל את הדבר המושרה.

1. הצורך בהארה

האדם הטבעי, המופקר לעצמו, אינו יכול להבין את הדברים הרוחניים.
פאולוס מצהיר:

הבעיה אינה שכלית אלא רוחנית.
הדבר ברור, אך לב האדם אפל מחמת החטא.
נדרשת אפוא עבודה פנימית של אלוהים כדי שהדבר יובן כדבר חיים.

2. מעשה הרוח בשכל

רוח הקודש מאירה את שכלו של המאמין.
פאולוס מתפלל שאלוהים יתן “רוח חכמה והתגלות… ויאיר את עיני לבכם”

הרוח אינה נותנת התגלות חדשה, אלא פותחת את הדעת להבין את ההתגלות שכבר ניתנה.
הוא עושה את הדבר מאיר, קוהרנטי, חי.
הוא מאפשר לתפוס את המשמעות, את היקף ההשפעה ואת יופיים של כתבי הקודש.

3. מעשה הרוח בלב

ההארה אינה רק שכלית: היא גם רגשית ומוסרית.
הרוח:

• מוכיחה על חטא הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.8,
• מטה את הלב לאהוב את האמת,
• נותנת את הרצון לציית,
• משנה את הרגשות.

בלי הרוח אפשר להבין את הדבר מבחוץ אך לדחות אותו מבפנים.
עם הרוח הוא נעשה מזון, שמחה, אור.

4. ההארה והאמונה

האמונה עצמה היא פרי ההארה.

אך כדי שהדבר הזה יתקבל באמונה, נחוץ מעשה הרוח.
הוא פותח את הלב, כמו אצל לידיה:

ההארה עושה את הדבר יעיל בחיי המאמין.

5. ההארה וההתקדשות

הרוח משתמשת בדבר כדי לשנות את המאמין.
המשיח ישוע מתפלל:

ההתקדשות אינה מאמץ אנושי מבודד: היא מעשה הרוח באמצעות הדבר.
ההארה עושה את הדבר לא רק מובן אלא פועל, ומולידה:

• תשובה,
• צמיחה רוחנית,
• חוכמה,
• התמדה.

ההארה היא מעשה הכרחי של רוח הקודש המאפשר למאמין להבין, לאהוב ולציית לדבר המושרה. בלי הרוח המקרא נשאר ספר חתום; עם הרוח הוא נעשה אור חי המשנה את החיים. הסעיף הבא יעסוק באופן טבעי בפירוש כתבי הקודש, כלומר באופן שבו המאמין, מואר על ידי הרוח, צריך לקרוא ולהבין את הדבר בנאמנות.

לאחר שקבענו שכתבי הקודש מושרים, בעלי סמכות, קאנוניים ומוארים על ידי הרוח, חיוני להבין כיצד יש לקרוא אותם ולפרשם. פירוש כתבי הקודש (או הרמנויטיקה) מבקש להבחין במשמעות שאלוהים התכוון אליה באמצעות המחברים האנושיים. מפני שהמקרא הוא דבר אלוהים, יש לפרשו בכבוד, בדייקנות, בענווה ובתלות ברוח הקודש. פירוש נכון חיוני כדי להימנע מטעויות, מעיוותים ומקריאות סובייקטיביות.

1. תפקידה המרכזי של רוח הקודש בפירוש

הרוח שהשרתה את כתבי הקודש היא גם זו שמאירה את הבנתם.

פירוש אינו תרגיל שכלי גרידא.
בלי הרוח אפשר לקרוא את המקרא בלי לתפוס את עומקו הרוחני.
עם הרוח הדבר נעשה אור, חוכמה ואמת.

הרוח אינה נותנת משמעות חדשה, אלא פותחת את העיניים להבין את המשמעות שאלוהים התכוון אליה.

2. כתבי הקודש מפרשים את כתבי הקודש

מפני שהמקרא הוא שלם קוהרנטי, בהשראת רוח אחת, הקטעים הברורים מאירים את הקטעים הקשים יותר.
זהו עיקרון יסוד של הפירוש הנוצרי.

• טקסטים עמומים אינם רשאים לסתור לעולם טקסטים ברורים.
• את העקרונות יש לבסס על כלל כתבי הקודש, לא על פסוק בודד.
• משמעות קטע חייבת להלום את התיאולוגיה המקראית הכוללת.

ישוע והשליחים משתמשים תדיר בכתבי הקודש כדי להסביר את כתבי הקודש.

3. המשמעות המילולית: מה שהטקסט התכוון לומר

המשמעות הראשונית של קטע היא המשמעות שהמחבר התכוון אליה, בהקשרו ההיסטורי, הספרותי והתרבותי.
משמעות מילולית זו אינה מנוגדת למשמעות הרוחנית: היא בסיסה.

כדי למצוא משמעות זו יש להביא בחשבון:

• את ההקשר המיידי (הפסוקים שלפני ואחרי),
• את הקשר הספר,
• את הז'אנר הספרותי (סיפור, שירה, נבואה, איגרת…),
• את ההקשר ההיסטורי,
• את הדקדוק ואת אוצר המילים.

אלוהים דיבר בשפות אנושיות, במצבים אמיתיים.
לכבד את המסגרת הזו פירושו לכבד את הדבר.

4. המשמעות הכריסטוצנטרית: כל כתבי הקודש מצביעים על המשיח

המשיח ישוע מצהיר שכל כתבי הקודש מדברים עליו:

פירוש הדבר ש:

• הברית הישנה מכינה ומבשרת את המשיח,
• הבשורות מגלות את המשיח,
• האיגרות מסבירות את מעשה המשיח,
• ספר ההתגלות מראה את הניצחון הסופי של המשיח.

לפרש מקראית פירושו לשמור תמיד את המשיח במרכז.

5. הפירוש חייב להוביל לציות

המקרא אינו ספר שיש רק לנתחו: הוא דבר שיש להאמין בו וליישמו.

פירוש נאמן:

• מוביל לתשובה,
• מזין את האמונה,
• משנה את החיים,
• מאיר את ההחלטות,
• בונה את הקהילה.

אם הפירוש נשאר תיאורטי, הוא מחמיץ את מטרתו.

6. הקהילה כקהילה מפרשת

הפירוש אינו רק אישי.
אלוהים נתן את דברו לעמו, ולא לקוראים בודדים.

הקהילה:

• שומרת את הדבר,
• מלמדת את הדבר,
• מתקנת טעויות,
• מעבירה את הלימוד הבריא.

המאמינים של היום נהנים גם משנות אלפיים של הגות תיאולוגית.
הפירוש חייב אפוא להיות צנוע, מושרש בקהילת הקדושים.

פירוש כתבי הקודש הוא מעשה רוחני, שכלי וקהילתי. הוא תלוי ברוח הקודש, מכבד את המשמעות שאלוהים התכוון אליה, נשען על כלל כתבי הקודש, שומר את המשיח במרכז ומוביל לציות. הסעיף הבא יעסוק באופן טבעי בסמכות המעשית של הדבר בחיי המאמין, או, אם תרצה, נוכל לסיים את הפרק הזה ולהכין את המעבר אל תורת הבריאה.

לאחר שלמדנו את טבעם, השראתם, סמכותם, קאנונם, הארתם ופירושם של כתבי הקודש, חיוני להתבונן במקום הממשי שהדבר צריך לתפוס בחיי המאמין והקהילה. המקרא אינו רק טקסט שיש להכיר: הוא דבר חי, שנועד לשנות, להנחות ולהזין את עם אלוהים. סמכות כתבי הקודש נעשית ממשית כשהדבר מעצב את המחשבה, הרגשות, ההחלטות וההתנהגות של המאמין.

1. הדבר כמזון רוחני

המקרא הוא המזון ההכרחי של החיים הנוצריים.
המשיח ישוע אומר:

כשם שהגוף זקוק למזון יומי, כך הנפש זקוקה לדבר כדי לחיות, לצמוח ולהתמיד.
הדבר:

• מחזק את האמונה,
• מזין את התקווה,
• מחדש את האהבה,
• מבסס את ההתמדה.

נוצרי המזניח את הדבר נעשה חלש רוחנית.

2. הדבר כאור לחיים

הדבר מאיר את דרך המאמין.

הוא מנחה:

• את הבחירות המוסריות,
• את ההחלטות החשובות,
• את היחסים,
• את סדרי העדיפויות,
• את הייעוד.

הדבר אינו נותן תמיד תשובות מיידיות לכל השאלות, אך הוא מעצב חוכמה המאפשרת להבחין ברצון אלוהים.

3. הדבר ככלי להתקדשות

ההתקדשות היא מעשה אלוהים במאמין, אך היא נעשית באמצעות הדבר.
המשיח ישוע מתפלל:

הדבר:

• הוא מגלה את החטא,
• קורא לתשובה,
• משנה את הרגשות,
• מחדש את השכל,
• מעצב את האופי.

הוא הכלי העיקרי של רוח הקודש להשוות את המאמין למשיח.

4. הדבר כנשק רוחני

במלחמה הרוחנית הדבר הוא נשק ההתקפה של המאמין.
פאולוס מדבר על “חרב הרוח, שהיא דבר אלוהים”

הוא מאפשר:

• לעמוד בניסיונות,
• לדחות את השקרים,
• לחזק את האמונה,
• להילחם בטעות.

המשיח ישוע עצמו משתמש בדבר כדי לגבור על השטן במדבר.

5. הדבר במרכז חיי הקהילה

הקהילה היא קהילה שהדבר מעצב, מזין ומנהיג אותה.
השליחים הקדישו עצמם “לתפילה ולשירות הדבר”

הדבר חייב להיות מרכזי ב:

• הדרשה,
• ההוראה,
• ההלל,
• המשמעת,
• השליחות,
• החברות האחאית.

קהילה המתרחקת מן הדבר מאבדת את אורה ואת כוחה.

6. הדבר כמקור שמחה וחברות עם אלוהים

הדבר אינו רק חובה: הוא שמחה.

באמצעות הדבר אלוהים מדבר אל עמו.
לקרוא במקרא פירושו להיכנס לחברות חיה עם אלוהים, לשמוע את קולו, לקבל את שלומו וללגום מנוכחותו.

סיכום

הסמכות המעשית של הדבר מתגלה כשהמאמין קורא בו, הוגה בו, אוהב אותו וצייתן לו. הדבר מזין, מאיר, מקדש, מגן ומשמח. הוא הכרחי לחיים הנוצריים ולעדות הקהילה. תורת דבר אלוהים אינה אפוא רק אמת שיש להכיר: היא מציאות שיש לחיות בכל יום.

הצעד הטבעי הבא יהיה לסיים את הפרק הזה ולהכין את המעבר אל תורת הבריאה, שהרי בדברו אלוהים בורא, מסדר ומקיים את היקום.

לאחר שהתבוננו בדבר אלוהים בטבעו, בהשראתו, בסמכותו ובפעולתו המחיה, טבעי לפנות אל ההתגלות הגדולה הראשונה של הדבר הזה בהיסטוריה: הבריאה. המקרא פותח את סיפורו בהצהרת יסוד זו: “ויאמר אלוהים… ויהי כן” בְּרֵאשִׁית 1.3. הבריאה אינה אפוא רק מעשה עוצמה, אלא מעשה של דבר. העולם קיים מפני שאלוהים דיבר.

כך תורת הדבר מכינה ישירות את תורת הבריאה. הדבר המגלה הוא גם הדבר הבורא, מסדר ומקיים את היקום. הבנת הבריאה דורשת אפוא הבנת הדבר שבאמצעותו אלוהים קורא לכל הדברים להתקיים. במעבר מהדבר אל הבריאה אנו הולכים אחר תנועתם של כתבי הקודש עצמם: מהאלוהים המדבר אל העולם הנענה לקולו.

תורת הבריאה תאפשר לנו לחקור כיצד אלוהים, בדברו, עיצב את היקום, קבע את סדר העולם, ברא את האדם בצלמו והניח את המסגרת לכל תולדות הישועה.