המילה הארמית רָז, שאפשר לתרגמה ״סוד״ או ״מסתורין״, חוזרת כמה פעמים בדניאל 2. היא…
המילה הארמית רָז, שאפשר לתרגמה ״סוד״ או ״מסתורין״, חוזרת כמה פעמים בדניאל 2.
היא מופיעה בעיקר ב־דָּנִיֵּאל 2.18, 19, 27, 28, 29, 30 ו־47.
ריכוז זה משמעותי.
המונח מלווה את שלבי הסיפור השונים:
הסוד מאיים בעקיפין על חייהם של דניאל וחבריו;
הסוד נתבקש מאלוהים;
הסוד נגלה;
דניאל מסביר את מקור הגילוי הזה;
נבוכדנצר מכיר לבסוף באלוהים המגלה סודות.
המילה שייכת אפוא למבנה הפרק עצמו.
בשימוש בן זמננו המילה ״סוד״ יכולה לציין שאלה קשה במיוחד או תופעה שעדיין לא הוסברה.
המשמעות בדניאל 2 מדויקת יותר.
הבעיה אינה רק שהחלום מורכב מאוד.
תוכן החלום עצמו אינו נגיש לדניאל.
הוא לא היה נוכח במחשבתו של נבוכדנצר כשהמלך חלם.
אין לו שום נתון המאפשר לו לשחזר אותו באופן טבעי.
״הסוד״ הוא אפוא מציאות הנסתרת מן הידיעה האנושית הרגילה.
פתרונו מחייב גילוי.
הכשדים אומרים למלך:
«אין אדם על הארץ היכול לעשות את מה שהמלך דורש» (דָּנִיֵּאל 2.10).
אחר כך הם מוסיפים:
״הדבר שהמלך שואל קשה, ואין איש היכול לגלותו למלך, מלבד האלים אשר משכנם אינו עם בני האדם״ (דָּנִיֵּאל 2.11).
הצהרה זו מגדירה במדויק את טיב הבעיה.
החכמים אינם טוענים שהם זקוקים ליותר זמן כדי לגלות את החלום.
הם קובעים שהבקשה חורגת מיכולות האדם.
הסיפור אינו מפריך קביעה זו.
דניאל עצמו מאשר אותה במובלע.
שום אדם אינו יכול לגלות את הסוד בכוחות עצמו.
ההבדל הוא שדניאל מכיר את האלוהים היכול לגלותו.
כששומע דניאל את גזר דינו של המלך, הוא אינו מנסה לשחזר את שיטותיהם של המומחים הבבליים.
הוא מודיע לחבריו:
״למען ירחמו אלוהי השמים על הסוד הזה״ (דָּנִיֵּאל 2.18).
דרך פעולה זו חיונית.
הסוד אינו מושג בחישוב.
הוא אינו נגזר מאות.
הוא אינו מתגלה בפירוש של תופעת טבע.
דניאל וחבריו מבקשים שאלוהים יודיע להם אותו.
הטקסט יוצר כך הבחנה ברורה בין חיפוש טכני אחר מידע לבין קבלת גילוי.
התשובה מנוסחת במשפט תמציתי במיוחד:
״אז הסוד נגלה לדניאל בחזיון לילה״ (דָּנִיֵּאל 2.19).
הנושא התאולוגי של הפעולה ברור.
דניאל מקבל את מה שלא היה לו קודם.
הצורה הסבילה מדגישה את אופיה המתקבל של הידיעה.
דניאל אינו מוצג כמי שהצליח לחדור אל סודו של המלך.
הסוד נמסר לו.
הבחנה זו מסבירה מדוע תגובתו הראשונה היא לברך את אלוהים ולא לחגוג את תבונתו שלו.
בתפילתו מצהיר דניאל:
״הוא מגלה עמוקות ומסתרות, הוא יודע מה בחשכה, והאור שרוי עמו״ (דָּנִיֵּאל 2.22).
אוצר המילים קושר ישירות גילוי וידיעה אלוהית.
דבר יכול להיות נסתר מבני האדם מבלי להיות נסתר מאלוהים.
הסוד אינו מתאים אפוא למגבלה של הידיעה האלוהית.
הוא מתאים למגבלה של הידיעה האנושית.
הבחנה זו יסודית להבנת המושג המקראי של גילוי.
אלוהים אינו מגלה את הסוד ברגע שדניאל מתפלל.
הוא יודע אותו ומודיע אותו.
לפני נבוכדנצר מצהיר דניאל:
״את הסוד הזה שהמלך שואל, לא החכמים, לא המנחשים בכוכבים, לא החרטומים ולא הקוסמים יכולים לגלותו למלך״ (דָּנִיֵּאל 2.27).
דניאל יכול היה לנצל את כישלון מתחריו כדי להאדיר את עליונותו שלו.
הוא אינו עושה זאת.
הוא מציב במובלע את כל בני האדם באותה קטגוריה.
החכמים אינם יכולים לגלות את הסוד.
דניאל לא היה יכול לעשות זאת טוב מהם בכוחות עצמו.
הוא ממשיך מיד:
״אולם יש אלוהים בשמים המגלה סודות״ (דָּנִיֵּאל 2.28).
המילה ״אולם״ מבטאת את ההיפוך התאולוגי של הפרק.
חוסר היכולת האנושי אינו גורר חוסר יכולת אלוהי.
דניאל מבהיר שאלוהים:
״הודיע למלך נבוכדנצר מה שיהיה באחרית הימים״ (דָּנִיֵּאל 2.28).
לסוד שני ממדים אפוא.
הראשון נוגע לתוכן החלום שדניאל לא יכול היה לדעת באופן טבעי.
השני נוגע למציאות ההיסטורית שהחלום מייצג.
אלוהים מגלה גם את מה שהמלך ראה וגם את משמעות החזון לעתיד.
הגילוי אינו מתמצה אפוא בקריאה פלאית של זכרונו של אדם.
הוא חושף גם את המשמעות הנבואית של החלום.
דָּנִיֵּאל 2.29 חוזר על רעיון זה:
״מגלה הסודות הודיע לך את אשר יהיה.״
ביטוי זה חשוב משום שהוא הופך פעולה מסוימת לתכונה אלוהית.
אלוהים אינו רק זה שגילה את הסוד הזה.
הוא ״מגלה הסודות״.
היכולת להודיע את הנסתר שייכת לריבונותו.
ניסוח זה מכין ישירות את ההודאה הסופית של נבוכדנצר.
דניאל נוקט אמצעי זהירות נוסף:
״לא בחוכמה שיש בי יותר מכל החיים נגלה לי הסוד הזה״ (דָּנִיֵּאל 2.30).
הצהרה זו מכרעת.
הנס עלול להסיט את תשומת הלב מן האלוהים המגלה אל האדם שקיבל את הגילוי.
דניאל מסרב להסטה זו.
את חוכמתו יוצאת הדופן כבר הכירו ב־דָּנִיֵּאל 1.17-20.
ובכל זאת הוא קובע במפורש שחוכמה זו אינה מסבירה את גילוי הסוד.
כך הוא מבחין בין היכולת הניתנת לעבד לבין הריבונות הייחודית לאלוהים.
דניאל ממשיך:
״אלא כדי שהפתרון יינתן למלך ותדע את מחשבות לבבך״ (דָּנִיֵּאל 2.30).
לגילוי יש אפוא תכלית.
הוא אינו ניתן כדי לספק סקרנות אזוטרית.
הוא מוסר מסר למלך.
החלום נוגע להיסטוריה של הממלכות, אך הוא נוגע גם לנבוכדנצר באופן אישי.
המלך שהרהר בעתיד שלטונו מקבל תשובה המציבה את מלכותו בתוך היסטוריה רחבה בהרבה.
לגילוי יש כך תפקיד נבואי ותאולוגי.
יש להדגיש מאפיין נוסף.
משנגלה, הסוד אינו מוצג כבלתי הגיוני או בלתי מובן.
דניאל יכול לספר את החלום.
הוא יכול אחר כך לפרשו.
המלך יכול להכיר בנכונות הגילוי הזה.
הסוד אינו אפוא אמת שנשארת בהכרח עמומה אף לאחר שנגלתה.
הוא נסתר עד שנגלה.
הבחנה זו חשובה להבנת השימוש המקראי באוצר המילים של הסוד: הסוד יכול להיות מטבעו בלתי נגיש לגילוי אנושי ועם זאת להיות מובן כשאלוהים מודיע אותו.
אחרי ששמע את דניאל מצהיר נבוכדנצר:
״באמת אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדון המלכים ומגלה הסודות, כי יכולת לגלות את הסוד הזה״ (דָּנִיֵּאל 2.47).
הודאה זו סוגרת את התנועה שהחלה בתחילת הפרק.
החכמים קבעו שהבקשה חורגת מיכולות האדם.
דניאל הצהיר שאלוהים בשמים מגלה סודות.
המלך קובע שדניאל אכן גילה את מה שביקש.
הוא מסיק מכך מסקנה על אלוהיו של דניאל.
הסיפור מוביל כך מסוד המלך אל ההכרה באלוהים המגלה.
ניתן לסכם את ההתקדמות כך:
דָּנִיֵּאל 2.18 : Daniel et ses compagnons demandent à Dieu sa compassion concernant le mystère.
דָּנִיֵּאל 2.19 : le mystère est révélé.
דָּנִיֵּאל 2.22 : Daniel proclame que Dieu révèle les choses cachées.
דָּנִיֵּאל 2.27 : les sages ne peuvent révéler le mystère.
דָּנִיֵּאל 2.28 : Dieu révèle les mystères.
דָּנִיֵּאל 2.29 : celui qui révèle les mystères fait connaître l'avenir.
דָּנִיֵּאל 2.30 : Daniel refuse d'attribuer la révélation à sa propre sagesse.
דָּנִיֵּאל 2.47 : Nébucadnetsar reconnaît le Dieu qui révèle les mystères.
חזרה זו מראה ש״הסוד״ הוא הרבה יותר מרכיב באוצר מילים.
הוא מארגן את הסיפור מבחינה תאולוגית.
הרעיון של גילוי מציאות נסתרת שייך באופן רחב יותר לנבואה המקראית.
עמוס מצהיר:
״כי לא יעשה אדוני דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים״ (עָמוֹס 3.7).
העיקרון אינו שלנביאים יש מטבעם גישה לכל המציאויות הנסתרות.
הם יודעים את מה שאלוהים בוחר למסור להם.
דניאל שייך להגיון זה.
הוא אינו שולט בעולם הבלתי נראה.
הוא מקבל גילוי מסוים בעניין מצב מסוים.
הבחנה זו מגינה על הנבואה המקראית מפני תפיסה קסומה של הנביא.
הברית החדשה משתמשת תדיר במונח היווני μυστήριον (מיסטריון, ״סוד״).
אין להניח שכל השימושים בברית החדשה בעלי אותו תוכן בדיוק כמו ה־רָז (rāz) של דניאל 2.
ובכל זאת קיימת קרבה מושגית חשובה.
בכמה קטעים בברית החדשה ״סוד״ מציין מציאות השייכת לתכנית אלוהים, שהייתה נסתרת ונגלתה.
ישוע אומר לתלמידיו:
״לכם ניתן לדעת את ״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.11).
פאולוס מדבר על:
״גילוי הסוד שהיה כמוס שנים רבות״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 16.25).
הוא מזכיר גם:
״הסוד הנסתר מעולם ומדורות, ועתה נגלה לקדושיו״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 1.26).
התבנית המושגית דומה: נסתר - נגלה - נודע.
השוואה מעניינת במיוחד מופיעה בקורינתים א׳ 2.
פאולוס מדבר על:
״חוכמת אלוהים הנסתרת במסתורין״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 2.7).
אחר כך הוא כותב:
״לנו גילה אותה אלוהים ברוח״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 2.10).
התוכן התאולוגי שונה מזה של דניאל 2, אך המבנה דומה.
חוכמת אלוהים אינה נובעת סתם מגילוי אנושי.
היא צריכה להיגלות.
הגיון זה הוא אחד מצירי היסוד של התפיסה המקראית של הגילוי.
הקביעה שאלוהים מגלה סוד אינה אומרת שהמקבל זוכה אוטומטית בידיעה ממצה בכל מה שנוגע לנושא.
דניאל מקבל את הדרוש כדי למסור את החלום ואת פירושו.
הטקסט אינו טוען שהוא מקבל בהזדמנות זו ידיעה שלמה של כל ההיסטוריה העתידה בכל פרטיה.
הבחנה זו חשובה בפירוש הנבואה.
הגילוי מספק את מה שאלוהים בוחר למסור.
המפרש חייב לכבד את גבולות המסירה הזו.
עיקרון זה תקף במיוחד ללימוד הפסל: לרכיבים שדניאל מפרש במפורש יש סמכות טקסטואלית שונה מזו של השחזורים ההיסטוריים שהציעו המפרשים לאחר מכן.
מושג הסוד מוביל כך לכלל הרמנויטי חשוב.
יש להבחין בין:
ce que le songe montre ;
ce que l'interprétation inspirée explique explicitement ;
ce que les données historiques permettent ensuite de proposer comme identification.
אין לערבב בין שלוש הרמות האלה.
לדוגמה, דניאל 2 קובע במפורש שיש רצף של ממלכות.
הוא מזהה במפורש את נבוכדנצר עם ראש הזהב (דָּנִיֵּאל 2.38).
הזיהויים המפורטים של הממלכות הבאות מחייבים אחר כך עימות עם דניאל 7, דניאל 8 וההיסטוריה.
הבחנה זו מאפשרת לשמור על שיטה קפדנית כשייחקר בפירוט המשמעות ההיסטורית של הפסל.
סוד דניאל 2 אינו מצטמצם לבסוף לא לצורת הפסל ולא לזהות מתכותיו.
הוא נוגע לתכנית ההיסטורית שאלוהים מוסר למלך.
נבוכדנצר חושב על מה שיהיה אחריו (דָּנִיֵּאל 2.29).
אלוהים משיב לו בכך שהוא מראה לו שמלכותו שייכת להיסטוריה שאינו מקורה האחרון ואינו תכליתה.
המלך שרצה לדעת את העתיד מגלה כך משהו יסודי יותר מעתידה של בבל:
l'histoire des royaumes elle-même demeure sous la souveraineté du Dieu qui en connaît le terme.
המונח הארמי רָז (rāz) מספק אחד ממפתחות הקריאה העיקריים של דניאל 2.
הסוד נסתר מבני האדם.
מומחי בבל אינם יכולים לגלותו.
דניאל אינו יכול לדעתו בעצמו אף הוא.
אך מה שאינו נגיש לאדם אינו בלתי ידוע לאלוהים.
את תנועת הפרק אפשר לסכם כך בשלוש טענות:
le mystère est caché ;
אלוהים מגלה אותו;
דניאל מוסר אותו.
התקדמות זו מסבירה מדוע דניאל מסרב תמיד לייחס לעצמו את הכבוד על הגילוי.
מרכז הסיפור אינו יכולתו יוצאת הדופן של אדם לגלות סודות, אלא ריבונותו של האלוהים היודע את הנסתר ומחליט להודיעו.
הודאתו הסופית של נבוכדנצר מבטאת בדיוק מסקנה זו:
״אלוהיכם הוא באמת אלוהי האלוהים ואדון המלכים ומגלה הסודות״ (דָּנִיֵּאל 2.47).