יוסף ודניאל שניהם רחוקים מארצם ונתונים לסמכותו של שליט זר. יוסף נמכר למצרים (בראשית…
יוסף ודניאל שניהם רחוקים מארצם ונתונים לסמכותו של שליט זר.
יוסף נמכר למצרים (בְּרֵאשִׁית 37.28, 36).
דניאל הובא לבבל בהקשר של שליטת נבוכדנצר ביהודה (דָּנִיֵּאל 1.1-6).
מצביהם ההיסטוריים שונים, אך יש להם מאפיין משותף: כל אחד מהם צריך לחיות בנאמנות לאלוהי ישראל בסביבה פוליטית ודתית זרה.
מצב זה הוא הרקע לשני סיפורי החלומות.
בראשית 41 מתחיל בשני חלומותיו של פרעה: שבע הפרות הבריאות שנבלעו בידי שבע פרות רזות, ואחר כך שבע השבלים הטובות שנבלעו בידי שבע שבלים דקות (בְּרֵאשִׁית 41.1-7).
הסיפור מדגיש:
״ויהי בבקר ותפעם רוחו״ (בְּרֵאשִׁית 41.8).
דניאל 2 משתמש בניסוח דומה:
«נבוכדנצר חלם חלומות. רוחו נטרדה ולא יכול היה לישון» (דָּנִיֵּאל 2.1).
בשני הסיפורים חלומו של השליט מעורר אפוא משבר.
האיש המנהיג ממלכה אינו שולט במסר שקיבל בשנתו.
פרעה:
״שלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה״ (בְּרֵאשִׁית 41.8).
נבוכדנצר מזמין:
״החרטומים והאשפים והמכשפים והכשדים״ (דָּנִיֵּאל 2.2).
בשני המקרים פונה השליט תחילה למומחים המוכרים מוסדית לטיפול בבעיה מסוג זה.
הדמיון חשוב.
יוסף ודניאל אינם מוזעקים בתחילה כנציגים הטבעיים של המערכת הדתית השלטת.
הם נכנסים לתמונה אחרי שמשאבי החצר הרגילים הראו את גבולותיהם.
ההקבלה אינה צריכה עם זאת להסתיר הבדל מהותי.
פרעה מספר את חלומותיו למומחים המצריים:
״ויספר פרעה להם את חלמו, ואין פותר אותם לפרעה״ (בְּרֵאשִׁית 41.8).
גם יוסף מקבל את הסיפור המלא של שני החלומות לפני שהוא פותר אותם (בְּרֵאשִׁית 41.17-24).
בדניאל 2 דורש נבוכדנצר יותר.
הכשדים מבקשים:
״אמור החלום לעבדיך ופשרו נחוה״ (דָּנִיֵּאל 2.4).
אך המלך מסרב להפריד בין שתי הפעולות.
על החכמים להודיע לו את החלום ואת פתרונו (דָּנִיֵּאל 2.5-9).
דניאל נתון אפוא בקושי נוסף: עליו לקבל מאלוהים לא רק את משמעות החלום אלא גם את תוכנו.
בבראשית 41 המומחים המצריים אינם יכולים לספק את הפתרון המבוקש.
אי יכולת זו מביאה את שר המשקים להיזכר ביוסף, שפתר את חלומו בבית הכלא (בְּרֵאשִׁית 41.9-13).
בדניאל 2 לכישלון החכמים יש תוצאות חמורות עוד יותר.
נבוכדנצר מצווה להמיתם (דָּנִיֵּאל 2.12).
דניאל שומע אז את ההחלטה ומבקש ארכה כדי לתת למלך את הפתרון (דָּנִיֵּאל 2.14-16).
בשני הסיפורים כישלון חוכמת החצר פותח אפוא את הדרך להתערבות עבד אלוהי ישראל.
כשפרעה אומר ליוסף:
״שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אתו״ (בְּרֵאשִׁית 41.15),
משיב יוסף:
״בלעדי! אלוהים יענה את שלום פרעה״ (בְּרֵאשִׁית 41.16).
תשובה זו חיונית.
ליוסף אכן יש יכולת פירוש מיוחדת, אך הוא מסרב להפכה לכוח עצמאי.
הידיעה באה מאלוהים.
הסיפור כבר הראה זאת בבית הכלא כשיוסף אמר:
״הלוא לאלוהים פתרונים?״ (בְּרֵאשִׁית 40.8).
דניאל מגלה עמדה קרובה מאוד לפני נבוכדנצר.
כשהמלך שואל אותו:
״היש בך יכולת להודיעני את החלום אשר חלמתי ואת פשרו?״ (דָּנִיֵּאל 2.26),
דניאל אינו משיב בפשטות שהוא מסוגל.
הוא מצהיר:
«את הסוד שהמלך מבקש אין החכמים, האשפים, החרטומים או מגידי העתידות יכולים לגלות למלך. אולם יש בשמים אלוהים המגלה סודות» (דָּנִיֵּאל 2.27-28).
אחר כך הוא מבהיר:
«לא מפני שיש בי חכמה רבה יותר מבכל החיים נגלה לי הסוד הזה» (דָּנִיֵּאל 2.30).
יוסף ודניאל מסרבים אפוא בדיוק להסטה אחת: זו שתייחס לעבד את מה ששייך לאלוהים.
אפשר להשוות את הצהרת יוסף ב־בְּרֵאשִׁית 40.8 להצהרת דניאל ב־דָּנִיֵּאל 2.28:
יוסף: ״הלוא לאלוהים פתרונים?״
דניאל: ״יש אלוהים בשמים המגלה סודות.״
הניסוחים שונים, אך התאולוגיה שלהם מתכנסת.
הפירוש האמיתי אינו תוצאה של כוח פנימי של העבד.
הוא תלוי באלוהים.
שכנוע זה מבדיל בין יוסף ודניאל לבין תפיסה קסומה שבה המפרש שולט בעצמו בסודות.
יוסף מסביר לפרעה:
״את אשר האלוהים עושה הגיד לפרעה״ (בְּרֵאשִׁית 41.25).
הוא חוזר:
״את אשר האלוהים עושה הראה את פרעה״ (בְּרֵאשִׁית 41.28).
דניאל משתמש בניסוח קרוב מאוד:
״האלוהים הגדול הודיע למלך את אשר יהיה אחרי כן״ (דָּנִיֵּאל 2.45).
בשני הסיפורים מובן אפוא חלום המלך כגילוי בנוגע לעתיד.
השליט מקבל מידע שלא היה יכול להשיג בהפעלה הרגילה של כוחו.
יוסף מסביר גם מדוע קיבל פרעה שני חלומות המתאימים לאותו אירוע:
״ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו״ (בְּרֵאשִׁית 41.32).
לחלום יש אפוא תפקיד של גילוי ושל אישור.
דניאל 2 אינו מציג חזרה זהה בשתי צורות.
חלומו של נבוכדנצר הוא חזון סמלי אחד שמרכיביו השונים יוצרים רצף.
אין אפוא לחפש התאמה מלאכותית בין כל פרטי שני הסיפורים.
חלום פרעה נוגע לתקופה קרובה יחסית ומוגדרת:
שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב (בְּרֵאשִׁית 41.26-30).
לחלומו של נבוכדנצר אופק רחב בהרבה.
הוא מתחיל במלכות השליט:
״אתה הוא הראש הזהב״ (דָּנִיֵּאל 2.38),
ואחר כך מבשר כמה ממלכות עוקבות עד המלכות שאלוהים מקים (דָּנִיֵּאל 2.39-44).
בראשית 41 נוגע בעיקר להיערכות למשבר מזון.
דניאל 2 מפתח תאולוגיה של רצף האימפריות ושל תכלית ההיסטוריה שלהן.
אחרי פתרון החלומות מציע יוסף לפרעה מדיניות שנועדה להכין את מצרים לרעב:
״ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים״ (בְּרֵאשִׁית 41.33).
הוא ממליץ בין השאר לקחת חלק מהיבול בשנות השובע (בְּרֵאשִׁית 41.34-36).
דניאל אינו מציג דבר דומה.
הוא אינו מציע לנבוכדנצר אסטרטגיה שתמנע את הרצף המוכרז של הממלכות.
הבדל זה תואם את טיב שני הגילויים.
הרעב של בראשית 41 מחייב היערכות אנושית.
הרצף הנבואי של דניאל 2 מגלה היסטוריה שהמלך חייב להכיר בכך שהיא עולה על כוחו שלו.
אחרי פתרונו של יוסף אומר פרעה:
״הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?״ (בְּרֵאשִׁית 41.38).
ואחר כך:
״אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך״ (בְּרֵאשִׁית 41.39).
נבוכדנצר אומר לדניאל:
״באמת אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדון המלכים ומגלה הסודות, כי יכולת לגלות את הסוד הזה״ (דָּנִיֵּאל 2.47).
בשני המקרים יכולתו של העבד מובילה את השליט להכיר במקור האלוהי של הידיעה.
יוסף עובר ישירות מבית הכלא לתפקיד רם ביותר.
פרעה אומר לו:
״ונתון אתך על כל ארץ מצרים״ (בְּרֵאשִׁית 41.41).
הוא מסיר את טבעתו, מלביש אותו בגדי שש ושם רביד זהב על צווארו (בְּרֵאשִׁית 41.42).
גם דניאל זוכה להגדלה מרשימה:
״המלך הגדיל את דניאל ומתנות גדולות רבות נתן לו, וישליטהו על כל מדינת בבל ורב סגנים על כל חכמי בבל״ (דָּנִיֵּאל 2.48).
שני הסיפורים עוקבים אפוא אחר התקדמות דומה:
השפלה או פגיעות;
גילוי אלוהי;
פירוש לפני השליט;
הכרה באלוהים;
הגדלת העבד.
יהיה זה עם זאת צמצום לקרוא את הפרשות האלה כהבטחה פשוטה שנאמנות מובילה בהכרח לקידום חברתי.
יוסף חווה קודם עבדות וכלא.
דניאל חי במצבו של יהודי שהוגלה לבבל, וזה עתה איימו על חייו.
סיפורים מקראיים אחרים מראים מצד אחר שנאמנות יכולה להוביל למות קדושים ולא להגדלה.
לקידומם של יוסף ודניאל יש תפקיד מסוים בסיפורי כל אחד מהם.
הוא מאפשר בין השאר לכל אחד מהם לתפוס עמדה שתהיה בעלת חשיבות מכרעת בהמשך ההיסטוריה.
הקבלה נוספת מאחדת את שתי הדמויות.
יוסף מגיע למצרים בלי שבחר בכך.
דניאל מגיע לבבל בהקשר של הכיבוש.
אף אחד מהם אינו מתחיל את דרכו כחבר חזק בחברה שבה הוא נמצא.
ובכל זאת מצב הפגיעות שלהם נעשה בהדרגה מקום של פעולה השגחתית.
יוסף יסכם את דרכו שלו כשיאמר לאחיו:
״ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטבה, למען עשה כיום הזה להחית עם רב״ (בְּרֵאשִׁית 50.20).
דניאל 2 אינו מנסח בדיוק את אותה הצהרה, אך מציג היפוך דומה: מי שהיה אמור להיהרג נעשה זה שבזכותו ניצלים הנדונים, ואחר כך הוא מקבל תפקיד חשוב.
יוסף משרת את פרעה.
דניאל משרת את נבוכדנצר.
מצב זה מראה שמילוי תפקיד חשוב בשלטון זר אינו מוצג כשלעצמו כסותר נאמנות לאלוהי ישראל.
אך להשתתפות זו יש גבולות.
יוסף מייחס תמיד לאלוהים את יכולת הפירוש שלו.
גם דניאל מסרב לערבב את תפקידו המינהלי עם הסכמה דתית לנהגי בבל.
הפרקים הבאים בדניאל יראו גבול זה בבהירות רבה עוד יותר.
שדרך, מישך ועבד נגו משרתים את המינהל הבבלי, אך מסרבים להשתחוות לפסל (דָּנִיֵּאל 3.12-18).
דניאל משרת תחת כמה שליטים, אך מסרב לוותר על תפילתו כשהיא נאסרת (דָּנִיֵּאל 6.4-10).
בבראשית 41 כישלון החרטומים והחכמים המצריים אינו גורר גזר דין מוות.
בדניאל 2, לעומת זאת, כישלון המומחים הבבליים מביא לגזר דין קולקטיבי:
״המלך קצף ויתקצף מאוד וצווה להאביד את כל חכמי בבל״ (דָּנִיֵּאל 2.12).
דניאל עצמו נוגע בגזר דין זה.
כשהוא מקבל את הגילוי הוא מבקש:
״אל תאביד את חכמי בבל!״ (דָּנִיֵּאל 2.24).
אין לממד זה מקבילה ממשית בבראשית 41.
הוא מחדד את האופי הדרמטי של דניאל 2 ונותן להתערבות דניאל ממד של הצלה קולקטיבית.
ההבדל החשוב ביותר בין שני הסיפורים נשאר טיבו המדויק של הגילוי.
יוסף שומע את החלום ומקבל את היכולת לפרשו.
דניאל צריך לדעת מידע שהמלך מסרב למסור.
את המבנה אפשר לסכם כך:
בראשית 41:חלום ידוע למלך ← חלום מסופר ליוסף ← פתרון הניתן מאלוהים.
דניאל 2:חלום ידוע למלך אך לא נמסר לחכמים ← תוכן החלום נגלה לדניאל ← הפתרון נגלה ← חלום ופתרון נמסרים למלך.
דניאל 2 מביא כך את ההוכחה בנוגע לגילוי עד תומה.
דניאל אינו יכול לבנות את פירושו מתוך מידע שמספק נבוכדנצר.
ידיעת החלום עצמו חייבת לבוא מאלוהים.
ההתאמות בין יוסף ודניאל מראות מודל סיפורי משותף בכתובים.
עבד אלוהי ישראל חי בקרב כוח זר.
שליט מקבל גילוי שאינו מבין.
מומחי הממלכה מתגלים כבלתי מסוגלים לספק את התשובה המצופה.
עבד אלוהים נקרא.
הוא מסרב לייחס לעצמו את הידיעה.
אלוהים מודיע את משמעות החלום.
השליט מכיר במקור האלוהי של חוכמה זו.
העבד מורם אחר כך.
התאמות אלה מאפשרות לקרוא את דניאל 2 ברציפות עם סיפורים מקראיים קודמים בלי להסיק מכך ששני האירועים זהים.
בראשית 41 קובע:
״את אשר האלוהים עושה הגיד לפרעה״ (בְּרֵאשִׁית 41.25).
דניאל 2 מצהיר:
״יש אלוהים בשמים המגלה סודות והודיע למלך נבוכדנצר מה שיהיה באחרית הימים״ (דָּנִיֵּאל 2.28).
העיקרון התאולוגי דומה.
אך דניאל 2 מרחיב במידה ניכרת את האופק.
חלום פרעה נוגע לעתיד מצרים במשך ארבע עשרה שנה.
חלום נבוכדנצר מציב את מלכותו בתוך רצף של כוחות המוביל לבסוף אל המלכות שאלוהים מקים.
נושא הגילוי המלכותי נעשה כך תאולוגיה נבואית אמיתית של ההיסטוריה.
ההקבלה בין יוסף לפני פרעה לדניאל לפני נבוכדנצר מבוססת על התאמות טקסטואליות וסיפוריות חשובות מספיק כדי להתייחס אליהן ברצינות.
שני הסיפורים מראים שליט מוטרד מחלום, כישלון מומחי חצרו, התערבות עבד אלוהי ישראל, ייחוס מפורש של הידיעה לאלוהים, הכרת השליט במקור האלוהי הזה והגדלתו הסופית של העבד.
ההבדל העיקרי נשאר עם זאת חיוני.
יוסף מקבל מהמלך את תוכן החלום שעליו לפרשו.
דניאל אינו מקבל אותו מנבוכדנצר: אלוהים צריך לגלות לו גם את החלום וגם את פירושו.
הבדל זה מחזק את הטענה המרכזית של דניאל 2.
דניאל אינו מוצג כמפרש מיומן במיוחד היכול לעלות על המומחים הבבליים מתוך אותם נתונים.
הוא יודע בדיוק את מה שאף אדם הנוכח בחצר לא יכול היה למסור לו.
לכן יכול היה יוסף לומר: ״הלוא לאלוהים פתרונים?״ (בְּרֵאשִׁית 40.8), ואילו דניאל מצהיר: ״יש אלוהים בשמים המגלה סודות״ (דָּנִיֵּאל 2.28).
בשני המקרים העבד מפרש, אך אלוהים מגלה.