תפילתו של דניאל בדניאל 2.20-23: מבנה ותיאולוגיה

דָּנִיֵּאל 2.19 מספר את נקודת המפנה המכרעת של הסיפור:

״אז נגלה הרז לדניאל בחזון הלילה.״

דניאל יכול היה ללכת מיד אל המלך.

אולם הטקסט מציין:

״ברך דניאל לאלוהי השמים״ (דָּנִיֵּאל 2.19).

תגובה זו משמעותית.

דניאל פונה תחילה אל מי שמסר לו את ההתגלות.

תפילת דָּנִיֵּאל 2.20-23 ממוקמת אפוא בין שני רגעים חיוניים:

קבלת הרז בדָּנִיֵּאל 2.19;

מסירתו למלך החל מדָּנִיֵּאל 2.24.

מיקום זה נותן לה תפקיד פרשני. לפני ששומע נבוכדנצר את הסבר חלומו, לומד הקורא כיצד דניאל עצמו מבין מבחינה תיאולוגית את מה שהתרחש זה עתה.

דניאל וחבריו ביקשו קודם מאלוהים רחמים:

״כדי שלא יומתו דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל״ (דָּנִיֵּאל 2.18).

אחרי ההתגלות הופכת הבקשה לשבח.

דניאל אינו מבקש עוד שהרז יימסר לו: הוא מודה לאלוהים שהודיעו.

רצף זה חשוב:

המשבר מוליך לתפילה;

התפילה קודמת להתגלות;

ההתגלות מוליכה לשבח;

השבח קודם לעדות לפני המלך.

התשובה האלוהית אינה אפוא מלווה מיד בפעולה פומבית של דניאל. תחילה בא ההכרה בטובה.

דניאל מתחיל:

״יהי שם אלוהים מבורך מן העולם ועד העולם!״ (דָּנִיֵּאל 2.20).

בלשון המקרא ״שם״ אלוהים אינו כינוי בלבד. הוא מפנה אל אלוהים כפי שהוא מודיע את עצמו.

לברך את שם אלוהים משמעו אפוא להכריז על גדולתו ולהכיר בתכונותיו.

הביטוי ״מן העולם ועד העולם״ מציג מיד הבדל בין אלוהים לממלכות שיתוארו אחר כך.

לאימפריות משך מוגבל.

אלוהים נשאר.

ניגוד זה בין אופיין הזמני של הממלכות לקביעותו של אלוהים יעבור בכל פירוש החלום.

דניאל ממשיך:

״החכמה והגבורה לו הן״ (דָּנִיֵּאל 2.20).

שתי תכונות אלה תואמות בדיוק את שתי השאלות הגדולות שהפרק מעלה.

החכמה נוגעת לידיעת הרז.

הגבורה נוגעת לריבונות על ההיסטוריה ועל הממלכות.

לנבוכדנצר כוח מדיני גדול, אך אין לו החכמה הדרושה כדי להכיר את משמעות חלומו שלו.

לחכמי בבל ידע מוכר, אך הם אינם יכולים לגלות את הרז.

באלוהים, לעומת זאת, חכמה ועוצמה מאוחדות.

הוא יודע מה עתיד לקרות ויש לו סמכות על העתים שבהן קורים אירועים אלה.

דניאל 1 כבר קבע:

״והילדים האלה הארבעה, נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה, ודניאל הבין בכל חזון וחלומות״ (דָּנִיֵּאל 1.17).

דניאל 2 מאשר מקור זה.

דניאל אינו מוצג לעולם כעצמאי בחכמתו.

בתפילתו הוא מצהיר:

״הוא נותן חכמה לחכמים ומנדע ליודעי בינה״ (דָּנִיֵּאל 2.21).

גם החכמה שבידי החכם נותרת אפוא מתנה.

אמונה זו מסבירה את יחסו של דניאל לפני נבוכדנצר:

«לא מפני שיש בי חכמה רבה יותר מבכל החיים נגלה לי הסוד הזה» (דָּנִיֵּאל 2.30).

דניאל מסרב כך להפוך את המתנה שקיבל לסיבה להתפאר בעצמו.

דָּנִיֵּאל 2.21 כולל אחת ההצהרות התיאולוגיות החשובות ביותר בפרק:

״הוא משנה עתים וזמנים.״

המונחים בשימוש מעלים את התקופות והרגעים הקבועים.

אלוהים אינו אפוא רק מי שיודע את האירועים אחרי שהופיעו.

יש לו סמכות על מהלך העתים עצמו.

קביעה זו מכינה ישירות את רצף הממלכות שמבשר הפסל.

תקופות השלטון המדיני אינן נצחיות.

זמן ניתן לממלכה; אחר כך בא זמנה של אחרת.

חזון הפסל ייתן צורה סמלית למה שהתפילה מצהירה כאן בצורה תיאולוגית.

דניאל מבהיר:

״הוא מסיר מלכים ומקים מלכים״ (דָּנִיֵּאל 2.21).

קביעה זו נועזת במיוחד בהקשר הסיפור.

דניאל חי בבבל תחת סמכותו של נבוכדנצר, שליט מנצח שכפה את שלטונו על יהודה ועל שטחים אחרים.

ובכל זאת דניאל אינו רואה במלך את המקור האחרון של כוחו שלו.

אמונה זו כבר נוסחה בדָּנִיֵּאל 1.2:

"ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה."

היא תחזור על עצמה לפני נבוכדנצר:

״אלוהי השמים נתן לך את המלכות, החוסן, התוקף והכבוד״ (דָּנִיֵּאל 2.37).

התפילה, הסיפור והפירוש מבטאים אפוא את אותה תיאולוגיה.

מוטיב ספרותי חשוב מופיע כך סביב פעולת אלוהים ש״נותן״.

ב־דָּנִיֵּאל 1.2 אלוהים נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר.

ב־דָּנִיֵּאל 1.9 אלוהים נותן לדניאל חן ורחמים לפני הממונה.

ב־דָּנִיֵּאל 1.17 אלוהים נותן לארבעת הצעירים ידע והשכל.

ב־דָּנִיֵּאל 2.21 אלוהים נותן חוכמה לחכמים.

ב־דָּנִיֵּאל 2.23 דניאל מודה לאלוהים על שנתן לו חוכמה וגבורה.

ב־דָּנִיֵּאל 2.37 דניאל מצהיר שאלוהים נתן לנבוכדנצר את המלכות, החסן, התקף והכבוד.

חזרה זו תורמת לתאולוגיה של הפרקים הראשונים.

את מה שיש לדמויות לא מציגים לעולם כבעל קיום עצמאי לחלוטין.

הן כוחו של המלך והן חוכמתו של דניאל הם, ברמות שונות, דבר שהתקבל.

דניאל ממשיך:

״הוא מגלה עמוקות ומסתרות״ (דָּנִיֵּאל 2.22).

משפט זה משיב ישירות למשבר הפותח.

תוכן החלום מוסתר מן החכמים.

הוא מוסתר גם מדניאל עד שאלוהים מגלה אותו.

אוצר המילים של הגילוי הוא כך אחד מחוטי היסוד של הפרק.

דָּנִיֵּאל 2.19: ״הסוד נגלה לדניאל״.

דָּנִיֵּאל 2.22: אלוהים ״מגלה עמוקות ומסתרות״.

דָּנִיֵּאל 2.28: ״יש אלוה בשמים המגלה סודות״.

דָּנִיֵּאל 2.29: ״מגלה הסודות הודיע לך את אשר יהיה״.

דָּנִיֵּאל 2.47: נבוכדנצר מכיר באלוהים כ״מגלה הסודות״.

תפילת דניאל נמצאת אפוא במרכזה של שרשרת ספרותית העוברת לאורך הפרק כולו.

דניאל מוסיף:

״הוא יודע מה בחשכה, והאור שרוי עמו״ (דָּנִיֵּאל 2.22).

הניגוד בין חשכה לאור מבטא כאן את ההבדל בין מה שנשאר נסתר מן האדם לבין מה שידוע לאלוהים.

סוד החלום שייך, מנקודת מבטו של האדם, לדברים הנסתרים.

לאלוהים אין חשכה מסוג זה.

קביעה זו חורגת מחלומו של נבוכדנצר בלבד.

היא מציגה את אלוהים כבעל ידיעה שמגבלות האדם אינן חלות עליה.

הידיעה האלוהית אינה תלויה בחקירה או בטכניקה המאפשרות לגלות בהדרגה מידע לא ידוע.

פסוקים 20-22 מדברים בעיקר על אלוהים בגוף שלישי:

״החוכמה והגבורה שלו הן.״

״הוא משנה עיתים וזמנים.״

«הוא מסיר מלכים ומקים מלכים.»

״הוא נותן חוכמה.״

״הוא מגלה את הנסתר.״

אחר כך עובר דניאל לגוף שני:

״אלוהי אבותיי, אני מודה לך ומשבח אותך״ (דָּנִיֵּאל 2.23).

כך התפילה עוברת מהכרזה כללית להודיה אישית.

האלוהים הריבון על העיתים ועל המלכים הוא גם זה שזה עתה ענה לדניאל באופן מוחשי.

שילוב זה מונע מהתאולוגיה של הפרק להפוך למופשטת.

האלוהים המנהיג את ההיסטוריה הוא גם זה שדניאל קורא אליו במצב מסוים של סכנה.

דניאל קורא לאלוהים:

״אלוהי אבותיי״ (דָּנִיֵּאל 2.23).

ביטוי זה חשוב במיוחד בהקשר של הגלות.

דניאל נמצא בבבל.

הוא קיבל שם בבלי.

הוא הוכשר בספרות ובלשון של האימפריה (דָּנִיֵּאל 1.4, 7).

הוא משרת במינהל המלכותי.

ובכל זאת, כשהוא מתפלל, זהותו הדתית נשארת קשורה לאלוהי אבותיו.

השתלבותו המינהלית בבבל לא מחקה אפוא את השתייכותו לעם ישראל.

נאמנות זו לזהות היא אחד הנושאים הקבועים של הספר.

דניאל מצהיר:

״חוכמה וגבורה נתת לי״ (דָּנִיֵּאל 2.23).

הנוסח חוזר כמעט בדיוק על התכונות שיוחסו לאלוהים בתחילת התפילה:

״החכמה והגבורה לו הן״ (דָּנִיֵּאל 2.20).

המבנה בעל משמעות.

החוכמה והגבורה שייכות לאלוהים.

דניאל יכול לקבל מהן.

ההבדל בין הבורא לעבדו נשאר אפוא ברור.

לדניאל יש חוכמה יוצאת דופן, אך היא נגזרת.

אלוהים הוא מקורה.

סוף התפילה ראוי לתשומת לב מיוחדת:

״הודעת לי את אשר ביקשנו ממך, הודעת לנו את דבר המלך״ (דָּנִיֵּאל 2.23).

דניאל משתמש לסירוגין ביחיד וברבים.

הגילוי ניתן ישירות לדניאל:

״הסוד נגלה לדניאל״ (דָּנִיֵּאל 2.19).

אך הבקשה הוגשה במשותף עם חבריו (דָּנִיֵּאל 2.17-18).

דניאל אינו שוכח אפוא את אלה שהתפללו עמו.

התשובה שנתקבלה באופן אישי נשארת, בהודיה שלו, תשובה לבקשה משותפת.

התבוננות זו מכינה את דָּנִיֵּאל 2.49, שבו דניאל לא ישכח גם את חבריו ברגע הגדלתו.

עוד לפני שהקורא שומע:

״אתה הוא הראש הזהב״ (דָּנִיֵּאל 2.38),

הוא כבר יודע שאלוהים:

״מסיר מלכים ומקים מלכים״ (דָּנִיֵּאל 2.21).

עוד לפני ששומעים את רצף הממלכות, הוא יודע שאלוהים:

״משנה עיתים וזמנים״.

עוד לפני ששומעים שאלוהים יקים מלכות שלא תושחת לעולם, הוא יודע שהחוכמה והגבורה שייכות לו.

סידור זה של הטקסט חיוני.

הוא מלמד שאין לפרש את הפסל במנותק מן התפילה.

הנבואה ההיסטורית ממוסגרת בהודאה תאולוגית.

דניאל 2 יכול באופן טבעי לעורר עניין רב בזיהוי הממלכות וברצף שלהן.

עניין זה לגיטימי, שכן דניאל עצמו מפרש את חלקי הפסל השונים כממלכות.

אך התפילה מונעת לצמצם את הפרק לכרונולוגיה נבואית.

עבור דניאל, ידיעת רצף האימפריות אינה המסר האחרון.

השאלה המהותית היא מי שולט ברצף זה.

דניאל משיב עוד לפני שהוא מסביר את הפסל:

״הוא מסיר מלכים ומקים מלכים״ (דָּנִיֵּאל 2.21).

מחקר על הממלכות שיתעלם מקביעה זו יחמיץ אפוא את המרכז התאולוגי של הפרק.

קביעות דָּנִיֵּאל 2.20-23 הופכות בהדרגה לנושאים מרכזיים בספר.

דניאל 4 מראה את אלוהים משפיל את נבוכדנצר עד שיכיר:

״כי העליון שולט במלכות האנושית ונותן אותה למי שירצה״ (דָּנִיֵּאל 4.25).

דניאל 5 מראה את בלשאצר מול קץ מלכותו:

״אלוהים מנה את מלכותך והשלימה״ (דָּנִיֵּאל 5.26).

דניאל 7 מציג לבסוף את הממלכות האנושיות כנתונות למשפט אלוהי ומוחלפות בשלטון נצחי (דָּנִיֵּאל 7.9-14, 26-27).

תפילתו הקצרה של דניאל 2 מכילה אפוא בצורה מרוכזת כמה קביעות שיבנו את הפרקים הבאים.

יש לציין היבט נוסף.

דניאל זה עתה שמע שיש צו המורה להמית אותו ואת חבריו.

ובכל זאת תפילתו אינה כוללת שום בקשת נקמה בנבוכדנצר או בחכמי בבל.

היא מהללת את חוכמתו, גבורתו וריבונותו של אלוהים.

אחרי תפילה זו דניאל אף יבקש:

״אל תהרג את חכמי בבל״ (דָּנִיֵּאל 2.24).

ההכרה בריבונות האלוהית אינה מובילה אפוא את דניאל לבקש את חיסולם של יריביו.

היא נותנת לו, להפך, את החופש לפעול בשליטה עצמית במצב שאיים על חייו שלו.

דָּנִיֵּאל 2.20-23 מקבצת לבסוף ארבע קביעות יסוד.

אלוהים בעל חוכמה.הוא יודע את מה שנשאר בלתי נגיש לבני האדם.

אלוהים בעל גבורה.סמכותו עולה על זו של השליטים.

אלוהים מנהיג את העיתים.התקופות ההיסטוריות אינן מחוץ לשליטתו.

אלוהים מקים מלכים ומסיר אותם.שום שלטון פוליטי אינו מוחלט או נצחית — הצג את ההגדרה של INF038.

ארבע קביעות אלה מהוות את היסוד התאולוגי של הפירוש הבא.