הזיקה בין סיפורים היסטוריים לחזיונות נבואיים

ההצגה המסורתית של הספר מבחינה בדרך כלל בין שני חלקים גדולים:

דניאל 1-6: הסיפורים ההיסטוריים;

דניאל 7-12: החזיונות הנבואיים.

הבחנה זו נשארת מועילה להיכרות ראשונה.

היא אכן מתאימה לשינוי במאפיין הספרותי השולט. הפרקים הראשונים מספרים בעיקר על אירועים שעברו על דניאל ועל חבריו, ואילו האחרונים מוסרים בעיקר חזיונות שדניאל קיבל.

עם זאת, אסור שחלוקה זו תהפוך להפרדה מוחלטת.

דניאל 2 כבר מכיל התגלות נבואית חשובה על רצף הממלכות.

דניאל 7, אף שהוא שייך לחזיונות, נשאר קשור מבחינה לשונית וספרותית לקטע הארמי של דניאל 2-7.

סיפורים ונבואות שזורים אפוא זה בזה בקשר הדוק.

דניאל 1 נפתח באירוע מכריע מבחינה היסטורית ותיאולוגית:

"בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה" (דָּנִיֵּאל 1.1).

על פניו נראה שהאירוע מבטא את ניצחונה של בבל.

אולם הפסוק הבא נותן מיד פירוש:

"ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה" (דָּנִיֵּאל 1.2).

ניסוח זה קובע מראשית הדרך הבחנה יסודית בין שתי רמות של קריאה.

ברמה הגלויה, נבוכדנצר כובש.

ברמה התיאולוגית, הטקסט מצהיר שה' נשאר ריבון גם בתבוסתה של יהודה.

המתח הזה בין מה שנראה כמנהל את ההיסטוריה לבין מי שמנהל אותה באמת עובר לאורך הספר כולו.

הפרק הראשון עדיין אינו כולל את החזיונות הגדולים על הממלכות.

אולם הוא מעלה את השאלה שהסיפורים הבאים ייתנו לה כמה תשובות:

כיצד נשארים נאמנים לאלוהים כשחיים תחת סמכותה של ממלכה זרה?

דניאל וחבריו אינם חיים עוד בירושלים.

הם מקבלים שמות חדשים.

הם מתחנכים בתרבות החצר הבבלית.

הם נדרשים לשרת מנהל זר.

ואף על פי כן הסיפור מראה שהשתלבות מנהלית והתבוללות דתית אינן בהכרח היינו הך.

דניאל יכול ללמוד ולשרת מבלי לוותר על מה שהוא רואה כשייך לנאמנותו לאלוהים.

דניאל 2 הוא נקודת המפגש הגדולה הראשונה בין סיפור לנבואה.

הפרק נפתח כסיפור חצר.

נבוכדנצר מוטרד מחלום.

חכמי בבל אינם מסוגלים להיענות לדרישתו.

דניאל וחבריו מאוימים אז בגזירת המלך.

אך הסיפור מוביל בהדרגה אל התגלות נבואית.

דניאל מצהיר:

"יש אלוה בשמים גלה רזים, והודיע למלך נבוכדנצר מה שיהיה באחרית הימים" (דָּנִיֵּאל 2.28).

כך עובר הפרק ממשבר אישי אל חזון על תולדות הממלכות.

מעבר זה יסודי להבנת הספר כולו.

דניאל 2 מראה כיצד מצב הנוגע לכמה יחידים הופך לנקודת מוצא של התגלות רחבה בהרבה.

דניאל מסכן תחילה את חייו יחד עם חכמי בבל.

ההתגלות שהוא מקבל נוגעת אחר כך לרצף הממלכות.

את התנועה אפשר לסכם:

סכנה אישית → תפילה → התגלות → פירוש → תולדות הממלכות.

כך מתחיל הספר לקשור את ההיסטוריה האישית של דניאל להיסטוריה האוניברסלית.

עיקרון זה יחזור בפרקים הבאים.

דניאל 3 חוזר אל הסיפור.

נבוכדנצר מקים צלם ודורש מן הפקידים שנאספו להשתחוות לפניו.

שדרך, מישך ועבד נגו מסרבים.

הסכסוך אינו מעמיד סתם שלושה אנשים מול שליט.

הוא מעלה את שאלת גבולותיה של הסמכות המדינית.

שלושת היהודים אינם מערערים על עצם קיומו של השלטון הבבלי.

הם אף משרתים במנהלו.

אך הם מסרבים לתת לו את מה ששייך, לפי אמונתם, לאלוהים.

כך מראה הסיפור שסמכות מדינית ממשית אינה בהכרח סמכות מוחלטת.

דניאל 4 עושה צעד נוסף.

המלך השולט על כל כך הרבה בני אדם מגלה שהוא עצמו אינו בלתי תלוי בכל סמכות עליונה.

דניאל מסביר לו:

"העליון שליט במלכות אנוש [...] ולמי שיצבה יתננה" (דָּנִיֵּאל 4.25).

חוויית נבוכדנצר הופכת לסיפור את מה שהחזיונות יפתחו בקנה מידה של אימפריות.

שליט יכול להיראות בלתי מנוצח.

ועם זאת כוחו נשאר מוגבל.

דניאל 5 מעביר את אותו עיקרון לקנה המידה של אימפריה.

בלשאצר עורך את משתהו בשעה שהשלטון הבבלי מגיע אל קצו.

הכתובת שדניאל פירש מכריזה:

"מנה אלהא מלכותך והשלמה" (דָּנִיֵּאל 5.26).

ואחר כך:

״מלכותך נחלקה ונתנה למדי ולפרס״ (דָּנִיֵּאל 5.28).

הפרק מסתיים בפתאומיות:

"בה בליליא קטיל בלאשצר מלכא כשדיא" (דָּנִיֵּאל 5.30).

כך נעשית נפילת בבל הדגמה סיפורית לאופיין הזמני של הממלכות האנושיות.

דניאל 6 מתרחש תחת שלטון חדש.

בבל נעלמה.

ואף על פי כן דניאל נאלץ שוב להתמודד עם מצב שבו החלטה מדינית מתנגשת בנאמנותו לאלוהים.

שינוי זה חשוב.

הבעיה היסודית של הספר אינה נוגעת אפוא רק לבבל.

האימפריות יכולות להשתנות מבלי שהמתחים בין הכוח האנושי לנאמנות הדתית ייעלמו.

דניאל עובר את חילוף הממלכה, אך שומר על אותה נאמנות.

בסוף דניאל 6 כבר הודגמו כמה עקרונות.

אלוהים נשאר ריבון כשעמו נחל תבוסה - דניאל 1.

אלוהים מגלה את גורל הממלכות - דניאל 2.

הסמכות המדינית פוגשת גבול כשהיא דורשת סגידה - דניאל 3.

גם השליט עצמו יכול להיות מושפל - דניאל 4.

אימפריה יכולה להישפט ולהיעלם - דניאל 5.

הנאמנות יכולה להישמר חרף חילוף השלטון - דניאל 6.

הסיפורים הכינו אפוא את השאלות הגדולות המפותחות בחזיונות.

דניאל 7 תופס מקום חשוב במיוחד.

הוא פותח את סדרת החזיונות המסופרים בגוף ראשון, ובו בזמן מסיים את הקטע הארמי שהחל בדניאל 2.

כך הוא מהווה ציר אמיתי.

הסיפורים הראו כמה שליטים בודדים.

דניאל 7 מראה עכשיו את הממלכות עצמן בצורה סמלית.

הסיפורים הראו נאמנים מאוימים.

דניאל 7 מראה את הקדושים מול כוח רודף.

הסיפורים הראו מלכים הנשפטים.

דניאל 7 מציג סצנת משפט שמימית.

שינוי הסוגה הספרותית אינו אפוא שינוי של נושא.

החזיון מרחיב את מה שהסיפורים כבר הדגימו.

אפשר להבחין בבירור בהתקדמות זו.

בדניאל 4 מושפל מלך אחד.

בדניאל 5 נעלמת ממלכה אחת.

בדניאל 7 כמה ממלכות משולבות בחזון אחד של ההיסטוריה.

הספר מרחיב בהדרגה את נקודת המבט.

הוא יוצא ממצבים פרטיים כדי להוביל להבנה כללית של תולדות הכוחות האנושיים.

דניאל 8 ממשיך בתנועה זו ומספק זיהויים מפורשים.

האיל מתאים למדי ופרס.

השעיר מתאים ליוון (דָּנִיֵּאל 8.20-21).

הנבואה אינה מדברת אפוא עוד רק על ממלכות בלתי מוגדרות.

כוחות מסוימים נקראים בשמם.

ההתקדמות בין דניאל 2, דניאל 7 ודניאל 8 יכולה להיות מוצגת כך:

דניאל 2: רצף כללי של הממלכות

↓

דניאל 7: העמקה סמלית ומשפט

↓

דניאל 8: זיהוי מדויק יותר של מעצמות מסוימות

החזיונות נעשים בהדרגה מפורטים יותר.

דניאל 9 מציג מוקד חדש.

דניאל קורא את נבואת ירמיהו על חורבות ירושלים ועל שבעים השנה (דָּנִיֵּאל 9.2).

לאחר מכן הוא מתפלל על עמו ועל העיר.

התגלות שבעים השבועות משתלבת אפוא בהקשר השונה מזה של חזיונות האימפריות הגדולים.

השאלה אינה עוד רק:

מה יהיה בסופן של הממלכות?

היא נעשית גם:

מה יהיה בסופן של ירושלים ושל עמו של דניאל?

כך מתכנסת התנועה הנבואית סביב תולדות העם והעיר.

ההתגלות הגדולה האחרונה מרחיבה עוד את נקודת המבט.

דניאל 10 מציג מציאויות החורגות מן הרמה המדינית הגלויה בלבד.

"שר מלכות פרס", "שר יוון" ומיכאל מופיעים בתיאור ההתגלות (דָּנִיֵּאל 10.13, 20-21).

הספר אינו מצמצם אפוא את ההיסטוריה לרצף של החלטות אנושיות.

הוא מציג גם ממד בלתי נראה של הסכסוך.

דניאל 11 מפתח אחר כך רצף ארוך של מאבקים מדיניים.

דניאל 12 מוביל לבסוף מעבר לסכסוכים אלה אל הגאולה ואל התחייה.

ההתקדמות הכללית נעשית אז ברורה במיוחד.

הספר מתחיל עם:

ירושלים הנצורה.

הוא נמשך עם:

נאמנים החיים בתוך אימפריות.

אחר כך באים:

רצף הממלכות;

הרדיפות;

המשפטים;

ההצלה.

לבסוף, דניאל 12 מכריז:

"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דָּנִיֵּאל 12.2).

אופקו של הספר חורג אפוא בסופו של דבר מן ההיסטוריה המדינית בלבד.

אפילו המוות אינו עוד גבולו האחרון.

בלי הסיפורים אפשר היה לקרוא את החזיונות רק כרצף מופשט של ממלכות ותאריכים.

הפרקים הראשונים מונעים צמצום זה.

הם מראים מה פירוש הדבר, הלכה למעשה, לחיות בתוך האימפריות שהוכרזו.

צריך לאכול, לעבוד, לנהל, לשרת, להתפלל, לקבל החלטות ולפעמים לסרב לציית.

הנבואות נוגעות אפוא לממלכות, אך הסיפורים מראים את בני האדם החיים בתוך הממלכות הללו.

זיקה זו מעניקה לספר עומק מיוחד.

ולהפך, בלי החזיונות אפשר היה לקרוא את הסיפורים כאוסף פשוט של סיפורי גאולה.

גם החזיונות מונעים צמצום זה.

כבשן האש, גוב האריות, השפלתו של נבוכדנצר ונפילתו של בלשאצר משתלבים בתפיסה רחבה יותר של ההיסטוריה.

הם נעשים דוגמאות פרטיות לעיקרון שהחזיונות מפתחים בקנה מידה גדול:

אין שום כוח ארצי שהוא סופי.

החזיונות נותנים אפוא לסיפורים את אופקם ההיסטורי והאסכטולוגי.

סיפורים וחזיונות משתמשים בצורות ספרותיות שונות.

הסיפור מראה.

החזיון מסמל ומכריז.

אך שניהם מתכנסים אל כמה קביעות משותפות:

אלוהים נשאר ריבון בתוך השינויים המדיניים.

הממלכות האנושיות הן זמניות.

הנאמנות יכולה להוביל לניסיון.

המשפט שייך בסופו של דבר לאלוהים.

להיסטוריה יש כיוון.

הגאולה היא האופק האחרון של עם אלוהים.

התכנסות זו היא אחד הטיעונים החשובים ביותר בעד קריאה מאוחדת של הספר.

את הכול אפשר לסכם כך:

טבלה זו אינה אומרת שסיפור מתאים אך ורק לחזיון אחד.

היא מראה את הקשרים הנושאיים העיקריים העוברים בספר.

הזיקה בין סיפורים לחזיונות מאפשרת לבסוף להבליט התקדמות כללית:

דניאל 1: כיצד חיים בגלות?

דניאל 2-6: כיצד אלוהים פועל בתוך הממלכות?

דניאל 7-8: מהו גורלן של ממלכות אלה?

דניאל 9: כיצד משתלבות תולדות ירושלים ועמו של דניאל בתכנית זו?

דניאל 10-12: לאיזו התגשמות פונה ההיסטוריה?

אין להפוך התקדמות זו לחלוקה נוקשה.

עם זאת היא מאפשרת להבחין בעקביות התנועה הכללית.