החלק הארמי של דניאל 2 עד 7 מציג התאמות חזקות מספיק כדי שאפשר יהיה להבינו כארגון קונצנטרי. דניאל 2 משיב לדניאל 7, דניאל 3 לדניאל 6, ודניאל 4 לדניאל 5. מבנה זה אינו רק מוזרות ספרותית: הוא מבליט שלושה נושאים יסודיים בספר — גורל הממלכות, נאמנותם של עבדי האלוהים והריבונות האלוהית על המלכים.
מבנה משתקף, הנקרא לעתים קרובות מבנה קונצנטרי או , מסדר כמה רכיבים לפי סדר שהופך את עצמו סביב מרכז.
בצורתו הפשוטה ביותר אפשר לייצגו כך:
A - B - C - C' - B' - A'
הרכיב הראשון מקביל לאחרון, השני ללפני האחרון וכן הלאה.
בארגון כזה, למיקום המרכזי עשויה להינתן חשיבות מיוחדת, אך יש להימנע מלהפוך זאת לכלל מוחלט. משמעותו של קטע צריכה להיקבע תחילה על פי תוכנו.
בדניאל, החלק 2-7 מתאים במיוחד לניתוח זה משום שההתאמות הנושאיות מלוות בתיחום לשוני: פרקים אלה שייכים לחלק הארמי הגדול של הספר.
הארגון אפשר לייצגו כך:
| מיקום | פרק | נושא עיקרי | התאמה |
|---|---|---|---|
| A | דניאל 2 | ממלכות אנושיות וממלכת האלוהים | דניאל 7 |
| B | דניאל 3 | נאמנים שנדונו ואחר כך נושעו | דניאל 6 |
| C | דניאל 4 | נבוכדנצר מושפל ואחר כך משוקם | דניאל 5 |
| C' | דניאל 5 | בלשאצר נשפט ומודח | דניאל 4 |
| B' | דניאל 6 | דניאל נדון ואחר כך נושע | דניאל 3 |
| A' | דניאל 7 | ממלכות אנושיות ושלטון נצחי | דניאל 2 |
בצורה תמציתית יותר:
א - הממלכות חולפות
ב - האלוהים מציל את הנאמנים
ג - האלוהים משפיל את השליט הגאה
C' - אלוהים שופט את השליט הגאה
ב' - האלוהים מציל את הנאמן
א' - הממלכות חולפות
ארגון זה מאפשר לקרוא את ששת הפרקים כמכלול קוהרנטי.
ההקבלה הראשונה נוגעת לרצף הכוחות המדיניים.
בדניאל 2 רואה נבוכדנצר פסל עצום המורכב מחומרים שונים:
דניאל מסביר שרצף זה מייצג כמה ממלכות (דָּנִיֵּאל 2.31-43).
החזון מסתיים בהתערבותה של אבן שנגזרה "לא בידיים" (דָּנִיֵּאל 2.34).
דניאל מכריז אז:
"בימי המלכים ההם יקים אלוהי השמים ממלכה שלא תחרב לעולם" (דָּנִיֵּאל 2.44).
דניאל 7 חוזר על אותה שאלה גדולה.
הפעם עולות מן הים ארבע חיות.
הפירוש מבהיר:
"אלה החיות הגדולות, שהן ארבע, ארבעה מלכים יקומו מן הארץ" (דָּנִיֵּאל 7.17).
שני החזונות מתארים אפוא רצף של כוחות ארציים לפני כינונו של שלטון הבא אחריהם ואינו חולף.
ההתאמה נעשית חזקה במיוחד בסיום שני החזונות.
בדניאל 2 האבן אינה באה מן הפסל.
היא מתערבת מבחוץ, מנפצת את כל מה שהפסל מייצג, ואחר כך נעשית "הר גדול" המלא את כל הארץ (דָּנִיֵּאל 2.35).
גם דניאל 7 מוביל לעקיפת הממלכות המיוצגות בידי החיות.
אחרי סצנת המשפט מופיע:
"עם ענני השמים כבן אדם" (דָּנִיֵּאל 7.13).
הוא מקבל:
"שלטון, כבוד ומלכות" (דָּנִיֵּאל 7.14).
דניאל 2 קובע על הממלכה שהאלוהים הקים:
"והיא תעמוד לעולם" (דָּנִיֵּאל 2.44).
דניאל 7 מצהיר:
"שלטונו שלטון עולם אשר לא יעבור" (דָּנִיֵּאל 7.14).
שני קצותיו של החלק הארמי מובילים כך לאותה קביעה: הממלכות הארציות זמניות, ואילו השלטון שהאלוהים הקים נשאר.
ובכל זאת שני החזונות אינם ניתנים להחלפה זה בזה.
בדניאל 2 הממלכות יוצרות פסל מרשים.
התמונה מדגישה את הגדולה הנראית של הכוחות האנושיים, את רצפם ואת שבריריותם הסופית.
בדניאל 7 הממלכות מופיעות בדמות חיות העולות מים סוער.
ייצוגן נעשה מאיים יותר ומבליט את אופיין האלים.
דניאל 7 מוסיף גם כמה רכיבים שאינם בדניאל 2: הקרן הקטנה, רדיפת הקדושים, סצנת בית הדין השמימי והדמות הדומה לבן אנוש.
ההקבלה אינה אפוא חזרה.
דניאל 7 חוזר ומעמיק את המסגרת שנקבעה בדניאל 2.
ההקבלה השנייה נוגעת לעבדי האלוהים העומדים מול החלטה מדינית שאינה מתיישבת עם נאמנותם.
בדניאל 3 מסרבים שדרך, מישך ועבד נגו להשתחוות לפסל שהקים נבוכדנצר.
בדניאל 6 ממשיך דניאל להתפלל חרף הצו האוסר זמנית כל בקשה המופנית לאל או לאדם זולת המלך.
למצבים יש כמה רכיבים משותפים:
צו רשמי → נאמנות → האשמה → גזר דין → חוסר אפשרות אנושית להימלט → התערבות אלוהית → הצלה.
כבשן האש של דניאל 3 משיב אפוא לגוב האריות של דניאל 6.
אולם דניאל 3 מביא הבהרה תיאולוגית חשובה במיוחד.
שלושת היהודים יודעים שהאלוהים יכול להציל אותם, אך מסרבים להתנות את נאמנותם בהצלה זו:
"אלוהינו אשר אנו עובדים יכול להצילנו [...] ואם לא, ידוע יהיה לך, המלך, כי את אלוהיך איננו עובדים" (דָּנִיֵּאל 3.17-18).
העיקרון עמוק אפוא יותר מן ההתערבות הניסית בלבד.
הנאמנות קודמת להצלה ואינה תלויה בוודאות שלה.
דניאל 6 מציג את אותה דבקות באלוהים בצורה אחרת.
דניאל לומד שהצו נחתם, אך ממשיך להתפלל "כמו שעשה לפני כן" (דָּנִיֵּאל 6.9).
בשני הפרקים הנאמנות אינה תגובה מאולתרת לרדיפה. היא ממשיכה יחס עם האלוהים שכבר נוצר.
ההקבלה בין דניאל 3 לדניאל 6 אינה צריכה למחוק הבדל חשוב.
נבוכדנצר אחראי ישירות לפקודה שהובילה את שלושת היהודים לכבשן.
דריוש, לעומתו, מרומה בידי פקידים המשתמשים בצו שלו נגד דניאל.
כשהוא מבין את תוצאות החלטתו, הוא מבקש להציל את דניאל:
"כששמע המלך את הדבר, רע לו מאוד, ושם לבו להציל את דניאל" (דָּנִיֵּאל 6.13).
ההבדל מראה ששני הסיפורים לא נבנו בהכפלה פשוטה.
ההתאמה ביניהם נוגעת בעיקר למבחן ולהצלה של הנאמנים.
שני הפרקים המרכזיים מעבירים את תשומת הלב אל השליטים עצמם.
דניאל 4 עוסק בנבוכדנצר.
דניאל 5 עוסק בבלשאצר.
בשני הסיפורים גאוות השליט מובילה להתערבות אלוהית.
נבוכדנצר מתבונן בבבל ומצהיר:
"הלוא זו בבל הגדולה אשר אני בניתי [...] בעוצם כוחי ולכבוד הדרי?" (דָּנִיֵּאל 4.30).
בלשאצר, מצדו, משתמש במשתהו בכלים שבאו ממקדש ירושלים ומהלל את אלי הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן (דָּנִיֵּאל 5.1-4).
שני השליטים מתנהגים כאילו כוחם שייך להם ללא גבול.
אולם דניאל 4 מציג משפט המוביל בסופו של דבר לשיקום.
נבוכדנצר צריך ללמוד:
"כי העליון שליט במלכות בני האדם ונותנה לאשר יחפוץ" (דָּנִיֵּאל 4.25).
אחרי השפלתו המלך מכיר בריבונות האלוהית.
בינתו שבה אליו ומלכותו מוחזרת לו.
המשפט אינו מסתיים אפוא בהיעלמותו הסופית.
ההשפלה מובילה להכרה.
דניאל 5 חוזר במפורש על לקח דניאל 4.
דניאל מזכיר לבלשאצר את מה שקרה לנבוכדנצר.
הוא מסיק:
"ואתה, בלשאצר בנו, לא השפלת את לבבך אף כי ידעת את כל זאת" (דָּנִיֵּאל 5.22).
הצהרה זו היא אחד הרמזים החזקים ביותר המקשרים בין שני הפרקים.
בלשאצר אינו רק גאה.
לפי הסיפור, עמדה לפניו הדוגמה של נבוכדנצר.
הוא הכיר את השפלתו.
ובכל זאת לא השפיל את עצמו.
ההבדל בין שני השליטים נעשה אז יסודי:
נבוכדנצר מוזהר, מושפל ואחר כך משוקם.
בלשאצר מכיר את האזהרה, אינו מתכנע, ומאבד את מלכותו.
מקומם של דניאל 4 ודניאל 5 במרכז המבנה מרכז את תשומת הלב בריבונות.
דניאל 4 קובע ש:
"העליון שליט במלכות בני האדם" (דָּנִיֵּאל 4.25).
דניאל 5 מזכיר שהאלוהים נתן לנבוכדנצר:
"המלכות והגדולה והכבוד וההדר" (דָּנִיֵּאל 5.18).
הסמכות המדינית אינה מוצגת אפוא לעולם כעצמאית לחלוטין.
אפשר להעניקה.
אפשר להגבילה.
אפשר לשלול אותה.
קביעה מרכזית זו מאירה את שאר רכיבי המבנה.
את הארגון של דניאל 2–7 אפשר אפוא לעבור מבחוץ פנימה.
דניאל 2 ודניאל 7: מה עולה בגורל הממלכות?
הן מופיעות, באות זו אחר זו ונעלמות לפני כינונו של שלטון סופי.
דניאל 3 ודניאל 6: מה עולה בגורל הנאמנים בתוך הממלכות הללו?
אפשר לאיים עליהם ולדון אותם, אך נאמנותם אינה תלויה בסמכות השליטים.
דניאל 4 ודניאל 5: למי יש בסופו של דבר הסמכות על השליטים?
העליון יכול להרים, להשפיל או לשלול את כוחם.
שלוש הרמות מתכנסות כך אל תיאולוגיה אחת של ההיסטוריה.
אפשר לעבור את המבנה גם בכיוון ההפוך.
במרכז:
האלוהים מפעיל את סמכותו על המלכים.
ואחר כך:
ריבונות זו מאפשרת לנאמנים להישאר נאמנים למרות החלטות המלכים.
לבסוף:
היא מבטיחה שגם הממלכות עצמן אינן נצחיות.
המבנה הספרותי מקשר כך בין ריבונות, נאמנות ותקווה.
ארגון זה מאפשר גם להבין את מקומו של דניאל 7.
מבחינה כרונולוגית חזונו שייך לשנה הראשונה של בלשאצר (דָּנִיֵּאל 7.1) ולכן קודם לאירועי דניאל 5.
ובכל זאת הפרק מופיע אחרי דניאל 6.
מיקום זה מאפשר לו להשיב ישירות לדניאל 2 ולסגור את החלק הארמי הגדול.
הסדר הנוכחי של הספר מעדיף אפוא כאן את ההלימה הספרותית והתיאולוגית על פני כרונולוגיה קפדנית.
קיומן של התאמות אלה אינו אומר שלכל פרט יש בהכרח מקביל סימטרי.
יהיה זה מוגזם לנסות למצוא בדניאל 7 מקביל לכל רכיב של הפסל בדניאל 2.
כמו כן, לא לכל פרטי הכבשן יש בהכרח מקביל בסיפור גוב האריות.
ה נוגע בעיקר לנושאים הגדולים ולתפקידם של הפרקים.
הזהירות המתודולוגית מורה אפוא לשמור על ההקבלות הניתנות לצפייה בבירור מבלי להרבות בהתאמות באופן מלאכותי.
| דניאל 2-4 | נושא | דניאל 5-7 |
|---|---|---|
| דניאל 2 | רצף הממלכות | דניאל 7 |
| פסל | ייצוג הכוחות | ארבע חיות |
| ממלכה שלא תחרב לעולם | התוצאה הסופית | שלטון נצחי |
| דניאל 3 | נאמנים נרדפים | דניאל 6 |
| כבשן | גזר דין | גוב האריות |
| שלושת היהודים נושעו | התערבות אלוהית | דניאל נושע |
| דניאל 4 | שליט גאה | דניאל 5 |
| נבוכדנצר | מלך המוצב מול המשפט | בלשאצר |
| השפלה | משפט אלוהי | נפילה |
| שיקום לאחר הכרה | תוצאה | מוות ואובדן הממלכה |
טבלה זו מאפשרת לראות את ההתאמות מבלי לטעון שהפרקים זהים.
המבנה של דניאל 2 עד 7 הוא אחד היסודות הספרותיים הבולטים ביותר בספר.
הוא משלב אחדות לשונית, שכן הכול כתוב בארמית, עם אחדות נושאית, שכן הפרקים משיבים זה לזה לפי שלוש התאמות גדולות.
בקצוות נמצאות הממלכות וגורלן.
בפנים נמצאים הנאמנים העומדים מול השלטון המדיני.
במרכז נמצאים השליטים עצמם העומדים מול סמכותו של העליון.
את המבנה אפשר לסכם כך:
ממלכות → נאמנים → שליטים → שליטים → נאמנים → ממלכות.
ארגון זה מאפשר לתפוס את האחדות העמוקה של הסיפורים והחזונות.
הממלכות אינן נצחיות.
הנאמנים יכולים להיבחן מבלי שלשלטון המדיני תהיה עליהם סמכות מוחלטת.
השליטים עצמם נשארים כפופים למשפט.
הבנייה הספרותית של דניאל 2–7 נעשית כך נושאת המסר שהיא מארגנת:
השלטון האנושי זמני; הריבונות האלוהית נשארת.