יוחנן ממשיך בסיפורו של האיש שנולד עיוור ושרופא בידי המשיח ישוע. הרשויות הדתיות, דהיינו ו, פתחו בחקירה מדוקדקת כדי לפענח את תעלומת הישועה הנפלאה הזאת. דרכם אינה מסתפקת בחקירת הצעיר עצמו: גם הוריו מוזמנים לחקירה, כפי שמעיד הפרק המסופר בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 9.18-21. מנהיגים אלה מבקשים בכל דרך להשפיע הן על מי שנרפא והן על משפחתו, בתקווה לקבל הסברים או הודאות התואמים את ציפיותיהם.
ואולם התשובה שהם מקבלים מתבררת כמטרידה במיוחד:
מול יחסם התוקפני של , שהגיעו עד כדי גירוש האיש הזה, כנראה מרחבת בית המקדש, הסיפור אינו נעצר בעונש זה. יוחנן ממשיך בעדותו ומדגיש שהמשיח ישוע הולך שוב לפגוש את האיש המרופא. שיחה חדשה זו, המסופרת בפירוט, מאירה את חשיבות האירוע ומסבירה ללא ספק מדוע יוחנן מוסר בקפידה את כל פרטיה.
אנו יכולים לקרוא את תמצית השיחה שתהפוך את כל חייו של האיש הזה. בקטע זה האיש המרופא חווה תשובה אמיתית: הוא עובר מהכרה בנס בלבד לאמונה אישית בישוע המשיח. לאחר שנדחה בידי המנהיגים הדתיים, הוא מוצא עצמו מבוקש ונפגש בידי המשיח ישוע עצמו, כאילו הריפוי הגופני היה רק הצעד הראשון לקראת ריפוי עמוק יותר. כאשר המשיח ישוע מגלה לו שהוא בן האדם, האיש נפתח בענווה גמורה, מכיר את המדבר אליו ומשתחווה לו.
לעומת זאת, , אף שהיו עדים לאותן עובדות, מסרבים לראות את אשר לפניהם. ביטחונם שהם שרויים באור כולא אותם בעיוורון רוחני חמור מעיוורונו הגופני של האיש המרופא. כך מראה המשיח ישוע שראייה אמיתית נולדת מענווה ומאמת הלב, ואילו גאווה דתית יכולה לסנוור גם מול האור.
יוחנן מעמיד זה מול זה שני סוגי עיוורון. ראשית יש עיוורונו של האיש שנולד עיוור, עיוורון גופני שהמשיח ישוע מחלץ אותו ממנו. אך האיש הזה נשא גם עיוורון אחר, עמוק יותר: זה שמנע ממנו להיכנס למלכות השמים. ואף על פי כן, כשהוא פוגש את המשיח ישוע ומקבל את גילויו בפשטות ובענווה, עיניו נפקחות באמת. הוא עובר מאור גופני לאור רוחני, ונכנס לאמונה.
לעומת זאת, , משוכנעים שהם רואים בבהירות, נשארים כלואים באי-אמונתם. סירובם להכיר בישוע מותיר אותם בעיוורון רוחני חמור בהרבה מזה של האיש המרופא. הם רואים עצמם מורי דרך אך נשארים עיוורים; הם סבורים שהם קרובים לאלוהים אך אינם נכנסים למלכותו. כך מי שהיה עיוור רואה עתה, ואילו אלה שטענו שהם רואים נשארים בחושך.
נתבונן כעת בקטע מפתיע זה:
בשאלתם, חשים שהדברים מכוונים אליהם ושואלים את המשיח ישוע אם גם הם “עיוורים”. המשיח ישוע משיב להם שאילו היו עיוורים באמת, כלומר חסרי ידיעה אך מודעים לצורכם, לא היו אשמים, שכן אלוהים פוקח את עיני אלה המכירים בעליבותם. אך הם אומרים “אנו רואים”, ומכריזים על עצמם שהם מסוגלים להבחין באמת בכוחות עצמם. דווקא יומרה זו מרשיעה אותם: משסירבו להודות בעיוורונם הרוחני, הם סוגרים עצמם בפני האור שהמשיח ישוע מביא. חטאם נשאר, לא מפני שחסרה להם ידיעה, אלא מפני שהם דוחים את האור העומד לפניהם.