מתי ומרקוס ממשיכים בסיפוריהם, והם מציגים דמיון רב ובולט. לפי ההשערה שלנו, מרקוס, בהיותו סופרו של פטרוס, מתאים את נוסח מתי לקהל לא יהודי. עיקרון זה מסביר את הדמיון המשמעותי הנצפה בין סיפורי מתי ומרקוס.
מתי ומרקוס מתאמצים לספק פירוש לדברי הרב. מתי מדגיש כי נעלבו מדבריו, פרט המאשש את הנאמר בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.1, אף שלא מתי ולא מרקוס מזכירים במפורש את כוונת להמית את ישוע המשיח. פטרוס, שאינו מבין את דברי הרב, שואל: “הסבר לנו את ה הזה.” אף שאין כאן של ממש, סביר שפטרוס משתמש במונח זה כדי להסתיר את חוסר הבנתו.
הקטעים בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 15.10-20 ובהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 7.14-23 עוסקים באותה הוראה של המשיח ישוע על טהרה פולחנית ועל המקור האמיתי של הטומאה. להלן ניתוח מעמיק והשוואה בין שני הטקסטים:
ניתוח של הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 15.10-20
לאחר העימות עם על מסורות אנוש, פונה המשיח ישוע אל ההמון כדי ללמד אמת יסודית: מה שנכנס אל הגוף אינו מטמא את האדם, אך מה שיוצא ממנו בא מן הלב. תלמידיו, שהופתעו מהוראה זו, מבקשים ממנו הסברים. ישוע מוכיח אותם על חוסר ההבנה ומפתח את טיעונו: המזון שנאכל נעכל ונפלט בלבד, ואילו דברי האדם ומעשיו באים מן הלב ומגלים את מצב ישותו הפנימית. אז הוא מונה חטאים, כגון מחשבות רעות, רצח, ניאוף ולשון הרע, המטמאים את האדם באמת.
ניתוח של הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 7.14-23
הקטע במרקוס בנוי באופן דומה אך כולל כמה גוונים. המשיח ישוע פונה תחילה אל ההמון ומסביר שהטומאה אינה באה מן המאכלים אלא מתוך . הוא מדגיש שהמזון עובר דרך הגוף ואינו נוגע בנפש. לאחר מכן, כשתלמידיו מבקשים ממנו פרטים, הוא מפתח את טיעונו עוד. בניגוד למתי, מרקוס מוסיף מרכיב נוסף: “בכך הכריז על כל המאכלים שהם טהורים”, והדבר מעיד על ניתוק מכללי המאכלים היהודיים. כמו במתי, ישוע מונה את המחשבות והמעשים הרעים הבאים מן הלב ומשחיתים את האדם באמת.
השוואה בין הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 15.10-20 להַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 7.14-23
הנמענים וההקשר:
מתי מבליט את השיחה עם התלמידים ומדגיש את קושיים בהבנה.
מרקוס, הכותב לקהל רחב יותר, מדגיש את ההשפעה המהפכנית של תורה זו, ובעיקר את ביטול כללי המאכלים.
מבנה הדברים :
מתי מציג תחילה את ההוראה הכללית, ואחר כך מעמיק בה באמצעות שאלות התלמידים.
מרקוס, לעומתו, מדגיש יותר את דחיית חוקי המאכלים.
נושא מרכזי :
שני הטקסטים מוקיעים תפיסה חיצונית ופולחנית של הטהרה.
מרקוס הולך רחוק יותר וקובע שכל המאכלים הוכרזו טהורים, דבר המבשר שינוי תורתי חשוב.
נימה והדגשה :
מתי פדגוגי ומוסרני יותר.
מרקוס קיצוני ותורתי יותר, ובכך מכין את הכנסייה הקדומה לוותר על איסורי המאכלים היהודיים.
סיכום
שני הקטעים הללו מסמנים נקודת מפנה בהוראת המשיח ישוע: הטהרה אינה עניין של טקסים או של מזון, אלא של מצב פנימי. בעוד מתי נשאר בגישה פדגוגית יותר, המתמקדת באינטראקציה עם התלמידים, מרקוס מוסיף ממד תיאולוגי בולט יותר וקובע בבירור את ביטול חוקי המאכלים של הברית הישנה.