באיגרת אל העברים פונה המחבר בהמלצה דחופה אל המאמינים: הוא קורא להם להישאר דבקים בבשורתו של ישוע המשיח ולא לסור מן ההוראה שקיבלו. קטע זה מדגיש את חשיבות הנאמנות לדבר, כדי לא לסטות ממנו ולא לנטוש אותו.
המונח «להזניח» המופיע כאן אינו מצטמצם לרעיון של דחייה מכוונת. הוא כולל גם בורות, ביטול חשיבות, או דחיינות מול הקריאה לישועה. המחבר מדגיש את גדולתה שאין שנייה לה של ישועה זו, שהחל בה הבן (ראו אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.20-22), אושרה בידי אלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.33) והועדה על ידי הרוח (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.16). כך הישועה בישוע מתגלה כמציאות יחידה ומהותית לאנושות.
להזניח ישועה זו אינו דבר של מה בכך: הטקסט מזכיר שהתורה שנמסרה בידי מלאכים כבר כללה עונשים על אי-ציות. קל וחומר שדחיית הישועה שהכריז הבן גוררת השלכות מסדר אסכטולוגי, המעמידות על כף המאזניים את הצדק האלוהי ואת אחריותו של כל אדם.
ישועה זו אינה מצטמצמת לשיפור מוסרי או חברתי בלבד. מדובר בהתפייסות עם אלוהים, בגישה לחיי נצח ובכניסה אל המלכות. לסרב לישועה זו או להזניחה פירושו לשלול מעצמנו את הקשר עם אלוהים ולהיחשף להפרדה סופית (ראו אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 10.26-31 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 25.41).
אנשים רבים תופסים את אלוהים כישות טובת לב מיסודה, ואף טובה עד אין קץ. השקפה זו, הנפוצה בחוגים מסוימים, מובילה לעיתים למחשבה שאלוהים אינו יכול להרשיע איש.
מכאן נובעת אצל חלק מהאנשים נטייה לטשטש את האפשרות של דחייה . כדי להימנע מלהתמודד עם תוצאות מעשיהם, הם מחפשים פתרונות מפויסים או מרגיעים את עצמם בהשוואת חטאיהם לאלה שאחרים רואים כחמורים יותר. עמדתו של טליראן ממחישה זאת היטב: “כשאני מביט בעצמי, אני מתייאש; כשאני משווה את עצמי, אני מתנחם.”
ועם זאת, האזהרות הרבות של המשיח ישוע ב שלו מזמינות כל אדם להרהר ברצינות במציאות ובהשלכות של דחיית הישועה. ישוע אינו מבטיח שגשוג או רווחה קלה כדי למשוך המונים, בניגוד לנאומים פוליטיים מסוימים. הוא מכריז בבירור על ההשלכות הכרוכות בקבלת ישועתו או בדחייתה: ההחלטה נתונה לכל אחד, אך התוצאות מוצהרות בבירור, ואלוהים יקיים את אשר אמר.
כך מוצב כל קורא מול אחריותו הרוחנית שלו. האחרית נקבעת כאן ועכשיו, אך תמיד אפשר עדיין לשנות כיוון. החירות האישית נשארת שלמה: חיוני להבין את תוצאות הבחירות שלנו.
אפשר לערער על אמיתות הכתבים המקראיים: זה נתון לחירותו של כל אדם. אולם לפי ההשקפה המקראית, התגשמות דברי אלוהים אינה תלויה בקבלתם בידי הרוב או בידי היחיד.
הדוגמה של האמונה בארץ שטוחה במשך מאות שנים ממחישה נקודה זו: העובדה שהרוב האמין בכך לא שינתה את המציאות. כדור הארץ נשאר כדורי, ללא תלות בשכנועים אנושיים. עובדה זו מדגישה את חשיבות ההבחנה בין אמונת הרוב לבין אמת אובייקטיבית.
קיימות דוגמאות היסטוריות רבות שבהן מיעוט נשא את האמת נגד הדעה הכללית. למשל, גלילאו, שהגן על התיאוריה ההליוצנטרית במאה השבע-עשרה, התנגד לרוב שטען שכדור הארץ ניצב ללא תנועה במרכז היקום. למרות ההתנגדות, דווקא המיעוט היה בעל האמת המדעית. דוגמה זו מזכירה שאין בהליכה אחרי הרוב תמיד ערובה לצדק, בייחוד בתחום הרוחני או המוסרי.
לכן חיפוש האמת הרוחנית דורש דרך אישית, כנה וקשובה. אין די בהליכה אחר האמונות השלטות: יש להעז לערער על ודאויותינו, לפתוח את הלב להתגלות, ולהבחין בין האמת הנצחית לבין נוחות הציבור.
דומיניק לורמיה