הבשורה מוכרזת לראשונה בירושלים, אך דווקא בעיר זו היא נתקלת גם בהתנגדות העזה ביותר. ניגוד זה אינו מקרי כלל. לאורך ספר מעשי השליחים מראה לוקס שהעוינות הזו נובעת ממספר גורמים היסטוריים, דתיים, פוליטיים ורוחניים. באורח פרדוקסלי, התנגדות זו תהפוך לאחד המנועים העיקריים של התפשטות הנצרות.
1- בירושלים התרכזה כל הסמכות הדתית של ישראל
במאה הראשונה הייתה ירושלים הלב הדתי האמיתי של היהדות. העיר אכסנה את בית המקדש, המקום היחיד שבו ניתן היה להקריב את הקורבנות שהתורה ציוותה עליהם, וכן את ה, הערכאה הדתית העליונה של העם היהודי. הכוהן הגדול, משפחות הכהונה המרכזיות, הסופרים ומורי התורה הפעילו שם את סמכותם.
בהקשר כזה, להכיר בכך שישוע היה באמת המשיח פירושו היה להודות שהסמכויות הדתיות העליונות דנו למוות את מי ששלח אלהים. זה בדיוק מה שפטרוס מצהיר שוב ושוב לפני ההמונים: “ישוע... אשר צלבתם, אשר אלהים הקים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23-24); “את שר החיים הרגתם, אשר אלהים הקים מן המתים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15). כל הטפה שליחית ערערה אפוא במישרין על הלגיטימיות ועל שיקול הדעת של מנהיגי ירושלים.
2- בית המקדש היה מרכז החיים הדתיים הלאומיים
בית המקדש לא היה רק מקום פולחן. הוא סימל את נוכחות אלהים בקרב עמו, את הברית שנכרתה עם ישראל, את האחדות הלאומית ואת התקווה המשיחית.
והנה ישוע הכריז שהבניין הזה יחרב (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.1-2) והציג את גופו שלו כבית המקדש האמיתי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.19-21). סטפנוס יפתח אחר כך את אותו רעיון בהזכירו ש“העליון אינו שוכן במעשי ידי אדם” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.48-50).
בעיני חלק מהסמכויות הדתיות נראו הצהרות אלה כמערערות על המוסד הקדוש ביותר ביהדות.
3- המסר השליחי הכריז על התגשמות ההבטחות של הברית הישנה
השליחים אינם מכריזים סתם שישוע קם לתחייה. הם מצהירים שהוא המשיח המובטח, העבד שהנביאים ניבאו, מושיע ישראל והמתווך היחיד בין אלהים לבני אדם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.36; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.12).
הם מכריזים גם שקורבנו מגשים סופית את מה שקורבנות הברית הישנה בישרו (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 10.1-18). לכן הטפתם אינה מתיימרת לבטל את הכתובים, אלא לגלות את התגשמותם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.17). עם זאת, פירוש זה טלטל את תפיסותיו של חלק מהמנהיגים הדתיים.
היו עוינים במיוחד למסר זה, שכן הם עצמם דחו את תורת התחייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-2; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 23.8).
4- השלטונות חששו לאבד את השפעתם
ההתנגדות לנצרות אינה מוסברת רק בחילוקי דעות תורתיים. יש לה גם ממד מוסדי ופוליטי.
מספר התלמידים גדל במהירות: כשלושת אלפים איש בחג השבועות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41), אחר כך כחמשת אלפים גברים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.4), עד שלוקס מדבר על “המוני אנשים ונשים” המצטרפים אל האדון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.14).
השליחים הופכים בהדרגה לדמויות ציבוריות שהעם מקשיב להן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16). פופולריות זו יכלה להיתפס כערעור על סמכות ה.
5- החשש מהתערבות רומאית
יהודה חיה תחת שלטון רומי, ו נאלצו לשמור כל העת על שיווי משקל פוליטי שברירי. כל התססה עממית עלולה הייתה לגרור התערבות של רומא.
המנהיגים הדתיים כבר הביעו את הדאגה הזו בזמן שירותו של ישוע: “ה יבואו ויחריבו גם את עירנו וגם את עמנו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.48).
לכן ניתן היה לפרש את ההתפשטות המהירה של התנועה הנוצרית כאיום העלול לעורר דיכוי רומאי.
6- לירושלים הייתה היסטוריה ארוכה של דחיית שלוחי אלהים
ההתנגדות שנתקלו בה ישוע והשליחים משתלבת ברצף היסטורי.
ישוע עצמו מצהיר: “ירושלים, ירושלים, הורגת הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 23.37).
סטפנוס חוזר על אותו טיעון לפני חברי ה: “מי מהנביאים לא רדפו אבותיכם?” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.52).
לוקס מציג אפוא את דחיית המשיח כשיאה של התנגדות עתיקה לשלוחי אלהים.
7- התנגדות שיש לה גם ממד רוחני
מעבר לשיקולים פוליטיים ודתיים, הברית החדשה מגלה מציאות רוחנית עמוקה יותר.
ישוע הכריז שירושלים תהיה המקום שבו יסבול, ימות ויקום לתחייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-33). אחרי התחייה ההתנגדות אינה נעלמת; מעתה היא מופנית נגד עדיו.
המעצרים הרצופים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-22; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18), האיומים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.17-18), ההלקאות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40) ואחר כך מות הקדושים של סטפנוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60) ממחישים את החרפת הסכסוך.
השליח פאולוס יזכיר מאוחר יותר שמאבק הקהילה חורג מן המציאויות האנושיות בלבד (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 6.12).
8- ירושלים הופכת באורח פרדוקסלי לנקודת המוצא של השליחות העולמית
סיפורו של לוקס מבליט פרדוקס מופלא. העיר המגלה את ההתנגדות החזקה ביותר לבשורה הופכת גם לנקודת המוצא של התפשטותה בעולם.
בעקבות מותו של סטפנוס מתפזרים המאמינים ברחבי יהודה ושומרון, ושם הם ממשיכים להכריז את הדבר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1-8). פיזור זה פותח שלב חדש בתולדות הישועה, שיוביל בהדרגה את הבשורה אל עמי הגויים, בהתאם לתכנית שהכריז ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8). ספר מעשי השליחים מסתיים, אגב, ברומא, שם מכריז פאולוס בחופשיות את מלכות אלהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.30-31).
סיכום
ירושלים כינסה את כל התנאים שהעדיפו התנגדות לנצרות: היא הייתה מרכז הכוח הדתי, מושב בית המקדש, סמל הזהות הלאומית והמקום שבו דנו השלטונות את ישוע. להכיר בתחייתו של המשיח פירושו היה לערער עמוקות על החלטות המנהיגים הדתיים ועל הבנתם את הכתובים.
עם זאת, לוקס מראה שהתנגדות זו אינה יכולה למנוע את התגשמות תכניתו של אלהים. נהפוך הוא, הרדיפה הופכת לאמצעי שבאמצעותו חוצה הבשורה את גבולות ירושלים כדי להגיע ליהודה, לשומרון ואחר כך לכל העולם הים-תיכוני. הרחק מלהיות מכשול סופי, דחיית המשיח בירושלים הופכת כך לנקודת המוצא של ההתפשטות העולמית של הקהילה.