אין לבלבל בין ה לבין האלגוריה, אף שהשניים הם צורות של שפה סמלית. להלן הסיבה לכך שההבחנה הזו חשובה, בעיקר מנקודת מבט פרשנית ופדגוגית:
משל או אלגוריה: בלבול שכיח
ה הוא סיפור פשוט, הלקוח מחיי היומיום, המדגים אמת רוחנית. הוא נשען על אנלוגיה אחת: כל מרכיב בסיפור משמש להעביר מסר כולל, אך בלי התאמה שיטתית בין כל פרט למציאות רוחנית.
האלגוריה, לעומת זאת, היא צורה מורכבת יותר, שבה כל מרכיב בסיפור (דמות, חפץ, פעולה) מתאים למציאות מסוימת. היא מניחה קריאה מקודדת, לרוב אינטלקטואלית או דוקטרינרית יותר.
דוגמה להמחשה:
הזורע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.1-23, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 4.1-20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.4-15.): ישוע המשיח מספר את סיפורו של זורע. הסיפור פשוט, אך הוא מזמין לפירוש רוחני. רק בהסבר שניתן לתלמידים הטקסט נעשה אלגורי: כל סוג של קרקע מייצג יחס רוחני.
כך ה הופך לאלגוריה כאשר מפרשים אותו בפירוט, אך הוא אינו כזה בהכרח בצורתו הראשונית.
מדוע ההבחנה הזו מכרעת:
בפרשנות, בלבול בין לבין אלגוריה עלול להוביל לפירוש יתר או לקריאה נוקשה מדי.
בפדגוגיה, היא מאפשרת לכבד את רמת ההבנה של הקהל: ה נוגע באינטואיציה ובלב, האלגוריה מגייסת את השכל ואת הזיכרון.