הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 אינו הנאום על , אך יש לו כמה מרכיבים משותפים עמו. נראה שישוע המשיח התייחס לנושא בואו של בן האדם בזמנים שונים ובהקשרים נפרדים.
שני נאומים אסכטולוגיים נפרדים
הנאום על
מובא בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.3-51, בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.1-26 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-38
נאמר לאחר היציאה מבית המקדש, על , בתשובה לשאלת התלמידים על חורבן בית המקדש ועל קץ הימים
נימה אפוקליפטית, עם אותות קוסמיים, רדיפות וקריאות לערנות
הנאום הזה נאמר זמן קצר לפני יום רביעי, י״ב בניסן 3793, כלומר יום רביעי, 30 במרץ בשנת 33 לספירה בלוח הגרגוריאני שלנו, לפי הנתונים בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37
נאמר בדרך לירושלים, בהקשר רועי ונודד
מופנה אל התלמידים, מיד לאחר שיחה עם על מלכות האלוהים
נימה מהורהרת יותר, אך עם דימויים אסכטולוגיים דומים: ברק, ימי נח ולוט, ההפרדה הסופית
אנו מציינים שלוקס מביא את שני הנאומים: הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 והבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-38, דבר שמבסס, כך נראה, שמדובר בשני אירועים שונים.
נאום זה, על פי מהלך הדברים אצל לוקס, ממוקם כמה ימים לפני ב־15 בדצמבר בשנת 32 לספירה, כלומר כשישה חודשים לפני הנאום על .
בנאומים האסכטולוגיים של הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 ושל הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.3-51 או הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.1-26 חוזרים כמה מרכיבים מרכזיים, אף שההקשרים שונים:
משיחי השקר: בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.23 ישוע המשיח מזהיר את תלמידיו שלא יתנו לאלה שיאמרו “הנה הוא כאן!” או “הנה הוא שם!” להונות אותם. נושא זה מופיע גם בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.23-26 ובהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.21-23, שם ישוע המשיח מזהיר מפני משיחי שקר ונביאי שקר שיעשו אפילו אותות כדי להתעות.
בואו הפתאומי של בן האדם: הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.24 משווה את בואו לברק החוצה את השמיים, דימוי החוזר בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.27 ובהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.26 כדי להדגיש את פתאומיות האירוע ואת היותו גלוי לכול.
ההפניה לימי נח ולוט: הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.26-29 מזכיר את ימי נח ולוט כדי להמחיש את חיי היומיום שקודמים למשפט הפתאומי. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.37-39 חוזר על הדוגמה של נח, אך אינו מזכיר את לוט, כדי להדגיש את חוסר תשומת הלב של בני האדם לפני המבול.
דימוי הנשרים: הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.37 מסתיים בדימוי חידתי: “איפה שהגופה, שם יתקבצו הנשרים”, המופיע גם בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.28. דימוי זה מסמל כנראה את המשפט או את ההתגלות שאין להימלט ממנה.
הקבלות אלה מראות שישוע לימד אמיתות אלה פעמים רבות, בהקשרים שונים, תוך הדגשת הערנות, שיקול הדעת וההכנה הרוחנית לקראת בואו של בן האדם.
סיכום
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 אינו גרסה מקוצרת של הנאום על , אלא חזרה מוקדמת על נושאים אסכטולוגיים מסוימים. נראה שישוע המשיח לימד אמיתות אלה פעמים רבות, בהקשרים שונים, בגוונים המותאמים לשומעיו.
הדבר מראה שההוראה על בואו של בן האדם הייתה מרכזית וחוזרת בהטפתו.