אנו מבינים שלדיאלוג בין אלעזר לעשיר הרע יש חשיבות יסודית.
בקשתו הראשונה של העשיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.24)
העשיר, בצרתו, קורא אל אברהם: ״אבי אברהם, חוס עליי ושלח את אלעזר שיטבול את קצה אצבעו במים וירווה את לשוני, כי אני מתייסר קשות בלהבה הזאת״. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.24). בקשה ראשונה זו מאירה את היעדר הבחינה העצמית המוחלט העשיר. הוא אינו מכיר בסיבות שהביאו אותו לגיהינום: הוא אינו מביע לא חרטה ולא צער כן. דאגתו היחידה נותרת להקל על ייסוריו הנוכחיים, מבלי להראות רצון לשינוי או להתבוננות במעשיו בעבר.
היבט בולט נוסף של בקשה זו הוא היחס הדתי של הדמות. הוא פונה אל אברהם, אותו הוא מכיר, וקורא לו ״אבי״, דבר המעיד על כבוד למסורות ולדוגמות של התורה. אולם אין זו תפילה הנשלחת אל קדוש, אלא לשון מטפורית בבירור. העשיר אינו נידון אפוא על פי חוקי בני אדם, וכנראה הוא רואה את עצמו צדיק בעיני עצמו. ייתכן אפילו שהוא תופס את מצבו הנוכחי כעוול. ואולם, אף שהוא מכיר את הכתובים ואת העקרונות האלוהיים, הוא לא יישם אותם בחייו היומיומיים.
תשובתו הראשונה של אברהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.25-26
אברהם פונה אל העשיר בפיכחון ובצלילות: ״בני, זכור שקיבלת את טובותיך בחייך ואלעזר ראה את הרעות בחייו; עכשיו הוא מתנחם כאן ואתה מתייסר. נוסף על כך, בינינו לביניכם נקבע תהום גדולה, כך שאלה הרוצים לעבור מכאן אליכם, או משם אלינו, אינם יכולים״. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.25-26)
ישוע המשיח מדגיש את שפע הנכסים שהעשיר נהנה מהם לאורך חייו. הוא אינו מגנה את העושר כשלעצמו, אלא מערער על האופן שבו נעשה בו שימוש. אלעזר, בצרתו, שכב בפתח ביתו של העשיר: מצב זה היווה מבחן אמיתי עבור האחרון. העשיר נשא באחריות על שלא עזר לרעהו, אף שהיו לו אמצעים רבים לכך.
ישועתו של אלעזר אינה מיוחסת לעוניו הארצי, אלא לבטחונו באלוהים. שמו, שפירושו ״אלוהים עוזר״, מגלם מציאות זו. אלעזר התעקש לקבל עזרה, ללא ספק בתקווה לקבל מחווה של חמלה העשיר, אך ציפייה זו נותרה לשווא. בסופו של דבר עוברי אורח שונים הם שאפשרו לו לשרוד, ואלעזר תפס עזרה זו כאות לחסד אלוהי.
עוני וניסיונות הם חלק ממצב האדם. עם זאת ברור שרק האמונה בישוע המשיח פותחת את דרך הישועה. ה הזה מזמין להתבוננות עמוקה באחריות האישית, בחמלה כלפי הזולת ובטבע הישועה.
בקשתו השנייה של העשיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.27-28) העשיר אומר: ״אני מבקש ממך אפוא, אבי, לשלוח את אלעזר אל בית אבי, כי יש לי חמישה אחים. שיעיד בהם, כדי שגם הם לא יגיעו אל מקום הייסורים הזה״.
הניסוח המילולי של השאלה שהעשיר שואל את אברהם הוא בעל חשיבות מיוחדת. בפנותו אל אברהם, אותו הוא מכיר במפורש, כפי שצוין קודם, מגלה העשיר סוג של כבוד, כמעט ידידותי, חרף המצב הדרמטי שבו הוא נמצא, כלומר הגיהינום. יחס זה מעיד על האופי המטפורי של הקטע, שבו הדיאלוג לובש צורה של חילופי דברים טעונים סמליות ולא של סיפור עובדתי פשוט.
מעבר לבקשה עצמה, שאלה זו בוחנת את היקף השפעתו של אדם על משפחתו שלו. היא מאירה את השפעת ההתנהגות האישית על הקרובים. העשיר, המודע לגורלו, מביע חשש שאחיו, אם יתמידו באותה אדישות ולא ישנו את התנהגותם, יגיעו לאותו סוף טרגי כמו שלו. קביעה זו מדגישה שיחסו של אדם, כשהוא חי בלי התחשבות באחרים, עלול להוביל את קרוביו ללכת באותה דרך. כך ההשפעה המשפחתית הופכת לנשא של אחריות, והוקעתם האפשרית של האחים תיראה כתוצאה ישירה של התנהגות העשיר, שייחשב אז אחראי לגורלם.
תשובתו השנייה של אברהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.29) אברהם השיב: ״יש להם את משה והנביאים; ישמעו להם״.
תשובתו של אברהם לעשיר מתגלה כתקיפה מאוד, ומרמזת שאין מקום לשום משא ומתן. הוא מדגיש שהכתובים, שנמסרו על ידי משה והנביאים, הם מקור מספיק לחלוטין כדי לשכנע בני אדם. במילים אחרות, כל מה שנחוץ להבנת הלב ולשינויו כבר נגלה בכתבי הקודש האלה.
קביעה זו מאירה מציאות מטרידה: אחיו של העשיר מכירים את הכתובים, אך טרם הגיבו עליהם בחיוב. סירובם המתמשך להיות מונחים בהוראות אלה מציב אותם במצב של הרשעה, לא מתוך בורות אלא מתוך בחירה מכוונת. עם זאת, אברהם רומז גם שהחופש נותר שלם: כל עוד הם חיים, ניתנת להם האפשרות להשתנות. דבר אינו מונע מהם לבחור בתשובה, לשוב מדרכם ולאמץ את הדרך שהכתובים מורים עליה.
עיקרון זה אינו מצטמצם למסגרת הסיפור, אלא חל על האנושות כולה. לכל אדם אותם אמצעים להבין, להתבונן ובמידת הצורך לפנות לתשובה. האחריות האישית מודגשת אפוא מאוד: אין די בידיעת האמת, צריך גם להגיב עליה בחיי היומיום.
בקשתו השלישית והאחרונה של העשיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.30)
העשיר פונה שוב אל אברהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.30) ומתעקש: ״לא, אבי אברהם, אבל אם מישהו מן המתים ילך אליהם, ישנו את יחסם״. בבקשה זו הוא מביע תקווה שאירוע על־טבעי יוכל להניע את אחיו לשנות את התנהגותם ולהימנע מהגורל הטרגי שהוא גורלו.
עיקרון זה חוזר בהוראתו של ישוע המשיח: מבקשים ממנו לעתים קרובות לעשות נס, בטענה שהופעת אות יוצא דופן יכולה לעורר אמונה. ואולם ההיסטוריה מראה שבקשות כאלה נמשכות, גם כשישוע בדיוק שחרר אדם או עשה מעשה נסי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.30, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 4.48, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 12.38-39, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.11-12, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.16, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.18).
העשיר מבקש אפוא שמישהו שקם לתחייה יבוא להזהיר את אחיו, מתוך אמונה שהנס הזה יהיה משכנע מספיק כדי להביאם לתשובה. ואולם דוגמת תחיית ישוע המשיח מראה שאפילו האירוע יוצא הדופן הזה לא הספיק לשכנע את אנשי הדת של אותה תקופה: הם סירבו להאמין והפיצו את הרעיון שהגופה נגנבה בידי תלמידיו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11-15).
נוכח הדרישות החוזרות לנסים, ישוע המשיח מעולם לא נענה בחיוב, שכן ידע שאי־אמונתם לא תנוצח בידי מופתים בלבד. תשובתו הייתה לעתים קרובות שלא יינתן להם נס אחר מלבד נס יונה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 12.39, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.4, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.29). כך הטקסט מדגיש שהאמונה אינה נולדת מחיפוש אחר אותות יוצאי דופן, אלא מהקשבה להוראות שכבר נגלו ומקבלתן.
תשובתו האחרונה של אברהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.31)
אברהם אמר לו אז: ״אם אינם שומעים למשה ולנביאים, גם לא יתפתו אם מישהו יקום מן המתים״.
תשובה זו של אברהם חותמת את הדיאלוג. היא אינה מפתיעה את הקורא בבשורות, שכן היא מאשרת את דבריו השונים של ישוע המשיח בבקשות דומות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.30, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 4.48, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 12.38-39, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.11-12, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.16, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.18). התשובה מעולם לא הייתה חיובית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 12.39, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.4 והבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.29).
דיאלוג זה מעלה שאלות יסודיות על מציאות הקיום לאחר המוות הגופני. באמצעות לשון מטפורית הוא מציג מצב אשר, אף שהוצג בדימויים, נשען על מרכיבים מדויקים מאוד, מה שמצמצם את הפרשנות לכיוונים מוגדרים היטב. מאפיין זה מעניק לסיפור כולו ממד סמלי ובה בעת מעוגן במציאות שהשומע מתקשה לדחות או למזער.
יתר על כן, התשובה הניתנת בקטע זה מאשרת מחדש שהכתובים מספיקים לחלוטין כדי לעורר אמונה בלב השומעים אותם. מכאן שאיש לא יוכל להישען על הבורות כתירוץ, שכן ההתגלות הכלולה בכתבי הקודש נגישה לכול. גם אם רואים בסיפור זה , מסרו אינו פחות קונקרטי וקפדני, והוא חורג מהמחשה מוסרית בלבד ונושא אזהרה אמיתית.
לבסוף חשוב להדגיש שישוע המשיח, בדברו דברים אלה, היה מודע לחלוטין לאובדן האמיתי שאיים על רבים משומעיו. מודעות זו עוררה בו חמלה עמוקה, כפי שמעיד הדבר בכמה מקומות בבשורות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 9.36, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 14.14, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.34, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.13 והַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.34). כך הדיאלוג המוצג אינו מצטמצם להתבוננות עיונית, אלא מבטא דאגה אמיתית לישועתו של כל אדם.