הניקוד הטברני הוא שיטת סימון שפיתחו חכמי טבריה היהודים בין המאות ה-7 וה-10 כדי להוסיף לעיצורים העבריים סימני תנועות וטעמים, וכך להבטיח קריאה נכונה ואחידה של הטקסטים המקראיים. להלן כמה נקודות עיקריות בנושא:
מאפיינים
ניקוד: אלה הנקודות והסימנים המתווספים סביב העיצורים העבריים כדי לציין את התנועות.
טעמי המקרא (טעמים): אלה סימנים המשמשים לציון הטעמים ולהפסקות בקריאת הטקסטים המקראיים. הם נועדו להנחות את הקריאה בלחן של הכתובים.
שיטה: שיטת הניקוד הטברני היא המקיפה והנפוצה ביותר בין השיטות המסורתיות. היא החליפה שיטות סימון אחרות, כמו הבבלית והארץ־ישראלית.
חשיבות
אחידות: שיטה זו אפשרה לאחד את ההגייה ואת קריאת הטקסטים המקראיים בקהילות יהודיות שונות.
דיוק: היא מספקת הוראות מדויקות לגבי הניקוד והטעמים, ובכך מקלה על לימוד הכתובים העבריים ועל מסירתם הנאמנה.
שימוש
הנוסח המסורתי: הניקוד הטברני משמש בעיקר בנוסח המסורתי, שהוא הבסיס לתרגומים מודרניים רבים של .
כתבי יד מפורסמים: הוא מצוי בכתבי יד חשובים כגון חלב ו.
הניקוד הטברני ממלא תפקיד מכריע בשמירה על הכתובים העבריים ובמסירתם, ומבטיח שהטקסט יקרא ויובן נכון לאורך הדורות.