טבעו של לב האדם
שאלה זו על טבעו של לב האדם נוגעת באחד הוויכוחים התיאולוגיים והאנתרופולוגיים הגדולים בכל המסורת המקראית: טבעו של הלב האנושי. משל הזורע ממחיש את המתח הזה בין קליטות טבעית לבין שינוי הכרחי.
הקרקע הטבעית: דימוי ללב האדם
במשל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.1-23) שלוש הקרקעות הראשונות, הדרך, הקרקע הסלעית והקוצים, הן טבעיות, בלתי מעובדות. הן אינן מאפשרות לזרע (הדבר) לשאת פרי. רק האדמה טובה, המעובדת והמוכנה, פוריה.
הדבר מרמז שלב האדם, כשהוא מופקר לעצמו, אינו קולט את האל מעצמו. נדרשים עבודה פנימית, פתיחות וטיהור.
מה אומר המקרא על לב האדם?
כמה פסוקים מאששים את הרעיון של נטייה טבעית לרע:
בְּרֵאשִׁית 6.5: ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״.
יִרְמְיָהוּ 17.9: ״עקב הלב מכל ואנש הוא, מי ידענו?״
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 15.19: ״כי מן הלב יוצאות מחשבות רעות, רצח, ניאוף…״
טקסטים אלה אינם אומרים שהאדם אינו מסוגל לטוב, אלא שלבו טבוע עמוקות בחטא מנעוריו (השוו בראשית 8.21).
אך זו אינה גזירה סופית
המקרא אינו עוצר בקביעה זו. הוא מבשר גם את האפשרות של לב חדש:
יְחֶזְקֵאל 36.26: ״ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם״.
תְהִלִּים 51.8: ״לב טהור ברא לי אלוהים״.
אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 6.17: ״צייתם מן הלב לכלל ההוראה…״
משמע שאפשר לשנות את הלב, לטהרו ולהפכו קולט, כמו אדמה שחורשים, מנכשים ומזבלים.
בקיצור
כן, אפשר לומר שלב האדם סגור מטבעו בפני האל, וטבוע בחטא. אך לא, אין זה אומר שהוא רע ללא תקנה. החסד האלוהי, ההקשבה לדבר והמענה החופשי של המאמין יכולים להפוך לב זה לאדמה טובה.