דניאל ג מספר כיצד שדרך, מישך ועבד־נגו מסרבים להשתחוות לצלם הזהב של נבוכדנצר, ובכך מדגישים את נאמנותם לאלוהים. שלושת האנשים האלה שורדים בדרך נס את כבשן האש, ובכך מתגלה כוחו של אלוהים ומוגדרים מחדש גבולות הציות לסמכות אנושית.
צלם עצום. המון המשתחווה. שלושה אנשים שנשארים עומדים.
בדניאל ג נבוכדנצר מקים צלם זהב ענק. כל שרי ממלכתו חייבים להשתחוות לפניו כאשר נשמעת המוזיקה.
אולם שדרך, מישך ועבד־נגו מסרבים.
אך הם יודעים מה מצפה להם: אם לא יצייתו, הם יושלכו לכבשן.
הם מאמינים שאלוהים יכול להציל אותם. אך הם גם אומרים דבר יוצא דופן: גם אם אלוהים לא יציל אותם, הם לא ישתחוו.
הם מעדיפים לסכן את חייהם מאשר לוותר על נאמנותם לאלוהים.
ואז הכול משתנה.
הצלם של נבוכדנצר היה עצום.
דניאל מציין שגובהו היה 60 אמה ורוחבו 6 אמות, כלומר בערך 27 עד 30 מטרים גובה ורק כ־3 מטרים רוחב.
כאשר המקרא מדבר על "צלם זהב", אין פירוש הדבר בהכרח שהוא היה עשוי כולו מזהב מלא. בעת העתיקה ניתן היה לבנות צלם מעץ, מאבן או מחומר אחר, ולאחר מכן לצפות אותו בזהב.
הצלם, שהוצב בבקעת דורא, היה בוודאי נראה ממרחק רב.
אך חשיבותו לא נבעה רק מגודלו.
נבוכדנצר כינס את שרי ממלכתו כדי שכולם יעשו את אותה פעולה לפני הצלם.
הטקס היה אפוא גם דתי וגם פוליטי.
ההשתחוויה פירושה היה לציית למלך.
הסירוב פירושו היה לסכן את החיים.
נבוכדנצר הוא אחד השליטים החזקים ביותר בתקופתו.
יום אחד הוא מקים צלם זהב עצום ומכנס את שרי ממלכתו לחנוכתו.
הכלל פשוט.
כאשר כלי הנגינה מתחילים לנגן, כולם חייבים להשתחוות לפני הצלם.
והמלך קבע עונש נורא למי שיסרב: הוא יושלך מיד לכבשן אש בוערת.
המוזיקה נשמעת.
ההמון משתחווה.
אך שלושה אנשים נשארים נאמנים לאלוהיהם: שדרך, מישך ועבד נגו.
עד מהרה מלשינים עליהם.
נבוכדנצר מתמלא זעם, אך מעניק להם הזדמנות אחרונה. הוא דורש מהם להשתחוות ומציב בפניהם אתגר:
איזה אל יוכל להציל אתכם מידי?
תשובתם של שלושת האנשים היא אחד הקטעים המרשימים ביותר בספר דניאל.
הם מסבירים שאלוהיהם מסוגל להציל אותם.
ואז הם מוסיפים, למעשה:
גם אם לא יעשה זאת, לא נעבוד את אלוהיך ולא נשתחווה לצלם שלך.
לכן הם אינם יודעים אם ישרדו.
אך החלטתם כבר התקבלה.
נבוכדנצר מתמלא חמה. הוא מצווה להסיק את הכבשן הרבה יותר מן הרגיל.
האש כה עזה, עד שהחיילים המשליכים את שלושת האנשים לתוכה מתים מעוצמת החום.
שדרך, מישך ועבד־נגו נופלים אל תוך הלהבות.
נדמה שהכול נגמר.
אך לפתע נבוכדנצר קם.
משהו בלתי אפשרי מתרחש.
הוא השליך לכבשן שלושה אנשים כפותים.
כעת הוא רואה ארבעה, חופשיים, מהלכים בתוך האש.
ואיש מהם אינו נראה נשרף.
אז המלך מצווה על שדרך, מישך ועבד־נגו לצאת.
שרי הממלכה יכולים לראות במו עיניהם את הנס.
האש לא פגעה בגופם.
שיער ראשם לא נפגע.
בגדיהם לא ניזוקו.
אפילו ריח עשן אין בהם.
נבוכדנצר נאלץ להכיר בכך שאלוהיהם של שלושת האנשים הציל אותם.
מי ששאל:
"איזה אל יוכל להציל אתכם מידי?"
קיבל זה עתה את תשובתו.
הנס בכבשן מרשים.
אך הדבר החשוב ביותר התרחש לפני הנס.
שדרך, מישך ועבד־נגו לא ידעו שאלוהים עומד להציל אותם.
הם אינם אומרים:
"אנחנו יכולים לא לציית למלך מפני שאלוהים בוודאי ימנע מאיתנו למות."
הם אומרים בדיוק את ההפך.
אלוהים יכול להציל אותנו.
אך גם אם לא יעשה זאת, נישאר נאמנים.
זו הסיבה שאמונתם יוצאת דופן.
הם אינם נאמנים רק כאשר אלוהים עושה את מה שהם מקווים שיעשה.
הם נאמנים מפני שהם מאמינים שאלוהים ראוי לאמונם, תהיה התוצאה אשר תהיה.
שלושת האנשים אינם מורדים.
הם עובדים במִנהל הבבלי ומכירים בסמכותו של המלך.
אך לסמכות הזאת יש גבול.
נבוכדנצר יכול לדרוש מהם לבצע את עבודתם.
הוא אינו יכול לדרוש את השתחווייתם.
כאשר הוא דורש מהם לתת לצלם את מה ששייך לאלוהים, שלושת האנשים אומרים לא.
וגם הדרך שבה הם מתנגדים חשובה.
הם אינם נוטלים נשק.
הם אינם מעליבים את המלך.
הם אינם מארגנים מרד.
הם פשוט מסרבים לציית לצו הזה ומקבלים את תוצאות החלטתם.
נבוכדנצר רואה ארבע דמויות בכבשן, אף שרק שלושה אנשים הושלכו לתוכו.
בתחילה הוא מתאר את הרביעי כדומה ל"בן אלוהים".
אך מעט לאחר מכן הוא מכריז שאלוהים "שלח את מלאכו" כדי להציל את עבדיו.
הטקסט בדניאל מציג אפוא בבירור את הדמות הרביעית כשליח שמימי מאת אלוהים.
במסורת הנוצרית היו שסברו גם כי ייתכן שמדובר בהתגלות של הבן לפני בואו בקרב בני האדם, דבר המכונה כריסטופניה.
אולם דניאל ג אינו אומר זאת במפורש.
דבר אחד ודאי: שלושת האנשים אינם לבדם בכבשן.
אלוהים לא עזב אותם.
קל ללכת בעקבות האחרים כאשר כולם עושים אותו דבר.
דמיין את המתרחש.
המוזיקה מתחילה.
מאות אנשים משתחווים.
סביבך כמעט כולם מצייתים.
ואתה נשאר עומד.
שדרך, מישך ועבד־נגו יכלו לחשוב:
"כולם עושים את זה."
"זו רק מחווה."
"אלוהים יבין."
"נשתחווה כלפי חוץ, אבל עמוק בלבנו נישאר נאמנים."
אך הם אינם מחפשים שום תירוץ.
אין פירוש הדבר שצריך לסרב לעשות את מה שאחרים עושים רק כדי להיות שונה.
פירוש הדבר שצריך לדעת מדוע אנחנו פועלים.
ייתכן שיהיו מצבים שבהם אמונותיך יהיו שונות מאלה של קבוצת החברים שלך, של בני כיתתך או של האנשים שסביבך.
ברגעים כאלה דניאל ג מציב שאלה חשובה:
האם אני עושה דבר מסוים מפני שאני חושב שהוא נכון, או פשוט מפני שכולם עושים אותו?
שלושת האנשים מראים גם שאפשר לעמוד איתן בלי להיות תוקפני.
הם מכבדים את המלך, אך מסרבים לפקודתו.
הם אינם מחפשים עימות.
אך כאשר צריך לבחור, הם יודעים היכן עובר הגבול שלהם.
1. להיות נאמן אין פירושו להיות בטוח שהכול יסתיים בטוב.
שלושת האנשים אינם יודעים אם יצאו חיים מן הכבשן.
2. אמונה אמיתית אינה נותנת פקודות לאלוהים.
הם יודעים שאלוהים יכול להציל אותם, אך אינם דורשים ממנו לעשות זאת.
3. לסמכות אנושית יש גבולות.
שלושת האנשים מכבדים את המלך עד לרגע שבו הוא דורש לעצמו את מה ששייך לאלוהים.
4. אפשר לומר לא בלי לנקוט אלימות.
הם עומדים איתן בלי להעליב את המלך ובלי לארגן מרד.
5. אלוהים אינו עוזב את עבדיו בעת ניסיון.שלושה אנשים הושלכו לאש בכבשן, אך נבוכדנצר רואה ארבעה.
6. הנאמנות קודמת לנס.הם בוחרים באלוהים לפני שהם יודעים כיצד יסתיים הסיפור.
גרסה זו לבני נוער מאפשרת לגלות את עיקרי דניאל ג.
הגרסה הלימודית מרחיבה יותר על הסיפור ועל לקחיו.
הגרסה האקדמית מאפשרת להעמיק בין השאר בצלם ובכמות הזהב שבו, בבקעת דורא, בכבשנים הבבליים, בזהות הדמות הרביעית, בכלי הנגינה, בהיעדרו של דניאל ובקשרים שבין דניאל ג, דניאל ו והתגלות יג.
בתחילת דניאל ג נראה שנבוכדנצר שולט בכול.
הכוח בידיו.
הוא מקים את הצלם.
הוא מכנס את השרים.
הוא נותן את הפקודה.
החיילים עומדים לרשותו.
הכבשן עומד לרשותו.
הוא אפילו יכול להחליט לגזור מוות על שלושה אנשים.
ובכל זאת, דבר אחד חומק לחלוטין משליטתו:
נאמנותם.
המלך יכול להשליך אותם לאש.
הוא אינו יכול להכריח אותם להשתחוות.
וזה אולי הניצחון הגדול ביותר בפרק הזה.
הנס יוצא דופן, אך הוא מתרחש לאחר החלטתם.
שדרך, מישך ועבד־נגו כבר בחרו להישאר נאמנים כאשר עדיין חשבו שהם עלולים למות.
לכן הצהרתם יכולה לסכם את הפרק כולו:
אלוהים יכול להציל אותנו. אך גם אם לא יעשה זאת, נישאר נאמנים.