כאשר נבוכדנצר מוטרד מחלומותיו הוא קורא ל״חרטומים, לאשפים, למכשפים ולכשדים״ (דניאל 2.2). אנשים אלה…
כאשר נבוכדנצר מוטרד מחלומותיו הוא קורא ל:
״החרטומים והאשפים והמכשפים והכשדים״ (דָּנִיֵּאל 2.2).
אנשים אלה צריכים:
״להגיד למלך חלומותיו״ (דָּנִיֵּאל 2.2).
הקטע מרכז אפוא כמה קטגוריות של מומחים סביב תפקיד מיידי אחד: להשיב לדרישת השליט בנוגע לחלומו.
דָּנִיֵּאל 2.27 משתמש ברשימה דומה כאשר מצהיר דניאל:
״הרז אשר המלך שואל, לא חכמים, לא אשפים, לא חרטומים ולא גזרים יכולים להגיד למלך.״
ריבוי המונחים מראה שבחצר המלכותית עמדו לרשות המלך, לפי תיאור הספר, כמה קטגוריות של יועצים מומחים.
ההיוועצות באותות תפסה מקום חשוב בתרבות המלומדת של מסופוטמיה.
תופעות שמימיות, חלומות, חריגות מסוימות, אירועי טבע ואותות שונים יכלו להתפרש כנושאים מידע על העתיד או על רצון האל.
פרקטיקות אלה לא היו פשוט מה שהמחשבה המודרנית מכנה אמונה טפלה עממית.
חלקן השתייכו למסורות מלומדות מורכבות, שהועברו וסודרו בידי מומחים.
אוספים עצומים של סימנים נאספו במהלך ההיסטוריה המסופוטמית. הם אפשרו לקשור תופעה שנצפתה לאירוע שנחשב כמתאים לה.
החצר המלכותית הייתה כמובן אחד המקומות המועדפים לשימוש בידע זה, שכן החלטות מדיניות, צבאיות ושושלתיות יכלו להיות קשורות לפירוש אותות שנחשבו משמעותיים.
הקבוצה הראשונה בדָּנִיֵּאל 2.2 מתורגמת באופן מסורתי ״חרטומים״.
המונח הארמי בשימוש שייך לאותו שדה מילוני כמו זה שנתקלנו בו בדָּנִיֵּאל 1.20, שבו דניאל וחבריו מושווים למומחי החצר.
הכינוי המסורתי ״חרטומים״ עלול להטעות קורא מודרני אם הוא מעלה בעיקר את דימוי הלהטוטנות והאשליה.
בהקשר של דניאל מדובר במומחים השייכים לסביבה הדתית והמלומדת של החצר.
פעילותם יכלה להיות קשורה לפירוש אותות, לפרקטיקות פולחניות או לצורות שונות של ידע מסורתי.
מוטב אפוא להבין את המונח בהקשרו המסופוטמי ולא לפי המשמעות המודרנית של המילה ״קוסם״.
קטגוריה נוספת המוזכרת בדָּנִיֵּאל 2.2 מתורגמת לעתים קרובות ״מכשפים״.
גם כאן עלול אוצר המילים המודרני לפשט מציאות קדומה מורכבת יותר.
מסופוטמיה הכירה פרקטיקות פולחניות ולחשים שונים, שנועדו בעיקר להתמודד עם מצבים שנחשבו מסוכנים, טמאים או קשורים לפעולת כוחות עוינים.
מומחים יכלו לדקלם נוסחאות, לבצע טקסים ולהשתמש במסורות שהועברו בחוגים מלומדים.
דניאל אינו מתאר את הטכניקות שלהם.
מטרתו היא רק להראות שמשאבי הדת השונים של החצר מגויסים לנוכח המשבר שהחלום גרם.
דָּנִיֵּאל 2.27 מזכיר גם ״גזרים״.
הניחוש הוא קטגוריה חשובה במיוחד להבנת רקע הפרק.
במזרח הקרוב הקדום התבסס הניחוש על הרעיון שאותות מסוימים יכולים לספק אינדיקציות באשר לאירועים עתידיים.
המומחים ביקשו אפוא לפרש נתונים זמינים.
דווקא זה מה שהופך את דרישתו של נבוכדנצר לקשה כל כך.
בדרך כלל עומד לרשות המפרש דבר לפרשו: חלום שסופר, אות שנצפה או סימן שזוהה.
נבוכדנצר דורש יותר.
הוא דורש מהמומחים להודיע לו תחילה את תוכן החלום, ואחר כך את פירושו (דָּנִיֵּאל 2.5-9).
כך נשללת ממערכת הידע שלהם נקודת המוצא שלה.
המונח ״כשדים״ ראוי לתשומת לב מיוחדת.
מבחינה היסטורית, הכשדים הם בראשונה אוכלוסיות שישבו בעיקר בדרום מסופוטמיה.
השושלת שאליה שייך נבוכדנצר קשורה בדרך כלל לתקופה הנקראת נאו־בבלית או כשדית.
אולם בדניאל יכול המונח לציין גם קטגוריה של מומחי החצר.
בדָּנִיֵּאל 2.2 מופיעים הכשדים ברשימה הכוללת קבוצות מלומדות אחרות.
בדָּנִיֵּאל 2.4:
״וידברו הכשדים למלך ארמית.״
הם נעשים אז דוברי כל המומחים שזומנו.
יש אפוא להבחין בין המשמעות האתנית או ההיסטורית של המונח לבין שימושו המקצועי בקטעים מסוימים של הספר.
החל בדָּנִיֵּאל 2.4, בעיקר הכשדים הם המשוחחים עם נבוכדנצר.
הם מצהירים:
״המלך, יחי לעולם! אמור את החלום לעבדיך ואת פשרו נגיד״ (דָּנִיֵּאל 2.4).
תשובתם הגיונית.
הם אינם מסרבים לפרש את החלום.
הם מבקשים שיימסר להם.
הבעיה מתעוררת כאשר נבוכדנצר מתעקש על דרישתו:
״אם לא תודיעוני את החלום ואת פשרו, תיעשו חלקים חלקים״ (דָּנִיֵּאל 2.5).
הסכסוך נוגע אפוא פחות ליכולתם הרגילה לפרש חלומות מאשר לדרישה יוצאת הדופן לגלות תוכן שאין להם גישה אליו.
הבדל זה הוא אחד המפתחות של דניאל 2.
המומחים הבבליים מציעים פירוש על סמך מידע שאמור להימסר להם.
דניאל מקבל התגלות בנוגע למידע שהיה נעלם ממנו.
הבחנה זו ניכרת בניסוח הסיפור עצמו:
״אז נגלה הרז לדניאל בחזון הלילה״ (דָּנִיֵּאל 2.19).
דניאל לא גילה את החלום בשיטה משוכללת יותר משל הכשדים.
הוא קיבל אותו.
לכן הוא יכול להצהיר:
״הרז הזה [...] לא חכמים, לא אשפים, לא חרטומים ולא גזרים יכולים להגיד אותו למלך. אולם יש אלוהים בשמים מגלה רזים״ (דָּנִיֵּאל 2.27-28).
הניגוד אינו אפוא פשוט ניגוד בין שתי טכניקות מתחרות.
הוא מעמיד זה מול זה את מה שאפשר להשיג באמצעים אנושיים זמינים לבין מה שאלוהים בוחר לגלות.
תשובת הכשדים מגיעה לשיאה בדָּנִיֵּאל 2.10-11:
״אין אדם על הארץ אשר יוכל להגיד את דבר המלך.״
הם מוסיפים:
״הדבר שהמלך שואל קשה, ואין איש שיכול להגידו לפני המלך זולת האלים, אשר מגוריהם אינם עם בני האדם.״
הצהרה זו ממלאת תפקיד חיוני בסיפור.
המומחים עצמם מגדירים את גבול ידיעתם.
הם אינם טוענים שטכניקה טובה יותר הייתה פותרת את הבעיה.
הם מכריזים שהדרישה אינה בהישג האדם.
הסיפור מכין בכך את ההתגלות שתינתן לדניאל.
דניאל 2 מוצג לעתים כעימות בין דניאל לבין חרטומי בבל.
ניסוח זה נכון בחלקו, אך הוא אינו מספיק.
דניאל עצמו מצהיר:
«לא מפני שיש בי חכמה רבה יותר מבכל החיים נגלה לי הסוד הזה» (דָּנִיֵּאל 2.30).
הוא מסרב אפוא במפורש להפוך את האפיזודה לתחרות אישית.
היריבות היסודית נוגעת למקורות הידע.
מצד אחד עומדים המשאבים העומדים לרשות מומחי החצר.
מצד שני עומד האלוהים שיכול לגלות את מה שנותר נסתר מבני האדם.
דניאל עדיף בסיפור רק משום שהוא מקבל את מה שלא יכול היה לדעת מעצמו.
התשובה צריכה להיות מדורגת.
דניאל משולב בבירור במערכת המינהלית שבה החכמים ממלאים את תפקידיהם.
גזר המוות נוגע גם בו:
״וחיפשו את דניאל וחבריו כדי להמיתם״ (דָּנִיֵּאל 2.13).
בסוף הפרק נבוכדנצר:
״מינהו ראש הסגנים על כל חכמי בבל״ (דָּנִיֵּאל 2.48).
מבחינה מינהלית דניאל שייך אפוא לסביבת חכמי החצר ואף מקבל בסופו של דבר סמכות עליהם.
מבחינה דתית ומתודולוגית, הסיפור קובע אף על פי כן הבחנה רדיקלית.
דניאל אינו נעזר בפרקטיקות הניחוש המתוארות בסביבה הבבלית.
הוא מתפלל ל״אלוהי השמים״ (דָּנִיֵּאל 2.18).
הרז נגלה לו (דָּנִיֵּאל 2.19).
הוא מודה לאלוהים (דָּנִיֵּאל 2.20-23).
הוא מייחס בפומבי את ההתגלות לאלוהים (דָּנִיֵּאל 2.27-30).
השתייכותו המוסדית אינה אומרת אפוא זהות של פרקטיקה דתית.
לאחר שקיבל את ההתגלות הולך דניאל אל אריוך ואומר לו:
״אל תהרוג את חכמי בבל! הביאני לפני המלך ואת הפשר אגיד למלך״ (דָּנִיֵּאל 2.24).
בקשה זו יוצאת דופן.
דניאל יכול היה לנצל את כישלון החכמים כדי לגרום להשמדתם ולחזק את מעמדו.
הוא עושה בדיוק את ההפך.
הטקסט אינו אומר שהוא מסכים לאמונותיהם או לפרקטיקות שלהם.
הוא מבקש רק שלא יוצאו להורג.
ההבחנה חשובה: אי־הסכמה עם מערכת דתית אינה אומרת רצון במותם של המשתייכים אליה.
ההצלה שניתנה לדניאל נעשית בעקיפין הצלה לאלה שנידונו יחד עמו.
דָּנִיֵּאל 2.48 עלול לעורר קושי:
״המלך [...] מינהו ראש הסגנים על כל חכמי בבל.״
כיצד יכול דניאל לשאת באחריות על מומחים שחלק מפרקטיקותיהם אינן מתיישבות עם ההתגלות המקראית?
הטקסט אינו מתאר את התוכן המינהלי המדויק של תפקיד זה.
לכן אין הוא מאפשר לקבוע שדניאל עצמו נהג או ניהל כל אחד מהטקסים הקשורים לקבוצות השונות.
הפרק קובע להפך, בהדגשה, את ההבדל בין דרך קבלת הידע שלו לבין זו של המומחים הבבליים.
יש אפוא להבין את התפקיד כעמדת אחריות בארגון המלכותי ולא כהוכחה להסכמה לכל הפרקטיקות הדתיות של הכפופים למינהל זה.
ההבחנה חשובה עוד יותר מפני ש אוסרת כמה צורות של ניחוש ושל פרקטיקות אוקולטיות.
דְּבָרִים 18.10-12 מזכיר בעיקר את הניחוש, הקסם, הלחשים ופרקטיקות שונות שמטרתן גישה אסורה לעולם הרוחני.
דניאל, כיהודי נאמן לאלוהי ישראל, אינו יכול אפוא להיות מובן כמי שקיבל את ידיעתו באמצעים אלה מבלי לסתור את ההגיון של הסיפור עצמו.
דניאל 2 מדגיש דווקא דרך אחרת: התפילה וההתגלות שנתן אלוהים.
ההבדל אינו אפוא טכני בלבד.
הוא תיאולוגי.
ההקשר הדתי של הפרק עלול להביא לפרש את הסצנה כעימות ישיר בין אלוהים לכוחות שדיים הפועלים מאחורי חכמי בבל.
קריאה כזו יכולה להשתלב בתיאולוגיה מקראית כללית יותר, אך דניאל 2 עצמו אינו מנסח את הקונפליקט כך.
הטקסט מדגיש בעיקר את אי־יכולתם של החכמים להכיר את הרז ואת יכולתו של אלוהים לגלותו.
אין אפוא לומר בקטע יותר ממה שהוא אומר.
העימות המתואר במפורש הוא עימות בין החכמה הזמינה בחצר לבין התגלותו של אלוהי השמים.
למצב יש מקבילה בולטת בבראשית 41.
פרעה חולם חלום המטריד אותו וקורא ל:
״כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה״ (בְּרֵאשִׁית 41.8).
הם אינם יכולים לספק לו פירוש משביע רצון.
יוסף מובא אז לפני פרעה.
אך הוא מסרב מיד לייחס לעצמו את הכוח לפרש:
״בלעדי! אלוהים יענה את שלום פרעה״ (בְּרֵאשִׁית 41.16).
דניאל פועל בהגיון דומה:
״ואני, לא בחכמה שיש בי [...] נגלה לי הרז הזה״ (דָּנִיֵּאל 2.30).
בשני הסיפורים שליט זר מתייעץ במומחי ממלכתו; אלה נכשלים; עבד אלוהי ישראל מקבל את הפתרון; והוא מייחס מיד את הידיעה לאלוהים.
חכמי בבל ממלאים אפוא בסופו של דבר תפקיד חיוני בהוכחת הפרק.
כישלונם מבסס את גבול המשאבים האנושיים.
הווידוי שלהם בדָּנִיֵּאל 2.10-11 מגדיר את הבעיה.
ההתגלות שניתנה לדניאל מספקת את התשובה.
הצהרת נבוכדנצר בדָּנִיֵּאל 2.47 מספקת את המסקנה:
״אכן אלוהיכם הוא אלוהי האלים ואדון המלכים וגולה הרזים.״
הסיפור אינו מבקש אפוא סתם ללעוג לחכמי בבל.
אי־יכולתם משמשת להבליט הבחנה תיאולוגית יסודית: האדם יכול לפרש את מה שנגיש לו, אך רק אלוהים יכול לגלות את מה שבחר להסתיר.
הקטגוריות השונות המוזכרות בדניאל 2 תואמות את הסביבה המלומדת, הדתית והמנחשת של חצר מסופוטמית.
נוכחותן מסבירה מדוע פונה נבוכדנצר אליהן באופן טבעי לאחר חלומו.
אך דרישת המלך עוברת את מה שהשיטות שלהן יכולות לספק.
הכשדים עצמם מודים שאף אדם אינו יכול לגלות דבר כזה (דָּנִיֵּאל 2.10-11).
דניאל אינו משיב בטענה למומחיות עדיפה.
הוא מאשר להפך את אבחנתם בדבר גבולות האדם, ואז מוסיף את המרכיב שהם אינם יכולים לספק:
״יש אלוהים בשמים מגלה רזים״ (דָּנִיֵּאל 2.28).
ההבחנה היסודית של דניאל 2 אינה מעמידה אפוא חרטומים בינוניים מול חרטום חזק יותר.
היא מעמידה את גבולות הידע האנושי מול החירות הריבונית של האלוהים המגלה את הנסתר.