איש אינו חולק על הקביעה הזאת של המקרא. בכל כפר מזכיר בית קברות את הגורל הבלתי נמנע: למות פעם אחת. מתוך השתתפות בצער, מתוך נימוס, או משום שאבל נוגע לנו ישירות, לפעמים חולף זמן קצר מאוד בלי שניפגש, לעתים קרובות עם אותם האנשים, במקום המפגש העגום הזה. נפרדים בלי להעז לשאול: ובפעם הבאה, מי יהיה זה? כי בלי ספק יגיע גם תורנו.
חיי האדם מתגלים כולם כספירה לאחור גדולה. תהליך ההזדקנות והמוות של האדם החל כבר בלידתו. אך עם שני נעלמים עיקריים: היעד הסופי, ואחר כך הנקודה שבה אנו עומדים.
יעד לא ידוע
לא ידוע? האם אנו כל כך בטוחים? או שאנו פשוט מעדיפים לא לשאול את עצמנו שאלות בעניין? נודה שזו גישה חסרת אחריות. ראשית, היא אינה הגיונית. איש מאתנו לא היה עולה על רכבת בלי לדעת לאן היא תיקח אותו. שנית, היא חסרת אומץ! מעדיפים לא לחשוב על זה!
ויש לנו, אגב, סיבה לפחד. הפסוק המקראי שציטטנו ממשיך כך: "למות… ואחרי זה המשפט". מה יש אחרי המוות? זו שאלת השאלות. המקרא עונה עליה במילה אחת שנשמעת קשה, ואשר איננו יכולים להיפטר ממנה: המשפט. לא ולא! לא הכול נגמר ברגע שהאדמה נסגרת על ארון. אם הגוף, שהוא עפר, שב אל האדמה, "הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קֹהֶלֶת 12.7). אל אלהים, כדי לשמוע שם הערכה ולקבל שם גמול.
החיים הנוכחיים, תקופת הכנה קצרה בתולדות נשמתנו הנצחית, טעונים בכל זאת בתוצאות כבדות. הם מבחן! איזה שימוש נעשה בחירותנו, בזמננו, בבריאותנו, בכישרונותינו? ובעיקר, איזה מקום יתפוס ישוע המשיח בחיינו? האם נמצא בו תחילה מושיע ואחר כך אדון?
הנקודה שבה אנו עומדים
הימים האלה, השניות האלה הנוטפות ומספרן הולך ופוחת ללא רחם עד לאפס הפתאומי, כמה מהם נותרו לנו לחיות?
איננו יודעים, אומרים אחדים, וזו אחת הסיבות שהופכות את המוות למפחיד כל כך: הוא יכול להרוס פתאום את כל תוכניותינו ולנתק את קשרינו היקרים ביותר.
איננו יודעים, מסכימים, עונים אחרים; אבל כך טוב יותר. מה התועלת לקלקל את הזמן החולף הזה, את הרגעים הנמדדים בקמצנות, בהתמכרות למחשבה שאולי בקרוב יסתיימו?
אכן איננו יודעים. אבל דווקא זה צריך לדרבן אותנו להתכונן כבר היום לעימות החגיגי הזה פנים אל פנים עם השופט שלפניו נצטרך לתת דין וחשבון. הוא עצמו מזמין אותנו לכך: "היכון… (וכאן יכול כל אחד לשים את שמו) לקראת אלהיך" (עָמוֹס 4.12). באיזה אופן? בהקדמת המשפט, כלומר בהודאה מרצון לפני אלהים במצבנו החוטא ובקבלת סליחתו: הישועה חינם שנרכשה בשבילנו במעשה ישוע המשיח.
ודאויות
המאמין, כמו האחרים, אינו יודע מתי יסתיימו חייו עלי אדמות. אבל באשר לעולם הבא יש לו ודאויות גדולות שנשאבו מדבר אלהיו. ובראשן זו: המוות הובס; "איה מות עוקצך? איה שאול נצחונך?" (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.55-56).
הוא יכול להתבונן במותו שלו בלי דאגה; הוא מוכן. המשפט והגינוי שציפו לו בצד השני נישאו בידי אחר. "מושיענו ישוע המשיח ביטל את המוות" — "הנה אין עכשיו כל גינוי לאלה אשר במשיח ישוע" (2 טימותי 1.10, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.1).
החטא, העוקץ הזה שחימש את המוות כעוקצה של חיה ארסית, נלקח ממנו בצלב של ישוע. משום כך איבד המוות בעיני הנוצרי את אופיו המחריד; הוא איננו עוד קץ אסוני, אלא הכניסה לעתיד נפלא; הוא איננו עוד אובדן כל מה שיקר לו, אלא נוכחותו של זה שאותו הוא אוהב מעל לכול. הוא הדלת שהוא עובר בה כדי ללכת לשמים: מכאן העייפות, הדאגות, הסבל, ומעבר לה המנוחה, השלום, האושר הבלתי מעונן וללא קץ.
האם אינכם רוצים להסדיר עכשיו את הבעיה החמורה והגדולה של נצחכם, בקבלה פשוטה של הישועה שישוע מציע לכם ושאת מחירה המלא שילם הוא עצמו?
הוצאות נוצריות של ולנס